בית יצחק חושן משפט פט

שימיר דתו לעשות לאביו רע עד שהי' מכה אביו וממרט זקנו בלי בושה בפני כמה אנשים וכ' כיון שהכה אביו וממרט ראשו לא אמרינן דגזים ולא עביד כיון שפעל ועשה ומשמע דזולת זה אמרינן עביד אינש דגזים ובשגם שאח"כ חזר מדבריו ומבואר ברמ"א סי' רכ"ח סעיף י"ג דוקא שנשאר בקלקולא אבל אם חזר בתשובה ואח"כ בא לב"ד צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ועי' בנוב"י קמא יו"ד סי' ס"ט שכ' בלשון זה צריך התרה בפניו ומ"מ נראה דכונת רמ"א שיכולין להתיר בלא הסכמת הצד השני. ואף דבכל חרם התנאים אין יכולין להתיר בלא הסכמת חבירו מ"מ כיון דאיכא אומדנא שהרי מה"ט פטור מקנס ע"כ לההיתר לא בעינן הסכמתו כנ"ל בפירוש דברי הרמ"א. מ"מ בנ"ד כיון שהי' אצל הב"ד בשעה שאמר דבריו הוי כבאו לב"ד בעת הקלקול שא"צ התרה כמ"ש רמ"א שם. אך בטעם שכתבתי לעיל סגי שאין להתיר לו וכבר הביאו דברי הנוב"י תנינא חיו"ד סי' ר"ד שכ' דבעבירה שעשה פעם אחת אין לבטל השידוך והרבה יש לפלפל בדבריו ועיי"ש שכ' דאמחשבה לא מקרי קלקול אף שרצה לעבור אך שלא עלה בידו ועיין בספרי חיו"ד סי' ח' אות א"ט שהארכתי בפרט זה. והנה לעיל הבאתי דברי המקור ברוך דאם הוא מוחזק ורגיל בכך ל"א עביד אינש דגזים והנה בכמה פעמים נקרא רגיל עיין בטור ח"מ סי' ק"פ הביא הב"י בשם הירושלמי נדרים פ"ה דבתרי זימני מיקרי רגיל וכן הוא בר"ן שם ר"פ השותפין בשם ירושלמי. ולדעתי דתוס' כ' בשבת ס' ע"ב הא דאמרי' בטבח ב' וג' שבתות פטור ממתנות שתים לרבי וג' לרשב"ג. ולפ"ז ה"ה רגיל תליא במחלוקת ומה שאמר ר' חייא בירושלמי ב' פעמים. משום דר"ח תלמיד דרבי וס"ל כרבי. משא"כ לדידן אולי בעי ג' זימנא. ועי' סי' שפ"ח סעיף ט"ו דמוזכר שהוחזק ג' פעמים. וע' בטו"ז ס"ס יו"ד ס"ק י"ז אהא דמבואר בש"ע בשם תוס' והרא"ש דאם רגיל לשחוט טריפות שכ' הטו"ז דהוי בג' זימני וצ"ע מירושלמי דמבואר בב' זימני מקרי רגיל. וע' בטו"ז שמביא דברי הרשב"א ולפמ"ש מיושב ודו"ק. ועי' בספרי ב"י או"ח ס"ס נ"ח מה שכתבתי על תוספות שבת הנ"ל ואכ"מ להאריך. ולדינא כבר כתבתי שאין להתיר. אולם אם לפי ראות עיני' הדיינים המשודך פרוץ מרובה על העומד ראוי לבצוע ביניהם להתיר הקשר. והנני ידידם דו"ש באהבה

סימן נח

ב"ה. פרעמישלא תר"נ: להרה"ג החו"ב מו' מתתי' אויערבאך אבד"ק בוסק

בדבר הדו"ד שבין איש לרעהו שראובן קנה משמעון חמשים כור חטים ונתן לו אדרויף ולא היה מדובר מתי יקח התבואה ואח"כ מכר ראובן ללוי החמשים כור שקנה משמעון וחמשה ועשרים כור חטים שיש לו בביתו ונתן לו אדרויף והתחייב ראובן להעמיד לו התבואה להבאהן ואח"כ נתן לוי לראובן סך קס"ה ר"כ וראובן נתן לשמעון זה הסך ולוי נתן לראובן שקים ומדד ראובן העשרים וחמשה כור חטים שהיו בביתו וראובן נתן השקים של לוי לשמעון ומדד ראובן החטים של שמעון לשקים בבית שמעון. ואח"כ תבע ראובן ללוי שיתן כל המעות ויוליך התבואה והשמיט א"ע והביא ראובן הסך כ"ה כור חטים שלו להבאהן אבל לא נתנם שם על שם לוי רק על שמו בעצמו. שבאם יתן לו המעות עבור כל התבואה יתן התבואה על שמו. ואח"כ נפלה דליקה בבית שמעון ונשרפו החמשים כור שהי' בתוך השקים של לוי ועמדו לדין על מי חל ההפסד

