בית יצחק אבן העזר חלק א קטו

על שטאלץ או על מקל עב כי אחרי שהי' רגלו השמאלי גילעהמט הלך על רגל ימין ונשען על שטאלץ ואז הי' ביכולתו לשמוט רגל השמאלי לרגל הימיני. מה שנפלא בעיני כבוד קדשו אם היה ידו השמאלית גילעהמט איך היה מרתת על זאת העידו עדים. וגם השכל מחייב אחרי שאין בכח האדם להחזיקו כי נחלש כח האבר. על כן האבר מדולדל. אם כי קצת כח יש באבר ולא מת לגמרי. ועכ"פ כיון שהעידו שכן היה זאת לאות שזה הוא האיש שמת בטשערנאוויץ. מ"ש שהשאלה שבבית אפרים הי' בשם אביו ושמו אך שם עירו לא הי' ימחול לעיין בבית אפרים סי' ל"ב שעל תשובה זאת פלפלתי ושם לא הי' מוזכר רק שהוא מבאליחאב ויש לו אשה ובנים. ולא הי' שום סימן ולא שמו ושם אביו. וע"ז האריך הגאון מהר"ז אי להתיר ע"י חיפוש המוזכר בתוספתא. ואמנם הגאון מהר"ז לא מלאו לבו להקל אך מסיק דאם יסכימו שאר גאונים לא יהרהר אחריהם. על כן בנ"ד שיש עוד סימנים היינו שהי' ידו השמאלית מרתת. ובכבדות נהג לרגלו. וגם שהי' מכה בעץ על רגלו ולא הרגיש. וכל זה נמצא באיש הזה כש"כ שיש להתיר בחיפוש אחרי שנודע שהוא ממקום אחד בבירור מכאן או מנאראיוב. ויעשו חיפוש בב' מקומות. גם מ"ש אודות המנין שרציתי לצרף לסימן אחד. וכתבתי שאף דלרמב"ם בעי' מנין והליכה ממקום למקום וגם שיהיה נושא גמלים. מ"מ פסק בק"ע סי' שפ"ו דסגי במנין ומקום לחוד. וכבר הובא שם דברי הנוב"י שכתב דהרי"ף כהרמב"ם וכתבתי דלא משמע כן. וכ"ג כתב דמנין לא מהני רק באנשים מיוחדים שנתקבצו ביחד אבל מנין הילדים ל"ה סימן כלל דהרבה נשים יש להם ד' ילדים ול"נ לחלק בזה כיון דמנין הוה סימן אף אם שכיח מספר זה כשמכוין המנין הוה סימן כמו ב' שטרות דהוה סימן. אמת דתוס' כתבו ביבמות קט"ו דשם ל"ה מנין סימן דדרך להניח כך. ועיין ביש"ש שם שכתב דמנין הלוה ל"ה סימן. כ"ז בפקדון ולהוציא ממון. אבל שיצטרף הסימן לסימן אחר מהני מנין וכן כתב בקצה"ח סי' ס"ה. אמנם כעת ראיתי דהיתר זה רופף אחרי שהי' לבעל אשה זאת עוד ילדים מאשה אחרת חוץ מאותן הד'. והאורחי ופורחי אמרו שיש לו אשה וארבע ילדים ולא אמרו שיש לו ד' ילדים ממנה אז הי' המנין סימן אבל כשאמרו. ד' ילדים לדעתי אין לסמוך אסימן מנין כיון שיש לו עוד מאשה אחרת הגם שיש לומר כונת האורחים שיש לו מאשה זו. וראי' שאמרו דהיא מפרנסת אותם. ועל כרחך הכונה שהיא אמם. על כל זה קשה בעיני שוב לסמוך על סימן המנין. אמנם מ"ש כ"ג שהבד"ק טשערנאוויץ נתנו הג"ע אך להפצרת האשה כמו שכתבו ועלובה עיסה כו'. הנה הבד"ק טשערנאוויץ עשו כדין אחרי שלא ראו היתר ברור וכפי ההלכה אין ליתן ג"ע לאשה כל עוד שאין ההיתר ברור. על כן הי' מוכרחים לכתוב בתחיל' שאין הג"ע להתיר. ואמנם אם עינם לא ראו כחא דהיתרא ולכבוד גאונו עיניו רואים להתירה ודאי יש לסמוך על הג"ע דבודאי הג"ע אמת. גם מ"ש דהעדים כיון שלא הזכירו שמו ויוכלו להשמיט ולא יתפסו בשקרן אינם נאמנים מהתורה כמ"ש הנוב"י זה אמת אבל מדרבנן הם נאמנים כמו עד מפי עד וכמו כל עד שהעיד על סימנים שיוכל להשמט ולומר דמתרמי באחר. ומ"מ נאמן מדרבנן מטעם דייקא. ומ"ש כ"ג דכיון דלא ידעו שמות האורחי ופורחי ל"ה מילתא דעבידי לגלויי. ולא האמינו חז"ל. במשנה מבואר בשמעו מאחד בראש ההר איש פלוני מת משיאין אשתו אם אינו שם. וכ"ש בשמעו מאורחי ופורחי. אולי ט"ס במכתבו וצ"ל כיון שלא ידעו שמו. אבל לפע"ד נראה דע"כ לא איבעי' בש"ס אי הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי או משום דדייקא היינו היכא דל"ש דייקא כגון בקטטה או במלחמה או היכא דמרחמי' וסניא לי' ובעי אי מועיל מילתא דעבידא לגלויי לחוד. אבל היכא דשייך דייקא ול"ה מילתא דעבידא לגלויי. כגון היכא שיכול להשמיט עצמו כמו שכתב התשב"ץ בעד מפי עד כגון שהעיד עד אחד על שם המת. והשני העיד על שם אביו דכל אחד יכול לומר דאיתרמי עוד אחר ואין מצטרפין שני ענינים. ודאי לא איבעי' לן דמהני דייקא. וראי' מדלא איבעי' לן להיפך היכא דשייך דייקא ולא מילתא דעבידא לגלויי. ועל כרחך מדהימני' רבנן לאשה עצמה לומר מת בעלי מטעם דייקא ה"ה בעד אחד מהימן היכא דשייך דייקא ורק בעיא היכא דל"ש דייקא. וכן מוכח בתוס' דף צ"ג. א"כ אף אם האורחי ופורחי לא ידעי שמו מ"מ מצרפין דבריהם להיתר מטעם דייקא. כמו כל עד מפי עד שכתב התשב"ץ דל"ה מילתא דעבידא לגלויי שיכול לומר הראשון העיד בשקר וז"ב

