בית יצחק אבן העזר חלק א קיג

שיש לו יד ורגל גילעהמט או נחוץ להכריז אם לא נאבד שום אדם דלכאורה יש להעיר מאי מועיל שלא נאבד אחד בסימן הנ"ל דלמא באמת לא נאבד מאתנו רק איש שאין לו סימן רק אח"כ נחלה בדרך ונעשה גילעהמט ובצאתו מעיר היה בלי סימן. ואין לומר דכיון דכל הטמאות כשעת מציאתן ובמצאו אחד מת מטמאו רבנן אף בר"ה וכן מחט שנמצא שבורה תלינן בנדה דף ד' להקל ואמרינן דמקודם הי' שבור ה"ה הכא תלינן דמעיקרא בצאתו מעיר היה גילעהמט ז"א דהתוס' כתבו בנדה דף ב' דדוקא בקדשים אזלינן בתר שמת מציאתן להחמיר ומחט שנמצא חלודה הוא מטעם דמוקמינן הטהרות אחזקתן א"כ בכאן דאדרבא האיש הזה היה לו חזקת בריאות מטעם רוב שאין להן סימן כנ"ל אמרינן אח"כ יצא מהרוב ומחזקת הגוף ותולין שאח"כ נעשה בו אותו סימן ובצאתו מעיר לא היה לו כנ"ל וחזקת הגוף אלים מכל חזקות כמ"ש הפנ"י לכתובות ע"ה וכ"מ בריש נדה דמקשה שם דף ב' ע"ב אדרבא העמיד יין על חזקתו ואימר לא החמיץ והק' המהרש"א מאי הקשה בגמ' הרי נוקי חזקה בהדי חזקה ואסור מספק ובארנו דהגמ' מקשה מכח חזקת הגוף עדיף מחזקת טבל כמ"ש הפנ"י ועוד הרי גבי מומין אמרינן בנמצא ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה שהיא מקודם דלא מחזקינין מרשות לרשות ה"ה ממקום למקום לא מחזקינן ועיין בב"ש סוף סימן ו'. והנה לדעת הרמב"ם דס"ל דלא כדעת התוס' רק דשעת מציאתה מהני אף בחולין והקשה בנוב"י אה"ע סי' ל"ג דא"כ דבהמה שנמצא טרפה נטרף כל הגבינות למפרע וכן בנגע לא אזלינן בתר שעת מציאתה ונ"ל דסבירא להרמב"ם ז"ל דוקא היכא שאין אנו מסופקין על גוף הדבר רק על הנוגע בו כגון בנגע במת דאין אנו מסתפקין לענין המת גופא רק לאדם הנוגע בו ל"מ חזקת חי של המת רק לולי שנסתפקנו למת גופא אבל במה שאין אנו דנין למת רק לאדם הנוגע לא מהני חזקת חי כמ"ש הרמב"ן בגיטין דחזקת פנוי' של הקרובים ל"מ להאשה כיון שאין אנו דנין על הקרובים כן ס"ל לרמב"ם בנגע באחד אזלינן בתר שעת מציאתן ול"מ חזקת חי משא"כ בבהמה שנמצאת טריפה דאנו דנין על הבהמה גופה דחלב היוצא הוה כבהמה גופא וכש"כ בנגע דנ"מ לנגע גופא דאם נחסרה קודם שיצא הכהן ל"מ הסגר כמ"ש תוס' ריש נדה וכעין זה כתבו התוס' כתובות ע"ו ד"ה כלה דלא מהני חזקת חמור לבעל החמור. ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם דס"ל אזלינן בתר שעת מציאתן ושיטת הרמב"ם מוכרחת מפסחים צ"א בנפל הגל כמו שהאריך בנוב"י וגם שם נכון הסברא דכיון שאין אנו דנין על המת רק על הנוגע בו ל"מ חזקת חי. ומ"ה אזלינן בתר שעת מציאתן משא"כ במומין בכתובות ע"ו דהיא קיימת ואנו דנין עלי' גופא שפיר מוקמינן אותה בחזקת הגוף. באופן דלשיטת הרמב"ם הי' מקום להקל בנ"ד להכריז אם לא נחסר אדם שהוא גילעהמט דלרמב"ם מהני שעת מציאתן לומר שהיה גילעהמט בצאתו מעיר אבל באמת קשה להקל נגד דמה התוס' ועוד לפי מה שכתבנו דאין מחזיקין ממקום למקום גם לרמב"ם אולי לא תלינן מום ממקום למקום ועיין בנוב"י שכתב באמת הטעם דראוהו חי מבערב משום דראוהו באותו מקום אבל בלא ראוהו חי מבערב ל"מ חזקה ממקום למקום

