בית יצחק אבן העזר חלק א קט

בזה אבל בסוגיא דקאמר משלימין לעבד והיינו דהראשונים אמרו חייב ואחרונים פטור ואנן פסקינן מטעם תרי ותרי ספק ממונא לקולא הו"ל לגמ' לומר אי לא מתזמי פסקינן כותי' דס' ממונא לקולא. לכן נ"ל פירוש דברי הגמ' דבאמת תרי ותרי ופסקינן פטור והוזמו חלילה לחייב מכאשר זמם דלא מקרי גמר דין דלא פסקינן רק מטעם ס' ולדעת קצת פוסקים מהני תפיסה ואפילו למ"ד הכחשה תחלת הזמה זה בשנגמר הדין קודם ועיין בכ"מ בפכ"א מה' עדות ובראב"ד ולשטתם מתחייב מכאשר זמם הואיל ותפיסה מהני ובתומים חלק עליו אבל ז"ב דהכת שאומרת פטור ולא פסקינן רק מטעם ספק כמותם ותפיסה מהני ודאי פטורין מכאשר זמם והארכתי בזה. ומעתה הגמ' לא מצי אמרי מטעם ס' ממון דמה"ט אין מתחייבין מכאשר זמם ורק הואיל ולענין המנה פסקינן כוותיה. ובזה ודאי שייך כאשר זמם על הכל באופן דעדיין צ"ע בדברי הנתיבות דמוכח מגמ' שעל המנה שרצו לחייב להלוה חייבין מכאשר זמם

(ג) ואמנם בלא"ה דברי הגאון מליסא והנוב"י לא נהירין לי דבכת א' אומרת בסייף וכת א' אומרת במקל הכת הב' בלא"ה פטור לכאורה דכבר הי' בר חיובא וגברא קטילא והגם שי"ל הואיל ועדיין לא בגמר הדין. אבל לתי' התוס' בסנהדרין פ"א דהוה עשאי"ל הואיל ואם יוזמו הראשונים ה"ה בכל ב' כתות י"ל הכי ומעתה בכל ב' כתות מה"ט הוה עשאי"ל ואולי דבריהם נכונים דל"ד לשם דעכ"פ נגמר הדין עפ"י עדים האחרונים וגם הראשונים ובפרט שי"ל דהאחרונים באו להחמיר במיתה חמורה משא"כ בב' כתות המכחישים לא נגמר כלל עפ"י כת אחד ודוק

(ד) ואמנם מה שנ"ל דבר נכון בגוף דבר זה דכת אחד אומרת בסייף וכת במקל דלא קטלינן אף דאיכא כת שמחייבת בודאי ואומרת אמת הוא מטעם דלא ידעינן מאן נינהו העדים וכמו דאמרינן בסנהדרין פ' ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם דאין גומרין הדין משום דבעינן בפניו וכיון דלא ידעינן שמו שנתערב לא מיקרי' בפניו. ועיין ברש"י ואנן בעינן עד עמדו לפני העדה וה"ה דבעינן ועמדו שני האנשים ובשבועות ל' יליף מהאי קרא דעדים בעמידה וכ"ש התוס' מדסמכי לשני אנשים ובעינן שידעו מי העדים וכאן שנים כשירין ושנים פסולין לא נודע מי המה. ואמנם לפי המבואר בס"ס צ' בח"מ דמהני ידיעה בלא ראי' בד"מ ולכן השני כתות דמנה ומאתים מהני לב"ש דעכ"פ ידיעה יש דכת אחת כשרה והוה עכ"פ ידיעה בלא ראיה וקצת מוכח דבקנס מהני ידיעה בלא ראי' מדמהני בב"ק ע"ד עדות מיוחדת לענין קנס ויש להמשיך הדיבור בכ"ז ואכ"מ (הג"ה עיין בספרי לא"ח סי' ס"ג י"ב שכתבתי מזה ושם רמזתי על תשו' זו ובדברי הנתיבות יש עוד לעיין במ"ש ח"ז בתשו' רעק"א סי' קע"ו דבעדי הכחשה ל"ב עשאי"ל אך עי' בספרי ליו"ד ח"א סי' א' אות י"ב שחלקתי עליו)

