בית יצחק חושן משפט פה

(ג) והנה כת"ה הביא דברי יש"ש ב"ק כ"ז בהא דנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דפטור שתמה והלא אדם מועד לעולם ותי' דהוי אונס גמור כיון דהוא שפט בדעתו שלא יגיע חץ לשם וכת"ה הקשה משבת קל"ג דאמתני' שם כגון דאתא בין השמשות ואמרו לי' לא מספק' ואמר להו מספק' ועבד ולא אסתפק דענוש כרת הרי אע"ג דשפט בדעתו ל"ה אונס הנה יפה תירץ דשם אמרו לו לא מספקת הרי הוי מזיד משא"כ בהך דב"ק. אמנם אני איני מבין דברי יש"ש דשם בב"ק מיירי לענין ד' דברים ובזה ל"א אדם מועד לעולם כפירש"י ד' כ"ז דדוקא לענין נזק אמרינן אדם מועד לעולם ולענין ד' דברים בעי דוקא מזיד או קרוב למזיד ומה הקשה יש"ש וכן מבואר במחבר סי' תכ"א ס' י' נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע חייב בנזק ופטור מד' דברים. ועי' תוס' ב"מ פ"ב דלענין נזק אונס גמור פטור ולענין ד' דברים ל"ב אונס גמור וכפי הנראה אפי' שוגג פטור ואין לפני יש"ש לעיין שם. וכת"ה מייתי דברי הרמב"ם פ"ה משגגות שכ' בהך דשבת במל בה"ש ולא גמר חייב חטאת ובגמ' מבואר דחייב כרת. ונ"ל דהנה כשאמרו לא מספקת ואמר מספקינא ודאי ידע דספק הוא ומבואר בירושלמי פ"ו דתרומות מזיד בספיקא כשוגג בודאי וביארתי בספרי ליו"ד ח"א ר"ס ץ' הכונה דאם ידע שספק הוא ואכל חלב ודאי חייב חטאת דלא כמשנ"ח אמנם שם הבאתי ראי' מש"ס דכריתות דפטור וכתבתי דלר"י דמזיד בלאו ושגג בכרת חייב חטאת ה"ה בהזיד בספק וכ"כ בספרי לאו"ח סי' צ"ו אות י"א (וע' לעיל בסי' ל"ט) ובגליון רציתי להביא ראי' מתוס' יבמות ל"ה ד"ה החולץ ליבמתו שכ' דמ"ה נקט ונמצאת מעוברת משום דאם ידע שהיא מעוברת אינו חייב קרבן דל"ה שב מידיעתו והלא ל"ה רק ספק שמא הולד בן קיימא וע"כ בידיעת ספק פטור מקרבן אך דחיתי זאת כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן הוי ידיעת ודאי ועכ"פ כיון דהוא מחלוקת י"ל כיון דידע שספק הוא ס"ל לברייתא כר"ל דא"ח חטאת ומ"ה נקט חייב כרת והרמב"ם דפוסק כר' יוחנן כ' חייב חטאת זה נ"ל לפי שעה שאין לי ספרים

(ד) והנה כת"ה מפלפל בדברי מהרי"ק המובא בנתיבות סי' ש"ג ובקצה"ח דגורם בדיבורו להזיק ש"ש חייב וש"ח פטור וכ' לישב מה שהקשו המפורשים הא דאמרינן בגיטין במטמא ומנסך למ"ד היזק שא"נ לש"ה פטור מדינא והרי בחולין מוקי הא דמנסך באית לי' שותפות א"כ הוא שומר שכר וחייב אף למ"ד היזק שא"נ לש"ה וכתב כת"ה כאן דהוי שמירה בבעלים ול"ה רק ש"ח לרמ"א וש"ח פטור בגרמא למהרי"ק. וזה ליתא דמהרי"ק לא כ' רק היכא דמצי לומר לטובה נתכוין ולא במזיק בדיבורו ול"מ לומר לטובה נתכונתי