(טו) באופן דאין מקום להכריז רק באם נחסר איש אחד מכאן וגם בנארייאב יכריזו כן ויכריזו אם אינם יודעים שנחסר אחד זה זמן רב ויען, כי בבית אפרים סי' ל"ב מפלפל בענין זה נעבור קצת בין בתרי אמרותיו. הנה מ"ש בטעם דלא חיישינן שמא יש עוד עיר אחרת ששמה כשם עיר הזאת וכתב דכיון דנודע לנו שהעיר הזאת קרובה וכפי קריבתה לא נמצא עיר אחרת רק לחוש שמא יש מרחוק עיר אחרת אמרינן דתולין בקרוב דהיכא דהרוב אינו בבירור קרוב עדיף אלא שהקשה דא"כ איך חייש ר"ה לשני שוירא ולא חשש לסברא זאת. ולפע"ד נראה לחלק בין גט למיתה לפי מאי שכתב הפרי מגדים בסי' ק"י דכמו דלא אזלינן בתר רוב בקבוע כן לא אזלינן בתר קרוב בקבוע ע"ש ובנזיר אמרינן דהיכא דאח"כ הדרא לניחותא הוה ג"כ קבוע והתוס' כתובות דף ט"ו הקשו בזה אמאי בבועל הלך אחר הרוב בפירש מביתו ותי' דשם עיקר הספק על שעה האוסרה משא"כ באשה בנזיר י"ב בשעה שזה יבא עלי' אז הדרא לניחותא האשה שקידש השליח וצריך להבין דברי התוס' אמאי בבועל לא נימא בשעה שזו תשא לכהן הדר לניחותא הבועל שלה ופירשנו דבבועל אין אני דן אנה הוא עתה דאף אם מת כבר אוסרה ואין אנו דנין אך על שעת הביאה משא"כ בהך דנזיר אילו מתה האשה שקידש השליח מותר בקרובותי' מ"ה אנו דנין על מציאת האשה בשעת שתשא לבעל ואז הדרא לניחותא. וכן משמע קצת בשיטה מקובצת. אך לפ"ז הקשיתי דא"כ בחמותה דאף לאחר מיתה אסור אין אנו דנין על מציאתה כעת רק על שעת הקדושין ואז היא ניידה ולפ"ז אמאי אמרינן בנזיר מודה ר"י באשה שאין לה בת ואם ואע"פ שנתגרשה לאח"כ והרי אף באשה שיש לה אם מותר בבתה דאין אנו מסופקין באמה איך מציאתה כעת דאף שמתה אסור רק על שעת קדושין ואז ניידה (ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' קל"ג אות ז' שכתבתי מזה). ולכן המובחר בפי' דברי התוס' כמ"ש בעצי ארזים סי' ד' ס"ק נ"ט דבנזיר בשעת קדושין לא נולד ספק רק אח"כ נולד הספק ובשעת לידת הספק אז חזרה לקביעתה משא"כ בכתובות ט"ו נולד הספק בשעת ביאתה. א"כ זה החילוק בין גט למיתה דבגט בשעה שנאבד לא נולד הספק רק בשעה שנמצא ואז הדר לקביעתה מי שנאבד מידו ול"מ רוב וקרוב לומר שנאבד מידו ולא מיד אחר דבקבוע ל"מ רוב ולא קרוב משא"כ במיתה כשאנו רואין שמת אחד נולד הספק מי הוא ואנו תולין שהוא ממקום הקרוב