(ה) ועיין בירושלמי סוף יבמות בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה מאי שיעידו עדות אחת ותי' דהוה עשאאי"ל והקשה בשיבת ציון סי' ק"ע והרי הוה נמצא קרוב או פסול. וזה י"ל בנקל לדעת התומים סי' ל"ו דאשה כיון דאינה ראויה להעיד בשום מקום לא נחשב לפסול עדות וה"ה לעבד ונכרי ועיין בנתיבות שם. אך במה שכתבתי דלא ניכר העדים יש לעיין ועיין עוד בתומים סי' כ"ח בשם כה"ג לענין הכרת בע"ד ומעתה נ"ל דזה פלוגתא בירושלמי רב ור"י בב' כתי עדים ג"כ פליגי בסברא זו. ובד"נ מודה דל"מ ידיעה בלא ראי' הואיל ועכ"פ ידועה שיש כת אחד כשרים ואנן לא ידעינן איכא פלוגתא דידיעה בלא ראי' ובלא"ה נ"ל דל"מ בממון ומסי' צ' אין ראי' דנחבל שאני ועוד שם עכ"פ עדים העידו שיצא חבול והב"ד מחייבין בידיעה בלא ראי' אבל עכ"פ בלא ידיעה העדים ודאי ל"מ ועיין בטיב גיטין כ"ח דברים נחמדים בענין זה ויהי' איך שיהי' נ"ל דבממון ג"כ ל"מ ודוקא במנה ומאתים יש ידועה דפסקינן עכ"פ ככת שאומרת מנה ונכרים העדים כמ"ש מגמ' ב"ק באופן דלא נפלאת מ"ש הסמ"ע דבכת אחד המכחישים זא"ז אף שבועה אין אתה מחייבו דלא נודע מי העד. ואמנם באשה להתיר לבעלה אף אם אמר לדידה ולא בעינן אמר לב"ד ועד מפי עד מהני ודאי מהני ע"א כסברת הב"ש עיין ב"ש סי' מ"ב דמהני ידיעה בלא ראי' באשה דלא בעינן דו"ח והגדה בב"ד נמי לא בעי וכשידוע שודאי יש עד אחד כשר מהני ודוק. ומעתה י"ל דבירושלמי דס"ל דמודה ר"י וכ"ש בעדים קאי למ"ד בעינן דרישה וחקירה ולדידי' ל"מ ידיעה בלא ראי' כמ"ש הב"ש סי' מ"ב ולכך נמי ל"מ עד שיכיר העדים או אפילו ע"א עכ"פ אבל לדידן ודאי מהני גם בהכחשה דעכ"פ איכא ע"א ול"ב הגדת והכרת עד כנ"ל

(ו) ואמנם בפשיטות י"ל בישוב דברי הב"ש מדברי הירושלמי דהנה בגוף סברת הב"ש שכתב דכאן עכ"פ ע"א איכא יש לעיין דהנה טעם דע"א מהני הוא מטעם דאשה דייקא ומינסבא. אמנם בשני עדים לא דייקא ולפמ"ש נ"ל דה"ה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כיון דעכ"פ איכא שני עדים על מיתת הבעל לא דייקא ואף דהם מכחישים זא"ז מ"מ בעיקר המיתה יש שני עדים והגם דתוס' ב"ב ל"ב כתבו דגם בב' עדים המכחישים שייך דייקא זה דוקא היכי שב' אומרים לא מת משא"כ היכי ששני עדים אומרים מת ומכחישים בדבר אחד ובמיתה איכא שני עדים לא דייקא וסומכת עכ"פ אשני עדים שמת בעלה. אמנם לטעם דעד אחד נאמן משום דעבידי לגלוי' לא משקר שפיר אף בעד אומר מת ועד אומר נהרג מהני ע"א דעד אחד אומר אמת כסברת הב"ש ולפ"ז הב"ש ס"ל דנפשטה האיבעי' דעד אחד נאמן משום דעביד לגלוי' ומ"ה מתיר בעד אומר מת ועד אומר נהרג. וירושלמי קאי לטעם דדייקא ומינסבא ופוסק דאם לא נשאית לא תנשא דלכתחילה בעינן טעם דייקא ובמתניתין פליגא ר"מ ור"י ור"ש לכתחילה וקאמר שפיר מודים בעדים דהוה הכחשה ורק דנשאר ע"א ול"ש דייקא ולא תנשא ודוק

