בית יצחק אבן העזר חלק א קיב

מצאתי הדבר מבואר. ולכאורה הי' מקום לומר דמהני צירוף שני סימנים שוין דאם נימא הטעם דל"מ סימנים אמצעים משום דהוה רק כרוב ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"כ כשיש לו שני סימנים שוים הוה מיעוטא דמיעוטא שיזדמנו באדם אחר אותן שני סימנים אף שהם שוין מ"מ כיון שהם בשני אברים הוה ג"כ מיעוטא דמיעוטא כדמוכח קצת מדברי תשו' בית יעקב סי' ט' במ"ש שם דמועיל תרי רובא בעגונה והביא ראי' משבועות ל"ג דאמרינן שם ונשותיהם גוססין והקשו התוס' למ"ל ששניהם גוססין ותי' הוא דגמ' קמ"ל אף לר"מ ור"מ בלא"ה חייש למיעוטא, ור"ל בשניהם גוססין ששניהם יחיו הוי מיעוטא דמיעוטא אף לר"מ ל"מ וקמ"ל מ"מ השתא מיהו לא מיית וע' בפנ"י בהקדמה לסדר נשים בשם חתנו הגאון מוה' בעריש דלחוש לב' עדים שאין בקיאין לשמה הוה מיעוטא דמיעוטא עיי"ש דבר נחמד ומה"ט כתבתי בטעם דלר"מ עדים נאמנים מטעם חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. והפנ"י כ' דחזקת כשרות הוא מטעם רוב. והקשה בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' א' דלר"מ איך נאמין לעדים ולא נחוש למיעוט וכתבתי דלחוש לב' עדים הוי מיעוטא דמיעוטא ועד אחד באמת אינו נאמן והארכתי בזה

(יא) וכעת נ"ל להבין המחלוקת בספרי פ' שופטים דר"י ס"ל ע"א לא קם לממון אבל קם הוא באשה להשיאה ור' יוסי ס"ל אף להשיא אשה אינו נאמן דלפמ"ש הפ"י דחזקת כשרות מטעם רוב ר' יוסי ס"ל ביבמות ס"ז דחיישינן למיעוטא ורק בב' עדים שישקרו שניהם הוה מיעוטא דמיעוטא. ומ"ה עד אחד אינו נאמן אף להשיא אשה דהיכא דאיכא חזקה עם מיעוט חייש למיעוטא מדאורייתא כר"מ עיין תוס' בכורות כ'. ור' יהודה ס"ל ל"ח למיעוט' ורק דהוה גזה"כ דעד אחד אינו נאמן ומ"ה להשיא אשה נאמן. אבל לנחלה גם ר"י ס"ל דלא מהני עד אחד דבממון ודאי לא מהני ע"א לכ"ע אף בליכא חזקה. והרבה יש לדבר מזה עיין מה שהקשה הריב"ש הובא בנוב"י סי' ל"ג מהך דכתובות ק"ז להנ"ל יש לישב ואקצר

ועכ"פ כיון דלחוש לתרי סהדי הוי מיעוטא דמיעוטא ה"ה לחוש לתרי סימנים שיזדמנו באיש אחד אף בשוין הוה מיעוטי דמיעוטי אבל מ"מ נ"ל ברור דשני סימנים שוין ל"מ חדא מדברי תשובת מהר"ם מלובלין דגם שם הי' שני רגליו עקומות ומ"מ ל"מ וקשי' דליהני מטעם צירוף סימנים וע"כ דל"מ צירוף סימנים רק בשאינם שוים. עוד נ"ל לראי' דהרי בתשו' פני יהושיע סוף סי' מ"ח ח"ב הביא בשם הגאון מפוזנא דבב' בגדים ל"ח לשאלה ושם בסי' נ"א בסופו מביא בשם הגאון מהר"ש דלישנא דמתניתין דתני כלי' לא משמע הכי ובב' כלים חיישינן לשאלה. ועיין באר היטב בשם כנה"ג ובפתחי