בית יצחק חושן משפט ע

סי' כ"ד בתשובה שבסוף הספר דמנכרי מפקינן ממונא בעד א' כ"ש דמהני ע"א לברר שהחזקה נשארת לישראל ואף דבנ"ד אולי הד"ת בין ישראל לישראל מ"מ כיון דעיקר הדין בין ישראל לנכרי דאם יהי' לישראל ע"א החזקה היא של ישראל ואסור לישראל אחר לגרום לו היזק ע"כ גם בנ"ד ישאל להשוכר הב' בתו"ע אם באמת אינו שוה יש לישראל השוכר הראשון חזקה כן נלפע"ד בדין זה ויש לפלפל הרבה אך שמעתי שמורים כן שאם אינו שוה כמו שנתן מכבר לא הפסיד חזקתו. והנה במש"ל דמהני ע"א משום דמהני נגד הנכרי עיין בסמ"ע סי' מ"ה ס"ק ל"ח לענין בא מכח עכו"ם שכתב דכיון דבא לסתום חלונו ולעשות לו היזק ולהשני ל"ה אלא גרם היזק דיינינן לי' כנכרי עיי"ש ה"ה הכא להראשון הוי היזק כיון שמוחזק מכמה שנים ועוד יש סברא להעמיד בחזקת הראשון שהוא חזקת מרא קמא כמבואר ברא"ש ב"מ ט'. ויש סברא להיפך כיון דהראשון לא בא להוציא רק מכח התקנה ומ"מ סברא ראשונה נראה יותר ולפי שאין לדינים אלו מקור קצרתי וכת"ה חכם ויבין מדעתו

ואחר כתבי זאת מצאתי בתשו' מהר"ם מינץ סי' ק"ב שכ' בתקנת ר"ג שלא לשכור בית שמוחזק ישראל מן הנכרי אבל אם הישראל אומר להנכרי שכור לי בפחות ממה ששכרתי בשנה העברה ואין מפרש מפני מה שואלו או אומר לו אין דעתי לשכרו והשני נותן להגוי שכרו שנתן הראשון אז אין שום תקנה אם לא הוקרו או הוזלו הבתים שבעיר ע"כ. ומזה מוכח דאם יש טעם וסברא למה שרוצה לפחות לא אבד חזקתו והנני ידידו

סימן לו

ב"ה. פרעמישלא תרל"ו לפ"ק. להרב המאה"ג החריף החסיד מ' נפתלי נ"י האב"ד ליטיוויסק

ע"ד שאלתו באחד שהחזיק אוראנדא באלמות ולא הי' לו חזקה בעירו ושבק לן חיים והניח בן ורצו לשכור האוראנדא נכדי בעל החזקה שהחזיק מקודם והבן המדובר עם נכדי בעל החזקה באו לפני כת"ה והבטיחו להיורש מהנ"ל שישב באחרונה שבאם יתן להם עשרים פראצענט מהעסק לא יסעו להאדון רק הבן הנ"ל ישכור העסק וע"ז נתנו כל אחד מהצדדים וועקסלין בח"י ע"ס חמשה מאות ר"כ להצד השני ואח"כ השליש כל אחד הוועקסיל שבידו אצל כת"ה לקיום הדברים וגם עשו קבלת קנין על כל הנ"ל והותנה בפירוש שנכדי בעל החזקה מחויבים ליתן מעות גם חלק החובות שעשה עד עתה וכעת שכר הבן הנ"ל העסק ואינו רוצה ליתן חלק

תשובה הדבר פשוט שמחויב לשלם הוועקסיל או ליתן העשרים פראצענט דכיון שעשו כתיקון חכמי ספרד וזכה כל אחד בהוועקסיל של השני עליו לקיים כפי השלישות והנה בענין שותפות בדבר שלא בא לעולם שיטת רוב הפוסקים דאין יכולים לחזור אם הי' בק"ס אף על להבא דלא כשיטת הרמב"ם וכן בנתיבות סי' קע"ו ס"ק ה' א"כ בנ"ד שהי' ביניהם גם ק"ס לפני כ"ת אין יכולים לחזור גם בלא הוועקסיל אך אם נעשה כתיקון חכמי ספרד אין חולק בדבר כיון שבהוועקסיל התחייב לתת מעות רק שהתנה שאם יקיים השותפות ימחול המעות כדרך תיקון חכמי ספרד אדם מתנה בדבר שלבל"ע ועי' בתומים סי' ס' ובקצה"ח ונתיבות שם ס"ק י'. אך אם יטענו אותם שהבטיח להם שאינם רוצים המעות רק שיתן חלקם בהעסק ג"כ הדין עמהם כיון שעשו הכל בק"ס בנ"ד שזה ששכר טוען שיש לו מכח ירושת אביו כש"כ שקנינו קנין דכל טענתו דלא מהני הקנין הוא רק משום דהו"ל דבר שלבל"ע משא"כ היכא שיש לו חזקה וכבא לידו דמי ודאי לכ"ע מהני הקנין אך אם נאמר דהחזקה היא של נכדי בעל החזקה הראשונ' והשני בא באלמות מ"מ מהני הקנין ומשטה לא יוכל לטעון כיון שהי' בק"ס וגם נתן וועקסיל כמבואר בש"ע סי' פ"א. ע"כ הדבר ברור דמחויב לקיים כאשר גמרו ביניהם בשעת הקנין. ידידו