(א) תשובה כת"ה הביא דברי הש"ע דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אא"כ אמר לו המקנה זיל קני. ע"כ בנ"ד לכאורה לא קנה ראובן החטים של שמעון. אמנם הש"ך סי' ר' ס"ק ז' פסק כר"י מג"ש דלא כרמ"ה דאם נתן רשות להניח שם הכלי קונה ובנ"ד הרי שמעון בעצמו לקח השקים לביתו אך בנתיבות ס"ק ח' פסק דל"מ נתינת רשות ודוקא אמר לו קני מהני. ע"כ המחזיק יכול לומר קים לי כנתיבות. ובשגם דבש"ס דאיזו נשך ס"ז ע"ב נראה כהרמ"ה מדאמרינן האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי לי' ואפילו מתמרי דעל בודיא ואי אגבינהו בסיסני קנהו ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אפי' דלא אגבינהו בסיסני קננהו והרי שם הי' לו רשות להניח שם כליו שהיא משכנתא בידו ומ"מ דוקא למ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה. וכן הביא מחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ט' ראיה זו להרמ"ה. והנה מלשון הש"ע דמבואר דאין כליו של אדם קונין לו ברשות המוכר משמע דודאי לא קנה דהיא אבעיא דאפשטא וכ' הסמ"ע ס"ק ט"ו דהב"י שלא כרא"ש וטור דס"ל דבין כליו של לוקח ברשות מוכר בין כליו של מוכר ברשות לוקח היא אבעיא דלא אפשטא. והנ"ל לפרש דמספק לא קנה. ולפענ"ד י"ל דגם הרמב"ם והש"ע ס"ל דהיא איבעי' דלא אפשטא. ומ"מ לדידן בודאי לא קנה דהתוס' כ' בב"ב דפ"ה ע"ב ד"ה כליו דברשות מוכר האבעיא היא דלמא משאיל לו מקום שיקנה מה שהוא מוכר לו וצריך להבין אף אם כונת המוכר להשאיל לו מקום הרי דברים שבלב אינם דברים והוא לא אמר שמשאיל לו. וצריך לומר כיון שהניח כליו בחצר המוכר ברשות המוכר גלוי לכל העולם כונת המוכר ובע"כ דברים שבלב דברים. וזה לצד האבעיא אבל כיון דלא נפשטה האבעיא והדבר ספק אם כונת המוכר להשאיל לו ול"ה גלוי לכל העולם כונתו על כן הוי דברים שבלב ומ"ה פסקינן דבודאי ל"ק ומ"מ לענין גט פסקינן דהוי ספק ע' אה"ע סי' קי"ט ובב"ש והגם שיש לומר דהכי דאיכא הוכחה על מחשבתו ל"ה דברים שבלב כמ"ש מהרי"ט ח"ב סי' מ"ה מ"מ זה דוקא אם בודאי איכא הוכחה אבל בספק אם איכא הוכחה שוב ה"ל דברים שבלב וכ"כ ישועת יעקב אה"ע סי' ל"ח ס"ק ט"ו ואין להאריך עוד בפרט זה דבנתן לו רשות להניח כליו ודאי הוי ספיקא דדינא

(ב) וכת"ה כתב לדעת הרמ"ה דבעי דוקא שיאמר המוכר זיל קני מ"מ אם אמר המוכר ללוקח שיניח שם כליו כדי לתת הסחורה לתוך הכלים גם הרמ"ה מודה דהו"ל כאומר זיל קני. ואינו מוכרח דמנ"נ דמשאיל ליה המקום. וצ"ע. גם מסתימת לישנא דפוסקים לא משמע כן. גם מ"ש כ"ת דכיון דמדד ראובן החטים לשקים קנה ראובן ולוי ג"כ קנה דראובן שליח הוא והביא דברי ח"ס חח"מ סי' צ"ט דבריו נאמרים להחזיק דגם הח"ס קאי היכא דהמוכר מוחזק שנתן לו כל המעות ותובע מהמוכר ע"כ פסק כדעה הראשונה וכונתו דעה א' בסעיף ח' שכ' ומדד המוכר על החמרים משמע דמדידת הלוקח מועילה. אמנם בנ"ד שהמוכר תובע את לוי מותר המעות הדבר פשוט וברור דאין להוציא ממנו כדעת יש מי שאומר ומדברי הרמ"א משמע דהוי ספקא דדינא דבסעיף ז' כתב ויש חולקין דל"מ מדידה ובסעיף ח' כתב ויש חולקין דמהני מדידה משמע דהוי ספיקא דדינא ואיך יוציא המוכר מעות מיד הלוקח. ואף דבמחנה אפרים סי' ט"ו השייך לקנין משיכה פוסק ג"כ דקנה בלי כונה משום דדעת אחרת מקנה מ"מ כבר כתב בנתיבות סי' ר' ס"ק י"ד שלא כדבריו במדידה והגבהה שלא לכונת קנין גם המוכר לא נתכוין להקנו ואינו דומה למ"ש הרשב"א בגיטין כ' גבי זקן שאני דידע לאקנויי אף שהם לא כונו לקנות משום דדעת אחרת מקני דשם כוון הזקן להקנות משא"כ במדידה

