בית יצחק חושן משפט פו

ודברי ירושלמי פאה פ"א חנותא דכיתנא הוה לון צמית והוה תמן חד דמתקריא בר חובץ ולא סליק אמרי מה אנן אוכלי יומא דין אמר חד חובצא אמר ייתי חובץ אמר ר"י זה לשון הרע בהצנע והדברים עתיקין אשר ע"כ לא שייך בזה לומר אשלד"ע וגם ל"ש סברת הטו"ז אך גם בלי איסורא לכאורה ל' דלא ניחא לחבירו לכנוס בספק סכנה אך כיון דמנהג הסוחרים שמשתתפים על דעת כן על כן אדעתא דמנהג נכנס וכמבואר בסי' קע"ו סעיף מ"ח בשותף שהוליך סחורה ונשבה שאין מחויב לפדותו וכ' רמ"א שאם יש מנהג הולכין אחריו וה"ה בזה לא הי' השותף יכול לתבוע שעזבונו נאבד מחמת העלמה כיון שיש מנהג ע"כ אף לדעת הש"ך מחויב לחלוק עם חבירו ורק שהנתיבות ס"ק כ"ח כ' דגם באיכא סכנה לשניהם אין להוציא ממון כדעת הטו"ז וכיון דכתבתי דבנ"ד אף הטו"ז מודה על כן ודאי מחויב לחלוק. אמנם גם בלא"ה כת"ה הביא כמה סברות דצריך לחלוק עם השותף בתחלה כ' דכמו בשליח שהטעה לעכו"ם ונתן פחות מהמגיע שכ' הסמ"ע סי' קפ"ג ס"ק כ"ו דהנשאר שייך להמשלח כיון דהמעות של המשלח ברשותי' דמרא קיימא כש"כ בשותפות שמשועבדים לעשות לטובת השותפות שהמעות שלא נתנו שייך להשותפות והביא דברי הנתיבות ר"ס קע"ח שכ' דמה"ט בשותפים שמחל להם השר המכס אף שמחל ע"י פיוס של אחד הריוח לאמצע דהפיוס ג"כ נעשה לטובת שניהם עיי"ש וה"ה הכא ההעלמה הי' לטובת שניהם ומה שדחה כת"ה דשם שאני שהי' מחויב לפייס לטובת שניהם משא"כ כאן לא הי' מחויב להכניס עצמו לסכנה בשביל חבירו אמנם זה תליא אם רוב הסוחרים כאלה עושין כן כי אז מחויב הוא לעשות לטובת השותפות כמו אם רוב מוכרין בהקפה ואם מחצה על מחצה חבירו אין יכול לכוף וצריך לחקור ע"ז אך גם אם מיעוט עושין כן מ"מ נראה דמסתמא עשה כן לטובת השותפות אם לא אמר בפני עדים לעצמי הצלתי דל"ש בזה לומר במקום פסידא חולק לעצמו. דהרי עדין הסחורה בשותפות

(ג) עוד כ' כת"ה עפ"י דברי הנמ"י פ"ב דב"ק והובא ברמ"א סי' שס"ג דאם אחד שכר מחבירו דירה והשכיר לאחר ביוקר ולא הי' לו רשות להשכיר המותר של המשכיר דאין עושה סחורה בפרתו של חבירו (ובאמת המרדכי כ' בטעם דשליח שלא נתן כל המעות הריוח למשלח משום דאין אדם עושה סחורה בשל חבירו א"כ ב' טעמים שכ' כת"ה הם אחד). וה"ה בנ"ד איך יקח הריוח מחלק חבירו לעצמו אין אדם עושה סחורה בשל חבירו ושוב דחה זאת דהיכי דהי' לו רשות להשכיר הריוח של השוכר וה"ה הכ' הי' לו רשות להתעסק בהעסק. והנה שפיר חזי והדחי' אינו דהרי הקצה"ח סי' שס"ג הקשה על הנ"י במ"ש דאם הי' לו רשות להשכיר ל"ש דאין אדם עושה סחורה דהרי בב"מ ל"ו הקשה על המשנה דשוכר פרה מחבירו ונימא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומשני בנתן לו רשות להשאיל ומ"מ אמר ר"י כיצד הלה עושה סחורה. וכ' דמ"מ צדקו דברי הנ"י דבשלמא במשנה דשוכר פרה מחבירו נוטל מעות בעד גוף הפרה והיא אינ' שלו משא"כ בהשכיר דירה ביוקר דנוטל שכירות לזמן והדירה שלו על זמן זה והי' לו רשות עיי"ש. א"כ בנ"ד דנטל מעות משל חבירו מה שלא נתן וכיצד אדם עושה סחורה. הן אמת דלפמ"ש תוס' ב"מ ל"ה ע"ב ד"ה תחזיר דטעמא דר"י דאין אדם עושה סחורה משום דאומר המשכיר דל אנת ודל שבועתך. אמנם אם המשכיר עצמו הי' שם דליכא שבועה מודה ר' יוסי א"כ בנ"ד דליכא שבועה ל"ש סברת אין אדם עושה סחורה אך גם בהך דנמ"י ל"ש לומר אין אדם עושה סחורה אך הנ"י והרא"ש פליגי אתוס' ועיין בש"ך סי' ש"ז דלא קיי"ל כתוס'