סימן ל"ח

ב"ה פרעמישלא תרו"ם לפ"ק. כא להרב המאה"ג החריף ובקי כש"ת דוב ב בערישסים נ"י הא בד"ק נאהריוב

בדבר אשר אותה נפשי לדעת אם המחזיק הראנדע צריך לעמוד לד"ת עם אותן האנשים המוכרים י"ש זר ולא יקחו ממנו לא יכולתי להשיב לו דבר ברור בזה דלכאורה י"ל דא"צ לעמוד לד"ת דמה יפסקו לו הב"ד הלא בד"ת אם ימצא אצלו י"ש זר הב"ד יזהירו לו שלא ימכור ואין להם כח לקנוס כלל וגם לא ליקח הי"ש כי אין זה דינ' ועל מחשבה אין קונסין ואף אם מכר י"ש זר צריך לשלם ההיזק ולא יותר וגם שזה צריך ב' עדים כשרים ומי ישכור פראפינאציא עקציס באופן זה שלא יוכל לקנוס מאומה

אולם י"ל דמ"מ מחויב לעמוד לד"ת רק שהב"ד פוסקים כדיניהם הן בקנס והן בלקיחת הי"ש והן להאמין עדים פסולים כעין המבואר ברמ"א סוף סי' שס"ט דישראל הבא מכח נכרי וכן נלפע"ד. אולם כעת יצא לאור תשו' רמ"ץ על ח"מ ושם כ' בסי"ב דא"צ לעמוד לד"ת ועיקר סברתו דעפ"י רוב אותן אנשים אין שומעין לד"ת ובמקום פסידא עביד אינש דינא לנפשי'. ואולם בזה צריך אומד הדעת אם העובר הוא גברא דציית לדינא ולדעתי א"א לתת כלל לדבר זה כי לא יתכן שישראל לא יצטרך לציית דינא על כן צ"ע וגם יש לשקול בפלס אם המחזיק אוראנדע מקיים החיובים אודות האייגענגעברויך. והנני ידידו

סימן לט

ב"ה. י' טבת תרמ"א

(א) הנה קשי' לי בש"ס דכריתות כ"ב דס"ל לר"ע דחייב על ספק מעילות אשם תלוי ור"ט ס"ל מייתי אשם ודאי ומתנה ור"ע אומר נראין דבריך במעילה מועטת אבל לא במעילה מרובה דאינו חייב ליתן מספק הקרן עיי"ש. וקשי' דהרי ר"ע ס"ל באמר לשנים גזלתי מאחד מהם ואיני יודע איזה מכם דחייב לצאת ידי שמים אפי' בשמא ושמא כדאיתא בב"מ ד' ל"ז. א"כ באכל ספק שהוא של הקדש ספק שהוא חולין של חבירו כיון דממ"נפ חייב לאחד צריך לשלם לשניהם. וכיון דעיקר דין חיוב אשם הוא לצי"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין ולצי"ש בלא"ה צריך לשלם הקרן הן להקדש והן לחולין כמו גזל משנים ואינו יודע מאיזה מהם. וצריך לומר דמשנה מיירי בספק אחד שאכל הקדש ספק אכל משלו דבכה"ג א"צ לשלם להקדש. א"כ קשי' על משנה השני' שם בכריתות כ"ב ע"ב חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש. אכל אחד את הראשונ' ובא אחר ואכל את השני' זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע. וקשי' ממ"נפ אם החתיכ' של חולין הי' של הראשון. ומ"ה הראשון אינו מביא רק אשם תלוי ולא אשם ודאי ומתנה כיון דא"צ לשלם הקרן. א"כ השני שאכל ספק של הקדש ספק של חבירו חייב לשלם לכל אחד ולא מייתי אשם תלוי רק אשם ודאי ומתנה ואם הי' חתיכת של חולין של השני הוא חייב לשלם לכל אחד. והראשון מייתי אשם ודאי ומתנה כיון דבלא"ה צריך לשלם לצי"ש הקרן להקדש ואיך משכחת לדינא דמתניתין. ודוחק לומר דמיירי של חולין הי' של הפקר. ואם הי' חתיכה של חולין של איש אחר אם כן שניהם חייבין לשלם לכל אחד ומייתו שניהם אשם ודאי ומתנו