(ב) והנה ראיתי היום דבר חידוש בא"ז סי' תרצ"ג באמצע התשובה כתב בזה"ל ובפ' אלו מציאות גרסינן את"ל סימנים דאורייתא סימנים וע"א ע"א כמאן דליתא משמע כי אמר סימנים דרבנן הו"ל סימנים כע"א. ואע"ג דאמר כי הוה סימנים דרבנן בעי סימן מובהק נראה דהוה סימן מובהק שאומר שהיה בלא שוקיים וכו' עיי"ש. הנה לא ידענא אהי קאי הא"ז. אי בעדות אשה הוה סימנים כע"א זה ודאי ליתא דע"א מהימן בעדות אשה ואם סימנים דרבנן ל"מ מידי בעדות אשה. ואם קאי באבידה הדבר ברור דאף אם סימנים דרבנן מ"מ עדיפין מע"א. דע"א אינו מועיל באבידה מידי. דמה שאמרו בב"מ אם תמצא לומר סימנים דאורייתא עיין פירש"י שם דהיא רבותא אפ"ה עדים עדיפא. והכי מוכח מכל הפוסקים שפסקו דסימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא וכ"ש סימנים וע"א לבד. והרי אנן פסקינין דספק אם סימנים דאורייתא או דרבנן ומ"מ סימנים מהני וע"א כמאן דליתא. ושוב מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ מביא בשם הרשב"ץ כדברי הא"ז דאם סימנים דרבנן ע"א מכריע. אבל בכ"ז צ"ע על הא"ז דמייתי לה לענין עגונה דאיתתא דהרי הכא לא מיירי באבידה ולענין עגונה אם סימנים דרבנן ל"מ מידי ואולי ס"ל לא"ז דאם סימנים ל"ד ל"מ מדאורייתא אף סימן מובהק. כשיטת בעל העיטור שהובא בב"י וכדמוכח כל הסוגיא דב"מ דמשני בעדי אוכף. ולא משני בסימנים מובהקים. ולכן קשי' ליה לא"ז איך מהני במיתה אף סימנים מובהקים דהרי משמע ביבמות. ובב"מ דאם סימנים דרבנן ל"מ מידי וגם מובהקים דרבנן ולכן כתב דמשמע בב"מ דאם סימנים דרבנן שוין לע"א. ולפ"ז בעדות אשה דמהני ע"א ה"ה דמהני סימנים מובהקין מדרבנן. כן נ"ל בביאור דבריו