הן אמת דאני פלפלתי בזה על דברי זקני הת"ש סי' ח"י אות כ"ד עיין בספרי בית יצחק ליו"ד ח"א סי' י"ב אות ו' והקשיתי מסוגיא דגיטין בכהנים שפיגלו ושם הבאתי דברי שער משפט ובספרי בית יצחק ליו"ד ח"ב סי' ק"ה אות ה' הקשיתי על המ"ל פ"ה מגזילה שכ' דשומר או גזלן חייב בהשא"נ והרי במנסך מוקי בגמ' ע"מ לגוזלה ומ"מ פטור וע"ש שכתבתי ישוב נכון בזה

(ה) וכת"ה כ' דבר חריף בהא דהרמב"ם מייתי בעושה מלאכה בפרת חטאת פטור מד"א בהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש. והרי בגמ' אמרינן למ"ד השא"נ לש"ה א"צ לאוקמי בהכניסה ע"מ שתינק ורמב"ם פוסק השא"נ ל"ש היזק והעיר כת"ה דלפמ"ש תוס' ב"מ דהעושה מלאכה בפרת חטאת ע"כ באית לי' שותפות דבעי ניחותא דבעלים א"כ הוי שומר וחייב אף בהיזק שא"נ ואמאי אמרו בגמ' דלמ"ד לש"ה פטור מדיני אדם אך דברי תוס' ב"מ ל' תלי' במחלוקת דלמ"ד אדם אוסר דש"ש ע"י מעשה ה"ה בעושה מלאכה בפרת חטאת אף דל"ל שותפות נפסל ולמ"ד א"א אוסר אף ע"י מעשה בעי דוקא שותפות א"כ הסוגיא דגיטין דקאי אליבא דר"י ור"י ס"ל ע"ז נ"ד אדם אוסר ע"י מעשה א"כ הך דהעושה מלאכה לא מיירי בשותף ול"ה שומר מ"ה למ"ד היזק שא"נ לש"ה ניחא הך דהעושה מלאכה דפטור אבל הרמב"ם דפוסק פ"ח דע"ז א"א אוסר דש"ש אף ע"י מעשה וע"כ הך ד דהעושה מלאכה בשותפות דהוי שומר וחייב בהיזק שא"נ צריך לאוקמא בהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש ואם כי דבר חכמה אמר אין הדמיון טוב דחף מ"ד אדם אוסר דש"ש ע"י מעשה מ"מ בעושה מלאכה בפרת חטאת דכתיב אשר עובד ובעי דניחא לי' ל"מ ניחותא דעובד רק ניחותא דבעלים. ועי' בספרי ב"י ליו"ד ח"א סי' ט' אות י' שהבאתי כמה ראיות דמ"ד אדם אוסר דש"ש בכלאים ס"ל אא"א דש"ש דכתיב כרמך אמנם בספרי בית יצחק שם סי' י"ז אות ה' הבאתי דברי ירושלמי דנראה דתליא במחלוקת וה"ה לענין ניחותא דבעלים בעושה מלאכה תליא אי אדם אוסר דש"ש דפליגי תנאי הן אמת דלענין הכשר שפוסק הרמב"ם פי"ב מטומאת אוכלין דבעי ניחותא דבעלים והאריך בזה בקצה"ח סי' ת"ו ובח"ס יו"ד סי' ט"ל ובראש אפרים ולי הקטן יש קושיא ופלפול בספרי ב"י ליו"ד ח"א סימן ו' אות י' דרמב"ם כשיטתו דאא"א דש"ש ובזה מיושב הרבה קושיות ובירושלמי פ"ה ממעשר מבואר דממרח גורנו של חבירו פליגי ר"י ור"ל ור"י ס"ל ממרח מהני כשיטתי' דס"ל אאדש"ש ושוב מצאתי בספרי בית יצחק חיו"ד ח"א סי' ל"ו שכתבתי בעצמי סברתו זאת דזה בעי ניחותא דבעלים תליא בפלוגתא אם אא"א דש"ש ועיי"ש אות ח' ואות י' דברים נחמדים וזה הזכירני נכדי הרב החריף וכעת הרב הגדול אבד"ק סאמבאר מ' אהרן נ"י