תשובה בשם תשו' הב"ח והרבה פוסקים דחיישי' לשאלה אף בב' כלים וכיון דטעם דחיישינן לשאלה למ"ד סימנים דרבנן כתב הב"ש משום דל"ה סימן מובהק וחיישינן לשאלה אף לב' בגדים ה"ה בשני סימנים שוין חיישינן דאיתרמי. ועוד נ"ל דכיון דלמ"ד סל"ד ל"ה סימנים אף רוב וגרע מרוב א"כ בב' סימנים שוין ל"מ ודוקא בב' סימנים שאינם שוין אמרינן דלא איתרמי אבל בב' סימנים שוין אמרינן דחולי אחת קרה גם באותו איש שנחלשו שני איבריו דדרך הוא דחולי אחת גוברת וכל גופו נחלש לפעמים מאבר אחת משא"כ שני סימנים שאינם שוין ל"ח דאיתרמי ובהכי מיושב מה שמקשים לשיטת הפוסקים דצירוף סימנים מהני ממתני' דתני אע"פ שיש סימנים לשון רבים ולמ"ד סל"ד מיירי בסימנים אמצעים להנ"ל ל"ק דמיירי מתניתין בשני סימנים שוין דל"מ לכ"ע ואף דכתב מהרש"ך דעקמומית ורושם שבצדו הוה שני סימנים ומהני צירוף זה מקרי שני סמנים שאינן שוין אבל ידו ורגלו גילעהעט מקרי שני סימנים שוין

(יב) והנה בעיקר דין זה אם שני סימנים מועיל לצירוף אם סימנים ל"ד ראיתי בשו"ת פני יהושע ח"א סי' ח' שהביא מחולין ע"ט מדהוכיח מר' אבא דאמר אי מעיילית לי כדנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי דסימנים דאורייתא והקשה למה פסק הרמב"ם והטור דמהני סימנים והם ס"ל סל"ד ומתוך כך כתב דקשי' בגמרא למה הוכיח מר' אבא ולא מאביי ורב פפא לעיל ועל כרחך ס"ל לגמרא דאביי ורב פפא לא פליגי ובעי כל הסימנים גם ס"ל סימן אזן וזנב הוי חד סימן ונמצא לעיל יש עכ"פ שני סימנים אזן וזנב וגם קול ושני סימנים לכ"ע דאורייתא משא"כ ר' אבא קאמר עיין וזה ל"ש בקול ונמצא אין כאן רק סימן אחד ומוכח דסימנים דאורייתא ורמב"ם וטור פסקו דבעי סימן אוזן וזנב וגם קול וזה לכ"ע מהני. והנלע"ד לישב הא דהקשה דלמה הוכיח מדברי ר' אבא ולא הוכיח מלעיל דאביי ור"פ דבתשו' הרא"ש כלל ב' סי' ל"ז הקשה על הרמב"ם דס"ל כלאי בהמה אינו אסור מדאורייתא אלא טמאה עם טהורה אבל טמאה עם טמאה ל"ה רק מדרבנן איך הוכיח הגמרא דסימנים דאורייתא דלמא באיסור דרבנן מהני סימנים דרבנן ונ"ל דהנה הא דאמרינן ש"מ דס"ל אין חוששין לזרע האב לכאורה היא דמסופק אי אין חוששין לזרע האב ומ"ה אסור מספק וכן כתבו התוס' דר' אבא ס"ל כר"י. ולפ"ז קשיא על ר' אבא דצוה לבדוק בסימנים ולרמב"ם הו"ל ספיקא דרבנן דטמאה עם טמאה ל"ה רק מדרבנן ושמא חוששין לזרע האב וצ"ל לרמב"ם הא דקאמר בגמ' ע"א אין חוששין לזרע האב היינו בודאי אין חוששין ואין כאן ספק כלל דלא כפי' התוס' ועדיין קשיא כיון דל"ה רק איסור דרבנן אמאי צריך לבדוק כלל בסימנים והלא הוה ספק אי מינו א' אינו מינו וספק