(ד) ובגוף דברי המשנה דר' יוסי ס"ל א"א עושה סחורה וכו' וכן פסקינן וקשי' לכאורה אמאי בגנב שור הנסקל אצל שומר לר"ש דגל"מ כמ"ד ומשלם דו"ה וכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וצ"ל דכיון דאסור בהנאה לבעלים ל"ה סחורה של חבירו מיהו להרשב"א דס"ל איסור הנאה יש לו בעלים קשי' וצ"ל כיון דגל"מ כמ"ד הוא הבעלים (ועיין בספרי חא"ח סי' נ"ט אות ח' ליישב הקו' דהוה משתכר באיסורי הנאה) ולפ"ז בשוכר פרה מחבירו דהוה שומר שכר לר"י והוי גל"מ אמאי הוי פרתו של חבירו וצ"ל דר"י ס"ל גל"מ לאו כמ"ד. ובהך דנמוקי יוסף בשוכר בית כיון דשוכר בית פטור משמירה דכקרקע דמי אין לשוכר גורם לממון אך הנתיבות סי' שפ"ג ס"ק ט' כ' דגם במטלטלין דינא הכי ושם י"ל גורם לממון אך להלכה פסקינן דגל"מ לאו כמ"ד. ובעניותי כתבתי בגליון הש"ס בפלוגתא שבין ר' יוסי לת"ק דת"ק ס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי ושוכר יש לו קנין פירות ומש"ה לא שייך לומר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ור"י כשיטתו בב"ק דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף ולכן אמר כיצד הלה עושה סחורה שמא ק"פ לאו כקנין הגוף ומוקמינן פרה בחזקת מ"ק ואנן פסקינן דלאו כקנין הגוף דמי ומ"ה פסקינן כר"י ובזה פרשתי דברי הג"מ דשוכר במיתה קני לה ואיזו קנין הוא אך הכוונה דהנה התוס' כתבו ביבמות ל"ו דאע"ג דק"פ כקה"ג דמי מ"מ במכר הבן ומת האב מהני למפרע קנין הגוף שלו לבטל הק"פ למפרע ה"ה הכא אם הית' הבהמה חי' וחוזרת למשכיר למפרע ל"ה ק"פ כקה"ג אך במתה הפרה שוב הו"ל הקנין פירות אלים כיון שלא תחזור עוד. ולפי"ז טעמא דרבינן מלכם ק"פ מיושב קו' פ"י דלא נקט במשנה ש"ח שמסר לשומר שכר ונגנבה עיי"ש דש"ח אין לו שום קנין ודו"ק ומ"מ בגוף הענין יש לדבר הרבה

(ה) והנה בדין זה מילתא דשכיח דשוכר שילם סקוראציע בעד הבית ונשרף ועמדו לדין והוריתי לכאורה דאין אדם עושה סחורה ושייך המעות לבעל הבית מ"מ יש לשוכר זכות במעות ועי' בשואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' קכ"ט פוסק דחולקין בהמעות ויפה פסק. דכיון דאין אחד יכול ליטול המעות בלא חבירו שניהם שותפים. ומ"מ בגוף הדבר אי שייך בזה לומר א"א עושה סחור' בשל חבירו בדבר שהוא זכות מבחוץ יש לעיין ואכ"מ. גם נראה דאם הי' משכנתא והוא עשה סיקיראציע ויש לו קנין יותר ולא שייך סברת א"א עושה סחורה בשל חבירו ודו"ק

(ו) והנה כת"ה הביא דברי הש"ך סי' קפ"ג שכ' דשליח שהבריח המכס דשייך ההנאה להשליח עיי"ש בשם מהר"א ששון וזה סותר להדין המבואר שם בשליח שנתן פחות ממה שמגיע שהנשאר שייך למשלח ובאמת כבר הביא מהרא"ש מחלוקת שבין ר' אפרים לרא"ש וכ' דשם כשנתן מעות לתת לנכרי לא אסח דעתא מהמעות. שבידו לחזור וליטול המעות ולישא וליתן בהם משא"כ במבריח מכס שכבר בא ונטל עיי"ש. אמנם אף אם שבחידו' מהרא"ש מסופק אם הדין במציל ממכס גם בלא בא ונטל מ"מ יש חילוק בין שליח לשותף דשותף עושה לטובת השותפות. וכת"ה יפה הביא דברי רש"י ע"ז י"ג גבי מכס נמצא נהנה שפי' שנהנה הריוח דהנחת מכס לא חשיב הנאה ור"נ פי' דחשיב הנאה וכ' בחידושי אנשי שם דלהר"ן מכס קבוע כל העומד לגבות כגבוי דמי. ורש"י פליג אמנם רש"י לא פירש מכס קבוע. אמנם דבריו אין מובנים דלמה במכס כל העומד לגבות כגבוי דמי ונלע"ד לבאר דבריו דתוס' כ' בסוטה כ"ה ע"ב דה"ט דל"א כל העומד לגבות כגבוי דמי יימר דמזדקקו לי' דיינים א"כ במכס של המלכות מזדקק לי' כל העומד לגבות כגבוי. ועיין בספרי בית יצחק או"ח סי' נ"ג שכ' לפרש דברי תוספות ב"ק כ"ז ע"ב שהקשו אמאי הולכין אחה"ר בדיינים. וכ' דליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקינן עיי"ש שאין הבנה לדבריהם וכ' לפרש דטעמא דל"א כל העומד לגבות כגבוי דמי משום מי יימר דמזדקקו לי' דיינים כמ"ש התוס' א"כ בב"ד גופו דמזדקק לי' ל"ש מי יימר והוי כגבוי ול"ש חזקת ממון והוא דבר נחמד וה"ה במכס י"ל כן ודוק. ומ"מ הפרח מטה אהרן ח"א סי' ב' שהובא לעיל שכ' דהוי הפקעת הלואה ודאי דלא ס"ל דכגבוי דמי ואולי גם חדושי אנשי שם שם אגב שיטפ' דלישנא נקט