(ו) ולדינא אם צריך השותף לשלם ריוח יפה כתב כת"ה דא"צ לשלם דאף דמבואר בנתיבות סי' ש"ו ס"ק ו' דפועל חייב לשלם מה שעתיד להרויח וה"ה לשותף והוא מדברי שטמק"ב. מ"מ מי יודע שהי' ריוח ומספק אין להוציא ממון ועוד בנ"ד ל"ק עוד מעות חבירו אך ההוצאות משלם כדין אומר לך ואני אבא אחריך אבל הריוח אינו יכול לתבוע כמו שפסק כת"ה. והנני ידידו אוהבו מברכו בכ"ט

סימן נה

ב"ה. פרעמישלא תר"נ לפ"ק: להרב הגאון החריף ובקי בחד"ת מורג חרוץ שלשלת היוחסין כש"ת מוה"ר מאיר ראפאפארט נר"ו מלפנים האבד"ק ליקאווע וכעת ראב"ד בקראקא

ע"ד הדו"ד שבין איש לרעהו במדינת פולין שהיו שותפים בעסק א' והיה האחד המוציא והמביא ורוח החיה באופני העסק והשני בא רק לפרקים להעסק לבוא חשבון ועשה האחד ערמה והרויח ע"י זה סך מסוים וכעת אינו רוצה לתת לחברו חלק מזה. ועמדו לדין וטוען האחד כי הוא הסתכן בזה ברכושו והשותף השני לא היה בסכנה כי אם הי' נפל העסק לרע גורלו הי' הוא מחויב לשלם להשני ההיזק והיה תובע ממנו והשני טוען שגם רכושו היה בסכנה כי כל העסק היה על שם אחד ואם היו נוטלין כל העסק גם הוא היה מפסיד והנה האחד שהעסק על שמו הוא מוחזק וכ"ת מפלפל בדין זה ורוצה לשמוע חו"ד

(א) תשובה ברמ"א סי' קע"ו סעיף י"ב מבואר דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חברו ומקורו בירושלמי והש"ך ס"ק כ"ז חולק ומפרש דירושלמי בלשון בתמיה קאמר וכי צריך לחלוק עמו. הנה מה שהקשה הש"ך ממציאה דבירושלמי מבואר דגניבה דמי למציאה ובסי' ס"ב מבואר דמציאה אינו שייך לשותפות ולמה בגניבה שייך לשותפות יש לישב דהדבר מבואר דשותפים כפועלים זל"ז ויד פועל כיד בעה"ב וקונה שלא מדעתו מתורת חצר ותוס' ב"ב נ"ד ד"ה אדעתא דציבי כ' דהדבר שאין הווה שימצא לא קנה חצירו שלא מדעת א"כ מיירי בסי' ס"ב בדבר שאין הוה שימצא לא קנה שלא מדעת על כן, השותף יכול לומר לעצמו זכה משא"כ בגניבה או בגזילה מיירי בדבר שהוא שכיח שימצא לגנוב ושותף קונה לחבירו מתורת יד או פועל אך גם בגניבה סברת הש"ך כמ"ש הטו"ז דאפילו אם נשתתפו שיהי' המציחה לשותפות מ"מ בגניבה מוקמינן אחזקת כשרות ואיסורא לא ניחא לי דליקני דאפי' בגניבת עכו"ם איסורא איכא. והנה מה דלא כ' הט"ז הטעם דאין שלד"ע וכן קשה על המחבר שם סעיף י"ב באחד מהשותפים שעושה סחורה בנבילות ובטריפות השכר לאמצע והלא אשלד"ע אולי ס"ל כמ"ש המחנה אפרים הלכות שותפים סימן ח' שהאריך בדין זה וכ' דיד פועל כיד בעה"ב ול"ש אשלד"ע עיי"ש ומה שקשה על סברתו כמו שהקשה השעה"מ פ"א מתרומות מהא דהקשה בב"ק נ"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשויה שליח אשלד"ע ולישני דיד פועל כיד בעה"ב ל"ק דיד פועל כיד בעה"ב ל"א אלא לזכותו ולא לחובתו כמ"ש הרשב"א קידושין כ"ד בשם הראב"ד לענין יד עבד כיד רבו לענין נותן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ולפ"ז לחייב לשותף ל"ה רק מתורת שליחות ואשלד"ע. וברי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ד ד' ל"ו ל"ז דפוס פרעשבורג האריך בדין גלגל גוי בשל ישראל וכ' דאף דאין שליחות לנכרי מ"מ יד פועל כיד בעה"ב ע"כ חייב בחלה וכ"כ במחנה אפרים ה' שלוחין בסי' י"א בשם הראב"ד וברי"ט אלגזי הוא בשם ירושלמי ובתחלת דברי רי"ט אלגזי ט"ס וצ"ל מלאי של ישראל ופועלי' עכו"ם חייב בחלה מלאי של עכו"ם וכו' פטורה וצ"ע דלחובתו ל"א דיד עבד כיד רבו אף לשיטת מחנה אפרים וזה לחובתו

