בית יצחק אבן העזר חלק א קב

א"צ הפרשה ומקשה שם בגמרא דלגזר קטנה אטו גדולה כדשמואל ומשני דחילוף ל"ש ול"ג. ואזה סמך להקשות והא אין אשה מתעברת וכו' ובחילוף דל"ש ל"ג. והנה בעיקר הדין דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה שכתב בנובי"ק דל"ה רק רוב ובתנינא סי' ל"א הקשה מהא דמקשה ביבמות ל"ד והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. והרי לעיל אמרינן דמשנה כר' מאיר ור"מ חייש למעוטא דמתעברת. ותי' דקושית הגמרא למה דמסקינן דמשנה כר' שמעון. ובאמת גם לר"ש איכא חד לישנא ביבמות ס"ז דחייש למעוטא ועיין בספרי חיו"ד חלק ראשון סי' ע"ה אות ה' דהעיקר כתירוץ זה והדרא קו' לדוכתא. ומחוורתא דליכא אפי' מיעוט שמתעברת כמ"ש בתשו' שיבת ציון. ועיין מ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' קס"ז אות ד' ובעיקר הדין עוד צ"ע

(ב) וכת"ה הביא ראי' מריש כתובות דמקשה ולדרוש להו דאונס שרי. ואמאי גזרו רבנן תקנתא שתנשא ברביעי. ומה קושיא הלא אם תאנס לא תוכל להנשא משום הבחנה וע"כ בבתולה ל"ג. אמנם עדיין תקשי שמא יאנסה שני פעמים. אמנם יש לפרש דהנה זה אינו ודאי דאתי לבעול רק ספק ורק משום ספק נפשות עקרי לתקנתא. ומקשה ותנשא בד' שמא לא יבא ואי דשמא יבא הרי זה אונס וא"צ למסור נפשו ואם יבא באמת לא תנשא גם כלות ימי הבחנה. ומ"מ לא מעקרא תקנתא דשמא לא יבא ותנשא בד'. ובלא"ה נראה שההכרח לפרש כן דקשי' בגמרא כיון דעיקר התקנה משום שמא לא ימצא בתולים וחי וחיישינן לאקרורי דעתא. ומה מועיל שתנשא בד' כיון שתיבעל להגמון לא יוכל לטעון טענת בתולים ומה אקרורי דעתא שייך הכא. ול"ש התקנה כלל. וע"כ צ"ל דהתקנה תתקיים אם לא יבעול ואז תועיל התקנה שלא יתקרר דעתו. ובזה מיושב מה דמקשה בגמ' ולידרש להו דאונס שרוי. ופי' התוס' דכיון דסכנה ליכא אמאי לא מיחו בידם חכמים. והדבר תמוה דהכי אונס היתר גמור הוא. הלא אינו אלא דחוי' וכל טצדקי דאפשר לעשות להנצל מן האונס מחויבין לעשות. ולמה ימחו חכמים להם להנשא אם אפשר להנצל מן האונס. ועיין ב"ש סי' ט"ו דאם נשא שנוי' אפי' אונס ועבר האונס אסורה לו. וע"כ צ"ל דדחוי' הוא ודמיא לחייבי לאוין ביבום דאסור ביאה שניה ואינו דומה ליבמה דשם הותרה וחייב לאוין דחוי' כמ"ש התוס' ביבמות כ' ע"ב. אמנם אם נאמר דבבתולה הנשואה ברביעי יש ספק שמא לא יבעול הטפסר ניחא דמקשה אמאי לא מיחו דמספק אונס אין לבטל תקנת חז"ל. ומה שהקשה בעיר שכבשוה כרכים. אף הישראלית ימתינו ג"ח משום הבחנה ל"ק דאף אם אנוסה צריכה להמתין אבל ספק אנוסה א"צ להמתין. דהוי ספיקא דרבנן. ואף דעיקר תקנתן הי' על הספק שמא עיברה מ"מ בס"ס לא גזרו

