בית יצחק חושן משפט סח

שמוכר הוא. דבזה ל"מ מה שמוחזק לוי להזיק לו דאין חזקה לניזקין וע' תשובת דברי חיים ח"א סי' י"ח מצדד להתיר למכור בזול ובסי' י"ט מצדד לאסור ובתשו' מהר"ם שיק חח"מ סי' כ' אוסר. על כן הדבר ברור דיכול לעכב החזרה עד שיהי' מובטח שלא ימכרו לכפר שלו ויפשרו בני ראובן ביניהם בדבר החזקה והשענק ואם יוכל לפשר בני לוי לשמעון מה טוב. והנני ידידו דו"ש

סימן לב

ב"ה. פרעמישלא תרנ"ג לפ"ק להרב החריף המופלג מוהר"ר פנחס צאנגער נ"י דיין דק"ק זמיגראד

ע"ד טו"ת בין איש לרעהו שאחד היתה לו חזקה בעסק אוראנדע מאת האדון ובא השני ושכר העסק מהממשלה אשר כפי הנימוס שייכים העסקים להממשלה והוסיף על דמי השכירות ועתה ידונו בד"ת אם צריך השוכר השני להחזיר העסק לראשון ואם צריך לקבל עליו ההוספה ולהחזיר העסק בלי הוספה

(א) תשובה בענין החזקות מהכפרים השייכים למלך נראה מדברי הרדב"ז ח"ב סי' אלף קכ"ו דאין דנין דין חזקה שסיים שם וק"ו בנידן דידן שהמקום הוא של המלך שאין חזקתו חזקה. ובשו"ת שו"מ מ"ק ח"א סי' י"ט פוסק מה"ט דאין דנין דין חזקה אמנם קצת יש לחלק בין הך דרדב"ז דהחזקות בזמנינו מקורן מתשובת הב"ח ומלשון התקנה ולשון הב"ח סי' ס"א שכתב מדינא אין תורת חזקה לא באראנדע ולא בטשאפעווא כי המלך והבאים מכחו מחכירין לכל מי שימציא לו מעות וכל הקודם זכה וזריז נשכר וכן מהאראנדעס שמחכירין השרים והבאים מכחם וברשותם ואין לדון בזה דין חזקה וכו'. כלל העולה מדינא אין כאן תורת חזקה ולא דין רשע אלא שמצד תקנות המדינה דין חזקה בהאראנדע וכו' א"כ הנרא' דעיקר התקנה היתה נגד דינא דמלכות' ע"כ אין ראיה מרדב"ז שפוסק דינא דמלכותא דינא דזה היכא דלא היתה התקנה נגד דינא דמלכותא משא"כ בנעשה תקנה שלא לדון דינא דמלכותא אין אחר התקנה כלום. והנה ראיתי מורים שפוסקים דין חזקה אף בהאראנדעס השייכים למלכות וכ"כ בפשיטות בשו"ת רמ"ץ חלק חו"מ בעניני חזקות סי' י"ח והאריך בפרט זה אי היתה זאת בכלל התקנה ומסיק דגם בזה דנין דיני חזקה וכש"כ בחזקות שהיו מוחזקים קודם שלקחה המלכות ההאראנדיס והמדינה שי"ל בחזקתם קיימי ותדע דמבואר בהתקנה הטעם כיון שמוציאין הוצאות על הבנינים כמבואר בב"ח סי' ס"א וזה לא שייך בחזקת הראנדעס בזה"ז שהמלכות נותן רק זכות המזיגה ולא הבנינים מ"מ טעם השני שמבואר בב"ח בשביל שעושין חובות אצל הנכרים אין מהראוי להפסידם שייך גם בהאראנדעס כאלה. ע"כ יש להורות דיני חזקה גם בזה"ז בשגם שי"ל שכיון לטובת המדינה לקחו האוראנדעס להמדינה יש בזה ג"כ טובת המדינה שהשוכר הראשון ישאר על מעמדו ולא יחסר לחמו והרי המלכות נתנה משפט הבכורה להאדון שקנתה ממנו וה"ה להשוכר של האדון יש לו דינא דבר מצרא וכן דין חזקה