(ג) ויצא לנו אף אם סימנים מובהקין מהני מ"מ זה דוקא לאחר שהאמינו חכמים ע"א ולפ"ז אולי יש לישב לשיטת הפוסקים דשני סימנים אמצעים מהני דהוה כסימן מובהק. והקשו ממשנה דאעפ"י שיש סימנים בגופי' ובכליו דמשמע אף שני סימנים להנ"ל יש לומר דמשנה מיירי קודם שהוחזקו להיות משיאין עפ"י ע"א ל"מ אף סימן מובהק וה"ה שני סימנים אמצעים משא"כ לאחר שהוחזקו להיות משיאין מהני ב' סימנים אמצעים. גם יצא לנו חומרא מדבריו היכא דל"מ ע"א כגון במלחמה או בקטטה ל"מ סימנים מובהקים. וזה חידוש. אולי יש לפרש פי' אחר בדברי הא"ז מהגם דמשמע להלכה דסימנים מובהקים מהני מדאורייתא: והנה נראה בעיני סימן מה שידו השמאלית מרתת ורגלו השמאלי היה נוהג בכבדות. והכה בעץ ואמר שאינו מרגיש. הכל יצטרף לסימן מובהק. ויצטרף לסניף מנין הילדים ובצירוף החיפוש מערך ט"ו שנים או עשרים כאשר נודע בלא"ה שלא נמצא עגונה פה"ק ובנאראיעב זולתה. ועוד נכריז בבהכ"נ אודת זה והיתר זה מוזכר בתוספתא. נשמט מלעיל שמה שמבואר בהג"ע שהלך במקל עב ומקצתם העידו שהלך בשטאלץ העיד בפנינו אחד שבתחילת מחלתו הלך במקל ואח"כ הלך בשטאלץ ונמצא נכונים דברי העדים. והסכים הגאון מלבוב להתיר והתרנו העגונה בעזה"י

בשולי המכתב על דבר טבילת המומרים החוזרים לדת יהודית כאשר ת"ל ניתן בזה הרשיון מאדונינו המלך יר"ה הנה מבואר בבאר הגולה סי' רס"ז וסי' רס"ח בשם מהרש"ל דצריך לגלח כל שערו ודאי אין כונתו כל שערו אף שכתב הת"ה סי' פ"ו דמנהג לגלח משום שחטאו בע"ז דאיתקש למצורע כמ"ש רש"י בחומש. מ"מ כיון דרבנן היא איך יגלח שערו ויעבור על לא תקיפו ועל לא תשחית. ואין ראי' מלוים שכתבה התורה בפירוש. ובודאי מהרש"ל שיגרא דלישנא נקט. וא"צ רק גילוח הראש בלא הזקן והפיאות כדרך שאנו מגלחין. אך מה שאני מסופק אם חייב לברך על הטבילה. הגם דגם במצוה דרבנן בעי ברכה וראי' דנשים מברכין על טבילה אף על כתמים ומ"מ כיון דמנ"י פ' החולץ משמע דל"ה רק מנהגא ומדינא א"צ טבילה ע"כ אני מסופק בזה. ולכאורה משמע דא"צ לברך. וכן מוכח קצת מדמותר לטבול בשבת כדאיתא במג"א סי' שכ"ו. ושוב מצאתי בתשו' שבות יעקב פסק דא"צ לגלח כל שערו כדברינו לעיל. גם במ"ש לענין ברכה לטבילה עיין בטור א"ח ה' יוה"כ דא"צ לברך בטבילת עיו"כ משום שהיא רק מנהג וה"ה בטבילת מומרים ודוק