דרבנן להקל וא"צ בדיקה כלל וצ"ל כיון דאיכא לברורי ע"י סימנים מהדרינן כמ"ש הריב"ש בתשו' סי' קצ"ב דהיכא דצותה התורה לבדוק בסימנים ל"מ ס"ס (הובא בספרי חיו"ד ח"א סי' ק"ז אות ה') והארכנו בפרט זה וה"ה בספק דרבנן ואמנם זה דוקא אי סימנים דאורייתא ואין כאן ספק כלל והוה בירור גמור. והיכא דאיכא לברורי ל"א סד"ר לקולא משא"כ אי סל"ד והיינו דהוה ספק אי הוא בירור או לא אף אם יבדוק בסימנים לא יתברר לגמרי ועוד ישאר ספק א"צ לברר כלל כמ"ש כעין זה הנוב"י בכמה מקומות. ומדהוצרך ר' אבא בדיקה באיסור דרבנן מוכח דסימנים הוה בירור לגמרי ולא נשאר ספק כלל ומ"ה צריך לברר. ומיושב קושי' הרא"ש בתשו' דאי ס"ד סימנים דרבנן ל"ב בירור כלל. ומעתה כ"ז לדר' אבא דמיירי בהנהגה דל"ה רק דרבנן אבל לעיל דמיירי בהרבעה דגם לרמב"ם הו"ל דאורייתא מקשה שפיר וליבדוק בסימנים דבדיקה ודאי בעי כיון דהו"ל ספיקא דאורייתא ואף אם סימנים לאו בירור גמור מ"מ אם בודק בסימנים שוב מותר מטעם ס"ס דכיון דלעיל קאי לר"י דס"ל דהוה ספק אי חוששין לזרע האב או אין חוששין כשבודק בסימנים מהני מטעם ס"ס שמא חוששין לזרע האב והוה חד מינא ואף אם אין חוששין לזרע האב שמא סימנים הוה בירור גמור ול"ה משם אחד דיש נ"מ בין הספיקות בשאר דוכתא ומ"ה ליכא לאוכוחי דסימנים דאורייתא רק מר' אבא. אלא דיש להקשות לפ"ז א"כ למאי דמשני באילמת וגידמת עדיין תקשי דהוי ס"ס שמא חוששין לזרע האב ולא איכפת לן אם זה בן סוסיא וזו בת חמורה ושמא תרווייהו בני סוסיא ואמאי אין מרביעין אלא מינה. וצ"ל דכמו שכתב הריב"ש סי' קצ"ב דהיכא דתליא בסימנים ל"מ ס"ס אף באילמת וגידמת ל"מ כיון דעיקר האיסור תליא בסימנים ויש בירור ע"י סימנים. ומעתה בלי סימנים אין להתיר שמא סימנים דאורייתא ואין להתיר מטעם ס"ס אבל כשבודק בסימנים ממ"נ מותר אם סימנים דאו' מועיל סימנים ואי סמל"ד אין לו בירור מן התורה ומותר בל"ה מטעם ס"ס ומ"ה אין להוכיח מזה דס"ד משא"כ מר' אבא הוכיח מדבעי בדיקה דספיקא דרבנן ל"ב בדיקה רק אם יש בירור בודאי (וע' בספרי חיו"ד ח"ר סי' ק"ז אות י"ז מ"ש על דברי ריב"ש דל"מ ס"ס היכי דצותה תורה להכיר בסימנים)

(יג) ועדיין פסק הרמב"ם אינו מיושב. דהן אמת במה שפסק הרוצה להרכיב פרד על פרידה בודק בסימנים אף דס"ל סל"ד מ"מ מהני מטעם ס"ס כמ"ש לעיל אבל מה שכתב או למשוך צ"ע למ"ש לעיל דזה ל"ה רק ספיקא דרבנן ואם סימנים לא הוי בירור גמור א"צ לברר כלל כדכתיבנא לכן הנראה דס"ל לרמב"ם כיון דהנהגה בשני מינים טמאים ל"ה רק מדרבנן דגזרו אטו הרבעה וז"ל הרמב"ם אבל מדברי סופרים שני מינים שהם כלאים בהרבעה אסורים לחרוש עיי"ש. א"כ דאיסור חרישה תליא אך בהרבעה כיון דבהרבעה צריך לבדוק דהוי ספיקא דאורייתא אף בהנהגה צריך לבדוק דכללא היא רבנן אסרו בהנהגה כל דאסור בהרבעה. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש בתשו' דלמא להנהגה מהני סימנים כיון דהוי דרבנן דזה ליתא דכל דאסור בהרבעה רבנן גזרו בהנהגה. ולפ"ז לפי מאי דאמרו שם דר' אבא ס"ל אין חוששין לזרע האב והיינו דאין כאן ספק כלל ע"כ צ"ל דס"ל סימנים דאוריית' דאם ודאי אין חוששין ל"ה ס"ס בהרבעה רק ספק אחד ול"מ וע"כ סימנים דאור' אבל הרמב"ם דפסק דהוי ספק אי חוששין לזרע האב. מהני בדיקת סימנים מטעם ס"ס כן נ"ל לישב קצת פסק הרמב"ם אבל עדיין אינו מיושב מכל וכל דמנ"ל לגמר' באמת להוכיח דר' אבא ג"כ אינו מסופק אי חיישינן ומועיל מטעם ס"ס. ולכן דברי תשו' פ"י המה כקילורין לעינים לבד מה שהקשה בתשו' ח"ס סי' נ"ט מירושלמי דמשמע דאזן לבד הוי סימן. ולפ"ז אזן וזנב הוי שני סימנים ג"כ ואיך הוכיח מר' אבא ועכ"פ הדבר תליא באשלי רברבי אי שני סימנים אמצעים מהני אבל לדעתי בנ"ד דהוי סימן אחד בשני איברים ל"מ בודאי. ובזה מיושבים דברי תשו' פ"י ודברי הנוב"י הנ"ל דהן אמת דמשמע בירושלמי פ"ח דכלאים דאזן לבד הוי סימן. אבל למאי דאמרו שם הטעם דעור ובשר תליא באם ע"ש א"כ מאי שיש לפרד אזן וזנב שוה לאם הוה ג"כ סימן אחד בשני אברים דהוה סימן בעור ובשר ול"מ למאי דכתיבנא וקול הוה סימן אחד דזה לא תליא בעור ובשר ומ"ה בר' אבא דאמר עיין וזה ל"ש בקול כדכתב בתשו' פ"י ורק דאמר לשמעי' לבדוק בזנב ואזן מוכח דס"ד דסימן אחד בשני אברים אין דינם רק כסימן אחד. ורמב"ם שפסק דיבדוק באזן וזנב וקול מהני אף אם סל"ד מטעם צירוף סימנים ומיושב הכל בעזה"י. ומזה ראיה דשני אברים בסימן אחד ל"מ. ולכן אין להקל בנ"ד מטעם סימן שידו ורגלו גילעהמט

(יד) ונבא השתא להיתר הב' דכיון דהבעל אמר קודם מותו שהוא מעיר ידועה והעד אינו זוכר אם מברעזאן או מבארייאב ואנחנו נכריז בשני המקומות ויתברר לנו שלא נאבד איש כזה שיש לו רגל ויד גילעהמט בשני מקומות הנ"ל זולת בעלה של אשה זו הרי הדבר ברור שמת בעלה של אשה זאת. וכעין זה התיר בתשו' בית אפרים סי' ל"ב ושורש ההיתר היא מהתוספתא ופסקה רמב"ם פי"ג מגירושין ישראל שאמר מת וכו' עד שיעיד שמו ושם עירו אבל אם אמר אחד יצא מאתנו מעיר פלוני מחפשין באותו העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו והב"ש כתב דאף אם אפשר לצאת מן העיר בלי ידיעה אם מעידים שיצא א' מאנשי העיר הזאת אז מחפשין אם אין חסר שום אדם אלא זה אשתו מותרת וקודם ראוי לדבר אם די במה שיכריז אם נאבד איש כזה