(ג) ההיתר השני שכתב דכיון שאנסה על הארץ בטיט חוצות הוי קרוב לעמידה ואין אשה מתעברת בעמידה כדאמרי' בסנהדרין ל"ח וא"צ הבחנה. הנה אם הי' כן שנאנסה בעמידה יפה כתב דאף אם נגזור בתולה אטו בעילה מ"מ בתרי צדדים להיתר שהיא בעמידה והיא בתולה בכה"ג ל"ג דהוי כמו גזירה לגזירה. וכבר כתבתי בתשובה לענין מינקת דתרי לא פליג לא אמרינן. ומצאתי און לי בספר בני אהובה בתשו' לענין מינקת להגאון מ' עקיבא שחיבר משנת ר"ע. והארכתי בפרט זה. (ע"ל סי' נ"ח אות א') אמנם בנידן דידן שלא הי' בעמידה רק בשכיבה על הארץ בטיט חוצות אין שייך היתר זה. ובגוף הדין אם למדין מדברי הגמ' בסנהדרין תמהתי בתשו' (ע"ל סי' מ"ט אות ג') שלא הביאו הפוסקים דנ"מ לדינא באם שימשה הבעל בעמידה ופי' ממנה ונתעברה דיש לחוש להולד שהוא ממזר ומדלא הביאו מוכח דאין למדין הלכה מפי האגדה. ועיין נובי"ת חי"ד סי' קס"א. ועיין שדה חמד כלל אלף סי' שע"א בכלל זה ל"ה רק רוב ובגמ' ל"מ כן. ואקצר