(ז) ובלא"ה י"ל לפמ"ש התוס' בסנהדרין ל"א וב"ב י"א לב"ש דס"ל בכת אומר מנה וכת אומרת מאתים לב"ש הרי נמצא קא"פ ותי' ד' תירוצים אי דוקא כשהפסול ידוע או כמ"ד תתקיים בשאר או דוקא בבאו תכ"ד או יש חילוק בין מסייע או מכחיש ועיין בטורי אבן שמקשה על שני תירוצים הראשונים א"כ י"ל דהירושלמי מיירי שבאו תכ"ד בב"א והתוספות בסנהדרין דף ט' שהבאתי י"ל דמיירי דהב' כתות המכחישים תכ"ד ואף דתני שמא יבואו אפ"כ עדים וע"ז כתבו שיכחשו מהני והמה יעידו אתכ"ד י"ל דגם האחרים יכחישו מהני רק דאנן אמרינן דממנ"פ איכא כת שודאי מחייבת ואומרת אמת בזה אמרינן שמא האחרונים משקרים והראשונים אמת יגידו ומ"מ העדות פסול דנמצא פסול ביניהם מכת השני' שהעידו תכ"ד והרבה יש לעיין בדברי התוס' אלו הסותרים קצת לדברי התוס' רי"ד והמהרש"א קדושין ס"ה גבי זה אומר זה עבדי וזה אשתי שכתב מהרש"א בב' כתי עדים המכחישים ובאו אח"כ עדים הם נאמנים ובתוס' סנהדרין מוכח ההיפוך ואכ"מ. ועכ"פ י"ל דהירושלמי ג"כ מיירי בבאו בב"א ולכן פסול העדות לגמרי משא"כ בלא העידו ב"א נכונים דברי הב"ש וכן י"ל דברי הסמ"ע שפוטר משבועה מיירי ג"כ בב"א או תכ"ד ואף דקיי"ל בנמצא קא"פ אפילו לאחר כ"ד לפמ"ש תוס' במכות לחלק בין עדים זוממין דבעינן תכ"ד משום שהם לא ראו ולא נצטרפו בראי' עם קא"פ א"כ בעדים המכחישים הוה ג"כ כמו עדים זוממין ובעינן תכ"ד ודוק

(ח) אמנם לדעתי אף דבב' עדים המכחישים בחקירות קשה להקל בנ"ד אין לזה ענין כלל מכמה חילוקים חדא דהרי שטר לזמנו כתוב בשבת או בתשרי וכו' כשר דאמרינן אחרוהו וכתבינהו מכ"ש בעדות אשה מפי כתב ודאי אמרינן דאחד איחר וכתב ע"ז מאוחר דתולין להקל שלא יהא עדים מכחישין ותולין באיחור הזמן. ועוד דבב' עדים בב' שטרות מהני מטעם דהוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ובודאי דב"א פסול לא מפסל עדות הראשון דדוקא בשטר אחד אמרינן בסי' מ"ה דחתם פסול פוסל את השטר אבל בב' שטרות ברור דאמרינן זה ששקר העיד ל"ה כנחקרה העדות בב"ד ואף דבסי' נ"א בב' עדים בב' אגרות מצטרפין אבל בנמצא כתב אחד פסול ודאי לא מפסל האחר בכה"ג נכונים דברי הב"ש ועוד דהרי כל הכשר עדות הוא מכח חזקה דלא מרעי נפשי' כמ"ש לעיל בענין ערכי מדברי הרשב"א דאפי' כתבי קטן מהני בזה י"ל דכיון דאין כאן הקפדה על הזמן לא דקדק ול"ש כאן עדות מכחשת ועדות שבטלה מקצתה אף אם נאמר דגם בעדות אשה אמרינן כן ועיין בנוב"י בכמה תשו' אין כאן תורת עד רק מחזקה ואפילו כתבי עכו"ם מהני דבודאי פסול הוא וכבר כ' הפוסקים דבעכו"ם נגד עכו"ם מהני מסל"ת אף דהכחשה בבדיקות ונ"ד ודאי הכי הוא וכ"ש בכה"ג ודוק

ובפרט דהכותב המעטריקא לא ידע בעצמו רק מה שאחרים יאמרו לו והוה כעד מפי עד ועפ"י רוב יראה הטאדטענשיין ויכתוב וכאן נראה שלא ראה הטאדטענשיין שכותב תמיד חלי' של אותו האיש והוא לא כתב וי"ל דעד שאמר לו ידע שמת ולא ידע באיזו יום באופן דלפי דעתי הדבר ברור להתיר ועוד יצטרף לזה עדות שהעידו שמת כאן צורף אחד מבראד וכשידוע שהוא הי' פה מצרפין העדות כמוזכיר בתשו' והוה כיצחק ריש גלותא ואמת שלא נזכר שמו וקשה להתיר אבל לצירוף מועיל ומה שאחד העיד שאמר שהוא בחור יכול להיות שאמר כן מאיזהו טעם שהי' לו וגם מה שעשה לו בשעת מיתתו סימן שהוא פנוי וזה לא גרע דדימו ג"כ הקוברים שהוא פנוי ועוד יקבל כת"ה רצוף פה הפראטאקאל וליתר שאת ימחול לשאול אחרי סימנים מהבגדים