(ז) והנה מה דפשיטא לי' לכת"ה דמי שעסק בהשותפות הוא מחזיק יעיין כת"ה בב"י קע"ט דכל הנכסים בחזקת השותפות אולם עיין בתשו' ארי' דבי עילאי סי' ג' שהגאונים נתוכחו בזה ודעתם דכיון דהאחד מודה שחצי של השותף ולא נתוכחו רק בחצי השני' ל"ה מוחזק רק ברביע. ואמנם בתשו' אחת (לעיל סי' נ"ג) הארכתי בזה וכתבתי דמי שהעסק על שמו נקרא מוחזק ומ"מ לדינא כבר כתבתי דנ"ל דמחויב ליתן להשותף חלקו ואולם אם ירצו הצדדים לפשר מהראוי לתת להשותף המתעסק איזו הטבה כעין שכ' בבית אפרים חח"מ סי' נ"ח דאף בקנה דבר של חבירו שניקח עבור המכס ומחויב להחזיר מגיע לו שכר טרחא והגם דשותפים מחויבים לטרוח מ"מ בזה שהוא נכנס בסכנה יכול לתבוע ש"ט על כן נוכל לפשר שיקח האחד המתעסק שתות משל חבירו ובזה ודאי יצא י"ח. והנני ידידו

סימן נו

ב"ה. פרעמישלא קץ הגליות לפ"ק: להרב המאור הגדול החריף ובקי מ' אברהם יעקיל איסרליש נ"י ראבד"ק טורקא יע"א

ע"ד הכתב שעשה אחד ומכר חנות לנכדו בכסף ובשטר וכבר החזיק הלוקח ובנה בית על החנות. ועתה מצאו ריעותא בשטר שהשטר נכתב בזה"ל בפנינו עדים ח"מ בא ה"ה מ' וכו' ואמר הוו עלי עדים וקנו ממני וכו' והשטר נכתב בכל תוקף והיו לחתום עדים כדת ולא חתמו עדים אך המוכר חתם עצמו ואח"כ נכתב בפנינו ח"מ חתם א"ע ר"מ הנ"ל בדעת צלולה ומיושבת על כל הנ"ל ביום הנ"ל. ואחרי שלא חתמו עדים על הקנין והמכירה וגם הבעל הדין המוכר לא חתם עצמו בלשון הודאה רוצים היורשים לסלק הקונה מהחנות ויש עוררים. א'. אביו של הקונה שהוא בנו של המוכר שיש לו ג"כ תפיסת יד בהחנות באיזה תשמיש טוען שהוא קנה מאביו חצי חנות ונתן לו דמים ועתה במות אביו טוען שהחצי מהחנות שלו והבן טוען שקנה כל החנות כפי הכתב ומה שהניח לאביו להשתמש כי רצה לעשות עמו טובה ועתה לעת שבתו רוצה לתת לו פרס קצוב לשבוע ולהשתמש הוא בכל החנות כפי הכתב שקנה כל החנות. ב'. בניו של המוכר טוענים שהקני' לאו כלום היא שהשטר פסול. ומה שהחזיק בהחנות הי' כי אביהם המוכר הניח לבנו להשתמש בחנות כדרך אב שנותן בתים לבן לדירה ולהשתמש והבן שהוא אביו של הלוקח הניח לבנו ג"כ להשתמש בחנות ויש להם גם שאר קרקעות ורוצים לקבל החנות בתוך העזבון ולחלוק

(א) תשובה יפה כ' כת"ה שהשטר בתוקפו הנה אף שאין עדים על הקנין מ"מ אחרי שהמוכר חתם עצמו הוא מודה בחתימתו שאמר לשני עדים שיקנו ממנו בק"ס ושקנו ממנו בק"ס וגם שקיבל המעות עד שיווי דמי המכירה והוי כאומר נתתי שדה לפלוני