(טז) ובהכי יש לפקפק על הפ"י שכתב בטעם דל"מ ברי ושמא באבידה משום דרובא דעלמא מתנגד לברי שלו. ובאמת באבידה שנולד הספק בשעת מציאה ואז הדר לניחותא מי' שנאבד מידו והוה כמחצה על מחצה. הן אמת דקשי' לן עפ"י סברא זאת דעיקר תליא בשעת לידת הספק א"כ בהך דרוצח דמקשה בב"ב כ"ג וניזל בתר רובא דעלמא דהרי כאן לא נולד הספק בשעה שהרג רק בשעה שנמצא הנהרג ואז הרוצח הדר לניחותא וליישב זאת נאמר לפמ"ש הפ"מ והכו"פ דבקבוע ל"א בתר קרוב. הקשו בגמ' ממנ"פ דאם נימא דל"א בתר רוב משום שהרוצח הדר לניחותא אמאי אזלינן בתר קרוב דבקבוע ל"א בתר קרוב ע"כ. ובהכי אולי יש לישב פסק הרמב"ם דלא מייתי יושבת בין ההרים דבגמ' ס"ל בקבוע ל"מ גם קרוב. והקשו ממנ"פ והרמב"ם ס"ל דבקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ואזלינן בתר קרוב וכיון דנולד הספק בעת שהדר לניחותא לא אזלינן בתר רובא דעלמא ומהני סברת קרוב משא"כ באיכא עיר גדולה דאיכא תרי רובא מהני אף בכה"ג ואכ"מ להאריך בזה. ועכ"פ סברת הבית אפרים לענין דל"ח במיתה לשתי שוירא שרירין וקיימין ובהכי יש לפלפל במ"ש החלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ל"ה אמאי מתירין בשמו ושם אביו ול"ח שמא יש אחד בעולם ששמו כן דאם אנו יודעין שבקרוב למקום מיתת המת לא נמצא אחד רק זה. ל"ח שמא יש עוד אחד דאזלינן בתר קרוב והרבה יש לדבר בפרט זה

(יז) אבל כל אריכות בזה ללא יועיל דנהי דל"ח לשני עירות בפרט בזמן הזה שכל המקומות גלוין וידועין אבל אין להקל בחיפוש דמי יודע מאיזו זמן הלך זה שמת ומי יזכור אם זמן רב נחסר אחד וכן כתב בק"ע אות ק' דל"מ חיפוש מי יודע אם לא יצא מן העיר זמן כביר. ובאמת מאי שהקשה בבית אפרים ובעצי ארזים על הרא"מ שנראה מדבריו דאם זה יצא מקרוב מהני חיפוש ואמאי לא ניחוש שזה המת אחר הוא והוא יצא מרחוק. אולי יש לישב דממשיכין החזקה לזמן מאוחר דכיון שנודע שזה המת הי' מברעזאן שהעיד על עצמו כן והתנדד מביתו אמרינן שכיון שהיה בחזקת אנשי העיר יצא מקרוב דגם זה מקרי חזקה וממשיכין לזמן מאוחר. ואין לומר אדרב' כיון שמת בעיר טשערנאוויץ כאן נמצא וכאן היה זמן רב זה אינו דהרי נודע שמקרוב בא לק' טשערנאוויטץ ול"ש כאן נמצא וכאן היה ומ"ה ממשיכין חזקתו לאנשי העיר בכל מאי דאפשר ובהכי מיושב הך דתשו' מהר"ם שהוצרך לומר דעכ"פ בעלה של זו הלך זה י"ז שנים. וכיון שע"כ אתה אומר שזה י"ז שנים מכאן אמרינן שמא אחר הלך ג"כ במשך הזמן ולפ"ז בנ"ד שבעלה הלך אך כשמונה שנים מכאן אולי במשך זמן זה מועיל חיפוש אם נאבד אחד. ולזה ל"ח שמא זה המת הלך מכבר דממשיכין חזקתו לבני העיר במקום דל"ש כאן נמצא וכאן היה כדכתיבנ' מ"מ מי יהין להתיר בחיפוש אחרי שראינו שגם בבית אפרים ירא לנפשו להתיר בזה בלא נודע שמו ובפרט דהחיפוש בארחי ופרחי ובאנשים דלא פקיעי שמייהו קשה מאוד