סי' סח

ב"ה פרעמישלא "ישוב ירחמנו" לפ"ק

להרב החריף ובקי מ' אברהם בערנשטיין מפה"ק כעת הוא בק' ראווא

(א) ראיתי דבריו מה שהאריך בדברי פלפול לישב דברי הרמב"ם פי"ב מה' גירושין ה' י"ט שכתב דבעד נגד עד וניסת לאחד מעדי' הרי זו לא תצא. והקשה הרמב"ן הובא בהרב המגיד דא"כ אמאי לא משני הש"ס כתובות כ"ב דמיירי בעד אומר מה ועד אומר לא מת ובאו בב"א ורק שנשאת לאחד מעדי' ואמאי צריך לאוקמי שבאו בזה אחר זה וכדעולא. ועל זה תסוב צירי פלפולו אכתוב לו מה שנלע"ד בישוב קו' הרמב"ן דהתוס' הקשו בשמעתין אהא דמשמע מסוגיא דעולא דאמר כ"מ שהאמינ' תור' ע"א הרי הוא כשנים מיירי דוקא בזא"ז לא בבאו העדים בב"א ובסוטה משמע דעולא מיירי אף בבאו בב"א. ותירצו דהיכא דנאמן מדאו' אף בבאו בב"א אין דבריו של אחד במקום שנים והיכא דאינו נאמן רק מדרבנן ל"מ דברי העד נגד המכחיש רק בבאו בזה אח"ז והתירוהו להנשא והדברים תמוהים דכיון דעולא אמר כ"מ שהאמינ' תורה ומיירי בעד שנאמן מדאורייתא מנא ידע הגמ' דהיכא דאינו נאמן מדאוריי' מהני בזה אח"ז כיון דעולא לא מיירי מזה. והנ"ל דהנה דעת רש"י בשבת קמ"ה דעד אחד נאמן בעדות אשה מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. והקשה בנתיבות לשבת ריש סי' י"ז דא"כ למה אמרו בגמ' כתובות כ"ב בעד אומר מת ועד אומר לא מת כ"מ שהאמינו עד אחד הרי הוא כשנים ובגירושין אין דבריו של עד אחד במקום שנים, ותיפוק לי' דבמיתה כיון שעד אחד אומר מת אפקעינהו רבנן לקידושין ומ"ה הו"ל כעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה. ולא שייך לומר תרווייהו באשת איש קמסהדי והיא קושיא נפלאה. ובמקום אחר כתבתי דנהי דעתה אפקעינהו מ"מ כיון שעד עתה החזקנו אותה באשת איש מיקרי זאת חזקת אשת איש כמ"ש זקיני הת"ש בס' י"ח לענין סכין פגום נגד דעת הפ"ח והבאתי ראי' מיבמות ריש פרק האשה דאם אמר העד דאיתשל מרי' הו"ל נגד חזקה אף שאומר דעקר הנדר מעיקרו ויבואר אי"ה לקמן. (עיין בספרי ליו"ד ח"א סי' ע' אות ז' שהארכתי בפרט זה)

(ב) אמנם כעת נאמר לשיטת הגאון בעל הפלאה דלא ס"ל סברה זאת בישוב קושיתו בדרך זה. דהנה בתשו' ברית אברהם חלק אבן העזר סי' נ"ט כתב לאמר דבכ"מ דאפקיעו רבנן לקידושין לא אפקיעו לגמרי אך הניחו עליו קדושין דרבנן.