והנני ידידו

סי' סה

ב"ה ברעזאן תרכ"ח

ע"ד האשה העלובה מ' בריינא מפה"ק שבעלה הלך זה כמה שנים למדינת וואליכייא והשאיר אותה עם ארבעה ילדים ב' זכרים וב' נקבות היינו אחת נשואה וג' ילדים קטנים מעוגן והוא היה כבד פה והיה על ידו השמאלית ועל רגלו השמאלית גילעהמט. והלך תמיד עם שטאלץ וכעת נגבה עדות בק' טשערנאוויץ שמת אחד עני שבא לשם ונשען על שטאלץ ובכבדות נהג רגליו וידו השמאלית היתה מרתת מאוד. עוד העיד הקברן שהיה כמה אנשים ארחי ופרחי ואמרו שהם מכירים אותו שיש לו אשה וארבעה בנים והאשה מפרנסת אותם במעשה ידיה שתופרת במחט. ושוב העידה אשה אחת שראתה העני קודם שמת והכה על רגלו ושאלה אותו למה עושה כן והשיב שאינו מרגיש שום כאב רק כמכה בעץ ושאלה אותו מאיזה מקום הוא והשיב לה רק אומרת שאינה זוכרת אם אמר מברעזאן או מנארייאב. והנה על זה יש כמה עדים שבעלה של אשה זאת היה גילעמט כנ"ל ורגיל הי' להכות במקל על רגלו למען השיבו עי"ז לתחיה והאשה אומרת שהיה הרגל כעץ מבלי שירגיש שום כאב. גם אומרת שפרנסתה היה זה כביר מתיקון בגדים ותפירה אבל אינו בקביעות אך הוא מפרנסת מן הבא בידה ובדבר שם העיר הדבר אמת שהוא או מננארייאב. או מברעזאן כי היא היתה דרה זמן רב בק' נארייאב וילדה שם ובעלה היה מברעזאן ואח"כ קבעו דירתם בק' ברעזאן. והנה האשה הזאת עניה בעירום ובחוסר כל ובוכה ומבקשת לפני להתירה מכבלי העגון. ובאמת שהדבר קשה להתירה ועכ"ז לפי שיש בזה מצוה רבה מצאתי את נפשי מחויב בדבר לבקש לה היתר בכח התורה וזכות אבותי הקדושים יעמוד לימיני שלא אכשל בדבר הלכה

(א) תשובה הנה יש לחקור בענין (א) אם מה שהיה גילעמט היה סימן אמצעי או סימן מובהק או סימן גרוע (ב) אם מה שהיה נשען על שטאלץ וידו ורגלו היה גילעהמט היה ב' או ג' סימנים כשיטת המ"ב. ויבואר קצת ש שיטת התלמוד והפוסקים בזה. (ג) אם יש היתר מצד שהוא אמר שהוא מברעזאן או מנארייאב. ועכ"פ מעיר אחת שבשניהם אמר בודאי ואנחנו נדע או שנחקור עוד ונכריז אם לא נחסר אחד מב' מקומות. וכשלא נחסר שום אדם בודאי היה בעל אשה זאת ובדבר היתר זה בתשו' בית אפרים סי' ל"ב במעשה דשם ויבואר מה שיש לדבר מזה. (ד) אם מועיל לסימן מה שארחי ופרחי אמרו שמכירים אותו שיש לו ד' ילדים אם מנין הילדים הוי סימן ולפי שמקור ההיתר הוא בסימנים. מצאתי לטוב לדבר מקודם ולחקור מה כוחן של סימנים אם סימנים גרוע מרוב או הוה כרוב ונלכה לשוח קצת בלשון הש"ס והפוסקים ומשם מקור יוצא להתיר אשה זאת ברצות ד'. והנה בב"מ דף כ"ז איבעי להו סימני' דאורייתא או דרבנן. ובש"ס דיבמות ק"כ איכא תרי לישנא אליבא דרבא אי סימנים דאורייתא או דרבנן ופסקו הרי"ף והרא"ש כלישנא בתרא דרבא דסימנים דרבנן וכן מוכח מדברי הרא"ש בב"מ דאף דרבא מסיק שם סימנים דאורייתא מ"מ הוא גופי' מספקא לי' עיי"ש. ודעת