(ד) ההיתר הג' שכתב דיש לחוש שלא תצא לתרבות רעה כמו דדחינן העשה דלעולם בהם תעבודו בגיטין ל"ח משום מלת' דאיסור' שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכמ"ש בתשו' מהר"ם מינץ להקל במניקה מופקרת והביא תשו' שבות יעקב ח"א סי' צ"ב שהאריך בזה וכתב דמשום מצוה לקיים דברי המת מיקל קצת במניקת. הנה לפמ"ש הר"ן דעיקר עשה דלעולם בהם תעבודו משום שלא תחנם והיכא דמשחרר משום טעם אחר שלא יכשלו בני ל"ש לא תחנם אין ראיה מהך דגיטין. וכיוצא בזה כ' תוס' ע"ז כ' ד"ה ר"י דכיון דעושה מפני דרכי שלום אין כאן לא תחנם. אך בשבות יעקב מייתי דברי הרשב"א שחולק על הר"ן דבעבד ל"ש לא תחנם ובספרי חלק או"ח סי' ח"י בשולי המכתב הרגשתי בקו' הרשב"א דאנן קי"ל כרבנן ב"ק פ"ח דעבד אחי' הוא במצות ומגיטין י"ב. ולא ראיתי דברי הרשב"א ובגליון הבאתי ראיה ברורה דבעבד ליכא לא תחנם מעירוכין י"ד דאמרינן שם דמש"ה לא תני את הנאה שבעכו"ם משום דאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה ופי' רש"י משום לא תחנם. וקשה אמאי תני במשנה שלאחרי' את הנאה שבעבדים והוי ליה למתני אחד ששוה הרבה ולא למתני לשון זה. וע"כ בעבדים ליכא לא תחנם ודוק. ומ"מ בגוף הדין אם יש לסמוך להתיר איסור דרבנן שלא יבא לעבור על איסור גדול יותר עיין בט"ז ר"ס של"ז ובחות יאיר סי' קמ"א עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ד בש"ה בהך דעירובין ל"ב ולדינא קשה לסמוך ע"ז אך בנ"ד דבלא"ה המחבר פוסק דבזנות א"צ להמתין והוא דעת הרי"ף והרבה פוסקים אך הרמ"א חשש לדעת הרא"ש ויש סברות דבבתולה אף רמ"א מודה ע"כ יש לצרף לסניף דבכה"ג דיש לחוש לקולקלא יש להתיר. וגם יפה כתב דבדרבנן יש להקל בשעת הדחק אף לדעת יחיד כמבואר סי' רמ"ב וכש"כ בנ"ד דדעת המחבר לאו יחידאי היא. ע"כ אם כ"ג יבין שנחוץ להתיר יתיר אמנם מ"ש כת"ה דכיון שהלכה תיכף הרי לא נקלט הזרע כלל וכדאי' בנדה מ"א ע"ב ומ"ב דכשמתהפכת משם אין ראיה כלל דל"ח שנתעברה דהרי י"ל שנקלט הזרע תיכף ונתעברה וגם בהלכה אמרינן שם דלמא נשתייר ורמב"ם פ"ז דתרומות פוסק דאם נתהפכה בשעת תשמיש אי אפשר שלא תפליט ג' ימים ואם לא נתהפכה אפשר שלא תפליט וראב"ד פוסק דאפילו לא נתהפכה אי אפשר שלא תפליט באזלי בכרעא. ועיין רא"ש ר"פ בנות כותים. ועכ"פ משכחת שנתעברה ועיין נובי"ק אה"ע סי' ס"ט כ' דרוב פעמים נקלט הזרע תיכף. ולא אדע מנ"ל ואדרבה מש"ס נדה ל"ח דחסידים הראשונים לא היו משמשים אלא מרביעי ואילך ואמאי לא הלכו אחה"ר וע"כ ל"ה רוב וצ"ע (ע"ל סי' ס' אות ב') שוב הראו לי בשו"מ מ"ק ח"ג סי' קמ"ט דמייתי כן בשם הר"ן בחידושי נדה ולדבריו מיושב קו' תו', ודע דמה דאמרינן בנדה מ"ב דאי נתהפכה בשעת תשמיש א"א שלא תפליט ג"י אין זה ההיפך דאמרינן בכתובות ל"ז אשה מזנה מתהפכת כמובן בפשיטות ואעתיק בזה מ"ש בישוב קו' סדרי טהרה בחידוד הלכות כ"ד ע"ב ד"ה האמר רבא בהך דשבת פ"א ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת ומשני ראוי' קאמרת. ופירש"י דבאמת לא פלטו קשה ממנ"פ לאותן שלא נתהפכו היה יכולין לטבול מיד וא"צ ג' ימים וא"כ ע"כ הפרישה בשביל אותן שנתהפכו דא"א שלא תפלוט ואיך אמרינן דלא פלטו. וכתבתי לישב עפ"י דברי הרא"ש פ' בנות כותים דמהני כיבוד הבית להפליט זרע וכתב והכי מוכח בשבת פ' ר"ע דמהני כיבוד להפליט הזרע. ולא אדע מנין מוכח ועל כן פי' ראוי' קאמרת משום דכיבדו הבית. ובזה מיושב קו' סדרי טהרה ודו"ק

והנני ידידו

סי' סב

ב"ה לבוב תרנ"ה לפ"ק

להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת מ' שמואל ענגעל נ"י האבד"ק ראדימישלא יע"א

בדבר הבתולה שזינתה והרתה לזנונים ואומרת שנתעברה מנכרי ונשאית לאיש שלא ידע שהיא מעוברת או שלא ידע מחומר האיסור וכשנודע לב"ד הפרישה הב"ד וילדה בת ולא התחילה להניק רק נתנה בתה למינקת ויש ספק אם היא בכלל מופקרת גם הפחידה שתמיר דתה ר"ל אם יש להתיר לבעלה לדור עמה