(יח) מ"מ הנלע"ד להקל בנ"ד מטעם שאמרו אנשים שמכירים האיש שיש לו אשה וד' בנים ויש לצרף מנין הבנים להעדות. ויש בזה מחלוקת בין הפוסקים. דרמב"ם כתב פי"ג מגירושין ה' כ"ו וכן אם יצאו עשרה בני אדם כ"א ממקום למקום והן אסורים בקולר או נושאים גמלים וכו' ומשמע דלרמב"ם ל"מ סימן מנין והליכה ממקום למקום רק בעי ג"כ שישאו גמלים או יצאו בקולר והח"מ כתב דלרש"י דפי' קולר חבורה משמע דמנין לחוד הוי סימן ובודאי אין כונת הח"מ דרש"י מתיר במנין לחוד דס"ל דמנין לחוד הוה סימן מובהק כדעת מהר"ב בתשו' שהובא בטו"ז דכבר תמה עליו בטו"ז. אך כונת הח"מ הכא דרש"י ס"ל מנין עם מקום ההליכה מהני. ואמנם מתשו' הרא"מ הובא בק"ע סי' צ"ח משמע דגם לרמב"ם ל"ב לזכור שני המקומות. ומה שכתב שם וא"כ בנ"ד לא נצטרך חיפוש אפילו לדברי הרמב"ם כיון דאית ביה מנין והיכר מקומם, ומשמע דלרמב"ם סגי בזה ובאמת לרמב"ם בעי עוד קולר או נושאים גמלים. אבל קיצור דברים יש כאן דשם ג"כ בעובדא דידי' כונו הסחורות להוליכו ולכן כתב דלרמב"ם מהני ואין לפני תשו' הר"א מזרחי אבל ברור זה כונה בק"ע ואמנם בק"ע סי' שפ"ו מביא ג"כ להקל במנין ומקום לחוד ובעצי ארזים ס"ק פ"ט פלפל בחכמה. מדברי התוס' יבמות קט"ו שכתבו דמנין ל"ה סימן משום שדרך להצניע כך משמע דמנין הוי סימן מובהק מדהי' מועיל אף להוציא לולא שדרך להניח בכך. ועיין בט"ז שכתב מדאיבעי לן גם באבידה אי מועיל מנין לסימן נ"ש שלא יועיל בעדות אשה. ובאמת לפי מה שכתב בשיטה מקובצת בב"מ דף כ"ה דדוקא בדרך הנוח הוא דהוה מנין סימן אבל בדרך נפילה ל"ה מנין סימן דהבעלים נתיאשו דמי יודע אם נפלו ביחד ואין לו אף סימן דמנין א"כ כ"ז ל"ש רק באבידה משא"כ במיתת הבעל ודאי הוה מנין סימן דל"ש סברא הנ"ל. באופן דלדעתו כיון דמסקינן בח"מ סי' ס"ה לענין שטר דמנין הוה סימן א"כ גם בעדות אשה מועיל לצירוף, ונמצא דנצטרף סימן הד' בנים שאמרו האורחי ופרחי לסימן היד ורגל שהיה גילעהמט ושהלך בשטאלץ. ומה שלא יצדק נפרד יצדק מחובר ויועיל להתיר העגונה מכבלי העיגון

(יט) ועיין ברמב"ם פ"ו משאלה ופקדון פסק בשומשמין דאינו מועיל המנין להוציא ממון וכתב הה"מ לפי שאין המנין סימן מובהק לגמרי והנה כבר כתבתי לעיל דמ"ה אין מוציאין ממון בסימנים אמצעים דל"ה רק כרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב ובהכי נ"ל בטעם הרמב"ם שם דפסק דחייב לישבע בנקיטת חפץ ובכסף משנה פ"ב מה' שכירות תמה על הה"מ שכתב דגם לרמב"ם בטענת החזרנו א"צ לישבע רק היסת ותמה הכסף משנה מהך דשומשי דפסק הרמב"ם דצריך לישבע בנקיטת חפץ להנ"ל נכון הדבר בישוב קושי' הכ"מ דשם באמת אומר סימן המנין אך דהוה סימן אמצעי ואינו מועיל רק באבידה דליכא חזקת ממון והולכין אחר הרוב אבל לא להוציא ממון. אבל שבועה שפיר מחייבין ברוב כמו שהאריך בבריא בברית אברהם בכמה תשובות ומ"ה פסק הרמב"ם בשומשמין שצריך לישבע בנקיטת חפץ אבל בכל טענת החזרתי בלא בירור סימנים גם הרמב"ם סובר דא"צ לישבע בנקיטת חפץ. וע' בש"ך סי' רצ"ז ובאחרונים שם שתמהו מחולין צ"ו וכבר כתבנו לעיל לישב דברי הש"ך ואכ"מ

(כ) ועיין בנוב"י קמא סי' ל"ו פלפל שם בדעת הרמב"ם ובאמת מלשון הרי"ף שמביא שוב מעשה בששים ב"א שהיו מהלכין לכרכים של ביתר וכו' ולא הביא שהיה בקולר משמע דמנין ומקום לחודי' מועיל כשיטת רש"י רק שבנוב"י כתב דרמב"ם יפרש דברי הרי"ף רבו דהשמיט קולר