(ג) ולכאורה נר' דהיכא דאגביה הלוקח או שלוחו קנה מטעם יד דהוי כמו חצר וקנה שלא מדעתו ככתוב במהרי"ט ח"א סי' ק"נ אך המעיין במהרי"ט יראה לעינים דשם מייתי ראיה מפרק הפרה ממחזיק שטרותיו של גר דאם היינו אומרים שאין דעתו על השטר לא קנה השטר אעפ"י שבא לידו וראיה זו הובאה בתוס' ב"ב נ"ד ומ"ה כתבו התוס' דאף ידו לא קני היכא שיודע ואינו מכוין לזכות דלא כמה רי"ט ומצאתי במל"מ פי"ז מהלכות גזילה שהרגיש בזה שנעלמו דברי התוס' ממהרי"ט. ושוב ראיתי בסוף תשובת מהרי"ט הנ"ל שמיישב הסוגיא ומסיק דבדעת אחרת מקנה קנה ובאמת משמע ברשב"א גיטין כ' הנ"ל דל"ק מדהקשה הרי הם לא כונו לקנות והרי שם קבלו השטרות בידם וכיון דבהגבהה ומדידה לא היה גם דעת מקנה ל"מ בלי כונה. ועוד דבנתיבות סי' קצ"ח ס"ק ג' כתב דידו אינה קונה מטעם חצר רק כשאינו בולט לצד הקרקע אבל כשבולט לצד קרקע אינו קונה מטעם חצר רק מטעם הגבהה ובזה בעינן כונה. (ועיין בתשובות מו"חז הגאון רע"א סי' קכ"ב אות כ"ג שכתב ג"כ דידה ל"ה רק אם כולה בידה ואם אין כולה בידה ל"ה רק הגבהה הגם דבגט יש לעיין מ"מ במקום שלא בכונה יש לחוש לדבריו לענין להוציא ממון) ובנתיבות סי' ר' ס"ק י"ד כתב דהגבהה קונה מטעם יד וזה דלא כמ"ש הוא עצמו בסי' קצ"ח ס"ק ג' ושמא ס"ל דזה גופה המחלוקת בין הראב"ד והטור. שוב ראיתי דאין סתירה מדברי הנתיבות דאם בולט לצד הקרקע ל"ה כידו רק הגבהה ובעי למעלה מג' ומ"מ הגבהה מטעם יד אבל דבריו צל"ע דהגבהה הוא קנין כמו משיכה ול"ה מטעם יד. סוף דבר לדעתי מטעם הגבהה ומדידה נתן יכול להוציא מלוקח

(ד) והנה לא באר כ"ת אם היה בשעת שקנה האנדשלאג דבעירנו המנהג שהאנדשלאג ואדרויף קונה. ואולי המנהג בעירו כן. ואם היה קנין, מבואר בב"י הובא בנתיבות סוף סי' קצ"ח דאם קונה הסחורה ומשלם כל המעות ל"ה אפילו ש"ח ואם לא שלם כל הכסף בזבינא מציעא הוי ש"ש. על כן בנ"ד דלא נתן כל המעות הוי ש"ש ואינו חייב באונסין חייב הלוקח לשלם כל הכסף רק שיכול להשביע את המוכר אם לא פשע כמבואר בתשובות הגאון בעל הח"ס סי' צ"ט דבפשיעה חייב. ובדברי גאונים האריך אי חייב בפשיעה או אפילו ש"ח ל"ה כדברי הב"י והנה מה שהביא ראיה דל"ה אף ש"ח מהא דתקינו דמעות אינן קונות שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה והרי אם יוכל להציל הוי פשיעה וחייב. עיין ברשב"א והובא בשטה מקובצת שכתב דחיישינן שיהי' כקרוב לאונס והיינו כעין גניבה ואבידה דל"ה פשיעה ויפטור כדין ש"ח ומזה נראה דלא כב"י. ובנ"ד אם המוכר לא יתבע יותר המעות רק זה שקיבל ויחלט בידו אין ראובן יכול להשביעו שלא פשע כיון דהוא מוחזק יכול לומר קים לי דהגבהה הוי קנין וכב"י דל"ה אפי' ש"ח אך אם הי' האנדשלאג ואדרויף ויתבע יותר המעות יכול הלוקח להשביעו שלא פשע. ובכל אופן יכול להשביע שאמת שנשרף התבואה אם יש ספק אך ראיתי דבכל אופן יכול להשביעו שלא פשע כיון שלא קבל כל המעות הוי ש"ש על כל התבואה וגם אם הי' האנדשלאג ואדרויף עדיין יש לעיין אם הותנה הלוקח עם המוכר שלו שיעמיד לו אל הבאהן אם כל אחריות לא חל על הלוקח דאולי בכה"ג אחריות על המוכר עד שיעמיד לו התבואה. ואולי המנהג כן היא ובכה"ג מנהג עוקר הלכה. על כן יחקור איך הי' המדובר. והנה אם שמעון יחזיק המעות שבידו מטעם קים לי דקנה במדידה וגם לוי קנה בשליחותו אם ראובן נתן לשמעון