אמנם י"ל כיון דניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממונו ל"ה זאת לחובתו וזה תליא במחלוקת דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי פ"ד ה"ה ממעשר בממרח כרי' של חבירו שלא מדעתו דר"י סבירא לי' נטבל ור"ל ס"ל לא נטבל דע"כ טעם דר"י דס"ל ניתח לי' לאינש דליעבד מצוה בממונו ור"ל לא ס"ל הכי ורמב"ם פוסק כר"י ע"כ יש לומר כדברי רי"ט אלגזי והרבה יש לפלפל בזה ולפמ"ש י"ל מה"ט כ' תוס' בגיטין כ"ג ע"ב באשה דמתגרשת בעבד שלה היא מתורת חצר ורי"ט אלגזי דף הנ"ל דקדק אמאי לא מתגרשת בעבד שלה מדין יד עבד כיד רבו כדאמרינן בב"מ צ"ו ולהנ"ל ניחא דלהתגרש דהוי חובתו ל"א יד עבד כיד רבו וכן מה"ט לענין משביע עדים עפ"י עבדו ל"א יד עבד כיד רבו שהקשה ברי"ט אלגזי זה הוי ג"כ חיוב דאם הוי שבועה אף שלא מפי התובע ל"מ לחזור ולהגיד אך קצת צ"ע דא"כ גם לענין שאילה בבעלים הוי חוב דהשומר פטור ואמאי אמרינן לענין זה יד עבד כיד רבו מיהו לפמ"ש תוס' ב"מ צ"ט דדוקא בשאל הבעל והמשאיל שלח העבד הוי שאילה בבעלים דהוא באמת כאלו נשאל המשאיל בעצמו וכן לפמ"ש הרמ"א סי' שמ"ו דדוקא שאל העבד בדעת הבעלים הוי שאילה בבעלים א"כ הוא בעצמו נתרצה ול"ה חובתו ודו"ק ועכ"פ דברי המחנה אפרים נכונים מדברי הגמ' ב"ק

(ב) אמנם מה שכ הטו"ז די"ל דהשותף לא ניחא לי' לקנות איסורא זה אין לתרץ עפ"י המחנה אפרים ע"כ דברי הש"ך נכונים לדינא בקנה נבילות וטריפות או בגניבה וגזילה אמנם בנ"ד דהעלמ' לא היתה רק הפקעת הלואה הנה מבואר בתשו' פרח מטה אהרן ח"ה סי' נ"א דל"ה עבירה כלל והמוסר צריך לשלם ועיין בספרי חיו"ד ח"א סי' מ"ט אות י"ד ושם הבאתי דברי השואל ומשיב מה"ק ח"א סי' כא