(א) תשובה הנה כת"ה מפלפל בסוגיא דמינקת חבירו ראיתי לכת"ה שכ' לישב שיטת הר"ש הזקן דגרושה מינקת מותרת להנשא דלא משעבדה להניק שהקשה תוס' דגם אלמנה אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה או תבעת כתובתה לא משתעבדה להניק. וכ' הוא לפמ"ש הפוסקים דעיקר האיסור הוא משום מזיק זכותו של הילד. והשמק"ב כ' בשם הראב"ד בכתובות נ"ט אהא דמקשה בגמ' באומרת יקדשו ידיהן לעושיהן לכי מגרשי דהוה דשלב"ל דאין בידה לגרש את עצמה שהקשו והרי בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה וכתב הוא דאף דכל שבידו ל"ה דשלב"ל דוקא שם בפירות מחוברין דעכ"פ קורא שם תרומה אדבר שהוא שלו נהי דבעודו במחובר ל"מ שם תרומה ולזה מהני סברת בידו אבל הכא כ"ז שלא אמרה איני ניזונת הידים קנוים לבעל והוה כקורא שם הקדש אדבר שאינו שלו ואמידי דמחוסר הקנאה מרשות לרשות ל"מ סברת בידו לשויה כשלו וזה החילוק דבאלמנה שהוא משועבדת ולע"ע יש להולד זכות בהאשה אסור לאחר לקלקל זכות זה ול"מ סברת שבידה לומר איני ניזונת דהוה כאינה שלה משא"כ בגרושה שאינה משועבדת וה"ה כמניקה ולד של אחר בתורת צדקה ול"ה מקלקל זכות הילד שאין הזכות של. הילד אלו תורף דבריו. הנה מ"ש בשם השמק"ב בשם הראב"ד לא מצאתי בלשון זה אך אולי כ"ת מדייק הסברא מלשון הריטב"א בחדושיו דף נ"ט ע"ב ד"ה מתקיף שכתב על קושיא הנ"ל וז"ל והנכון דנהי דיכולה לפדות ולפטור א"ע שלא תעשה בצמר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדיש שהרי עיקרה של בעל אמנם דברי הריטב"א בקיצור נאמרים ואם כני' סברתו דמר יש לישב מה שהקשיתי בספרי חיו"ד ח"ב סי' קל"א אות א' אדברי הש"ס דעירוכין כ' ע"ב דמקשה אהא דאומר על שור כשיבואו דמיו יקדשו והא אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ומה קושיא והרי בידו למכרו וכל שבידו ל"ה מחוסר מעשה ושם הבאתי דברי המרדכי פ"ו דגיטין דמייתי ראיה מעירוכין דהוה דשלב"ל ומובא ברמ"א סי' ר"ט וגם עליו קשה אמאי הרי בידו למכור ולומר דל"ה בידו דמי יימר דמזדקק לי' קונה דהרי יכול למכור בזול ובזבינא חריפא בודאי ימצא קונים כדאמרינן בנדרים ל"א דל"ה הנאת מוכר בכה"ג ולומר דמה"ט ל"מ הקדש דכיון דאם יהיה הקדש אינו רשאי להוזיל ולזלזל בהקדש ולא יזדמן לו לוקח ול"ה בידו דא"כ הוא גלגל החוזר ודוק. ועוד דא"כ מה מייתי התוס' בגיטין והמרדכי ראיה מערוכין להיכי דאמר מדמי חמרא לבתו הרי בחמרא יכול להוזיל המקח ומקרי בידו אך להנ"ל יתישב דכיון דהמעות לע"ע אינו שלו ל"מ מה שבידו שיהיה שלו להקדישו ובספרי שם הבאתי דברי הרי"ט אלגאזי בכורות דף י' דפוס פרעשבורג שהביא דברי הרשב"א בחדושי פ' הא"מ במשנה דמקדש באסורי הנאה דאינה מתקדשת באפרן שאינו בעולם והגוף נשתנה (והו"ל דשלב"ל) ואע"ג דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דוקא היכא שאין הגוף משתנה כגון בגר כונתו דמקשה שם מלאחר שאתגייר אבל