ונ"ל דאע"פ דבגזל משנים ואינו יודע מאיזה מהם צריך לשלם לכל אחד מ"מ אם שנים גזלו משנים ואינו יודע כל אחד מאיזה מהם גזל אם יבואו שניהם לדין בבת אחת כל אחד משלם לאחד ומתנה אם אני גזלתי ממך הריני משלם לך ואם השני גזל ממך הריני משלם בעד השני וכן מתנה השני עם השני ונפטרו ממ"נ. א"כ מיושב הקושיא דלעולם דמיירי דהחתיכה של חולין היתה משל אחר ומ"מ כל אחד אינו משלם רק לאחד וזה שמשלם להקדש מתנה עם ההקדש שבאם אכל חבירו הקדש משלם בעד חבירו אבל אשם ודאי אינו מביא שום אחד דר"ש באמת ס"ל במשנה דשניהם מביאין אשם ודאי ומתנה ורבי ס"ל שם דאין מביאין דלית לי' תנאי באשם אך קשה כיון דטעמא דר' יוסי דל"מ תנאי היא משום דבעי ידיעה בתחלה כדאמרינן דף ז' ע"ב בכריתות ומה"ט במחוסר כפרה מודה ר יוסי עיי"ש. וכיון דר"ע ור"ט תרווייהו ס"ל באשם ודאי ל"ב ידיעה בתחלה כדאיתא שם ובשבת דף ע"א ע"ב ומאי ס"ל לר"ע זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי לייתי אחד מהם אשם ודאי. אך למה דאמרינן בגמ' שם דף כ"ג מאן ת"ק ר' יוסי א"כ ניחא דלר"ע באמת מביאין אשם ודאי ורק דת"ק ר' יוסי. ובהכי מיושב מה דס"ל לר"ש שניהם מביאין אשם אחד וקשיא כיון דהקרן אין מחויבין לשלם דכל אחד יאמר להקדש שלא אכל הקדש ומספק פטור כדמוכח ממשנה הנ"ל ואיך יביאו תלוי כיון שאין אשם בלא קרן בשלמא חטאת שפיר ס"ל לר"ש דחייבין שניהם בשותפות אבל אשם איך מביאין ושמא ס"ל לר"ש דגם הקרן מחויבין בין שניהם אך להנ"ל ניחא דמיירי דהחולין הוא משל אחר ומ"ה ע"כ חייב כל אחד לשלם לאחד ומאחר שמשלם להקדש מייתי ומתנה ולפ"ז היכא שהחולין הוא משל הפקר דל"ה ספק רק על ההקדש אולי ם לר"ש דפטורין מקרן ולא מייתי אשם ודאי. (וכבר הזכרתי קצת מפלפול זה בספרי ליו"ד ח"א סי' קנ"ז אות י"ד)

(ב) ואמנם היכי ששני בני אדם גזלו משנים ולא נודע לכל אחד ממי גזל ולא באו לדין בב"א או לשאול איך יעשו לצי"ש רק הראשון בא לשאול. נ"ל דאומרים לו שישלם לכל אחד ויקח הרשאה לתבוע השני. דממ"נפ ע"י הרשאה גבה מהשני. ואולי א"צ לשלם רק לאחד. והשני יקח הרשאה מהגוזל השני לגבות אצל השני כנלע"ד. ובעיקר הקושיא הנ"ל לכאורה י"ל דנהי דאין חומש מעכב הכפרה כדאיתא בב"ק קי"א מ"מ זה דוקא היכי שאח"כ עכ"פ ישלם החומש אבל אם אין כאן חומש כלל כגון במשנה הנ"ל שכתבתי דלצי"ש חייב לשלם הקרן להקדש כיון דממ"נ גזל אחד אף בשמא ושמא חייב. אבל החומש א"צ ליתן כלל בכה"ג חומש מעכב כיון דלא יתן כלל. וקצת יש להוכיח כן מרש"י שבת ע"א ע"ב שפירש אליבא דר' טרפון דמביא קרן וחומש ומתנה. וקשי' למ"ל חומש הרי תוס' הקשו ויביא אשם ולכשיודע יתן קרן ותירצו דמביא אשם ולא קרן לא יצא וכיון דחומש אינו מעכב א"כ יתן השתא קרן ולכשיודע יתן חומש. ולמה כ' רש"י שנותן החומש. וע"כ מוכח דבזה החומש מעכב דכיון דהשתא הוא ספק. ומדין פטור מקרן וחומש רק דמ"מ ס"ל לר' טרפון דצריך שיווי הקרן כדי להביא