(ב) אמנם בדבר ההוספה אם צריך השוכר השני לשלם ההוספה משלו ולהחזיר העסק לשוכר ראשון הנה גם בחזקות שהיו מכבר בעוד שהיו העסקים ביד האדונים נחלקו הפוסקים האחרונים דבדברי חיים ח"ב סי' מ"ו כתב דבקצת מקומות נוהגים לשלם ההוספה מטעם מזיק ובקצת מקומות אין כופין לשלם וכתב דהדבר תלוי בראות עיני הב"ד ובשואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' ל"ד כתב דא"צ לשלם ההוספה דל"ה ברי הזיקא דשמא הראשון היה שוכר כל העסק לעצמו משא"כ בשאר הראנדיס דלא שכיח שישכרו נכרים י"ל דהוה ברי הזיקא. אך אולי היה האדון מחזיק העסק לעצמו ובתשובות נאות דשא סי' מ"ז משמע דמחויב לשלם היזקות בשכר הראנדע שהי' מחזיק חבירו ול"א שמא האדון היה מחזיק לעצמו אך בזה"ז דשכיחי עוברי עבירה י"ל דל"ה היזקו ברור ואין לומר דמוקמינן אחזקת כשרות דכמה גנבי איכא בשוקא כמ"ש תוס' ב"מ קט"ז ד"ה והא רבא. ובתשובת רמ"ץ ח"מ בעניני חזקות סי' ט"ו כתב דמעיקרא דתקנתא הנהוג גם במדינתנו צריך לשלם לו היזק ההוספה ואם נראה שא"א להעמיד הדת יפשרו בין הצדדים בדרך רצוי ופיוס. ולפע"ד יש לחייבו מחצה כמ"ש בש"ס בכורות כ"ח בשחט בכור שלא עפ"י מומחה דמשלם מחצה משום שעומד בספק שמא לא יפול בו מום מעולם כמ"ש התוס' וה"ה בהאוראנדעס שעומד בס' שמא ישכור אחר נכרי או עובר עבירה משלם מחצה אך שם הי' תקנת חכמים ואין מדמין בתקנות הנה כ"ז בהראנדיס שהיו ביד האדונים אמנם כעת שהם ביד המלכות ויש ספק אם היתה זאת בכלל התקנה נהי דאנן פוסקין שצריך להחזיר העסק אבל לענין ההוספה קשה להוציא מיד המוחזק הגם שראיתי לגדול אחד שכתב דצריך לשלם ההוספה בזה"ז לפע"ד קשה להוציא ממון אך בנ"ד שכתב כת"ה שהוא רגיל לשכור עסקים שיש לבעליהם חזקות ומבואר ברמ"א כי' גוזל חייב לשלם אפי' בגרמא בעלמא מטעם קנס ומבואר ד סי' רכ"ז דבתרי זימני מיקרי רגיל אך במסור מבואר דבג' ז ע"כ נראה קצת דלהוציא ממון בעי ג' זימני ועיין בתשובה שכתבתי דהש"ך יו"ד סי' רכ"ז מייתי זאת מדברי הירושלמי ובירושלמי אמר זאת ר"ח וי"ל דר"ח כרבי דס"ל בב' זימני הוי חזקה ולדידן בעי ג'. ועיין בטו"ז יו"ד סוף סי' י' ס"ק י"ז על כן יראו הבד"צ לפשר בזה בדרך רצוי ופיוס בדבר ההוספה כפי ראות עיני הדיינים. והנני ידידו

סימן לג

ב"ה. פרעמישלא ועש"ק ואתחנן תרנ"ג לפ"ק: להנ"ל

השגתי מכתבו שנית. וכבר כתבתי לו שיש פוסקים דס"ל אף בחזקות מכבר אין להוציא ההוספה וכש"כ חזקות דידן אחר שנתחדש הנימוס שהאראנדעס אין להם התלות בבית רק שהוא זכות מבחוץ ונשכרין עפ"י ליציטאציע ושייכים למלכות שאין להוציא הוספה מיד המוחזק זולת בדרך ריצוי ופיוס כפי ראות עיני הדיינים וגם מטעם קנס יש לחייבו כמו שהביא רמ"א ס"ג. והוא דעת התוס' בשם ריצב"א דברגיל ושכיח חייב לשלם ומ"ש רו"מ דזה דוקא בדבר הרגיל ושכיח ולא תליא במה שהרגיל עצמו ג' זימני לא כתבתי רק לדמיון יש ללמוד משם ע"ז שכ' המחבר סי' שפ"ח במי שהחזיק ג' פעמים למסור ממונו של ישראל) ביד עכו"מ וכש"כ באראנדעס דפוסק חיותן של מחזיקי האראנדעס תלי' בזה דבג' זימני יש לקנסו כפי ראות עיני הב"ד ואם אינו רוצה לציית גם לד"ת מפורש לא יציית. ידידו

סימן לד

ב"ה. פרעמישלא יום ד' ח"י "מ"ר"ח"שו"ו"ן לפ"ק. להרב הה"ג החריף ובקי המפורסם מוה' א לי' נ"י האבד"ק ברעזוב יע"א

ע"ד השאלה בשנים שעמדו לדין ותובע אחד את השני איך שהי' לו גראלנע בשכירות ובשנה אחת לא החזיק הגראלנע אך קנה הי"ש א וב' חדשים שרף י"ש בעצמו בהגראלנע. וב' שנים שאחרי' החזיק בהגראלנע ועתה עמד אחד ושכר הגראלנע ותובע אותו שיחזיר לו הגראלנע כי לפי דבריו יש טענת חזקה בהגראלנע וגם טען שאף שכמה אנשים החזיקו בהגראלנע קודם לו מ"מ אצל האדון מהגראלנע הי' הוא הראשון כי זה ג' שנים אשר קנה האדון מאדון אחר הגראלנע והכפר. ועוד טוען שמגיע לו מעות אצל האדון. והנתבע טוען שלא החזיק התובע ג' שנים וגם שאין טענת חזקה בגראלנע רק בהראנדע. וגם טוען שבעת שראה פניו אחר השכירות וסיפר לו ששכר אמר התובע בזה"ל "האלס זיא געזינדערהייט איך וויל בלויס דאס יאהר ניט האלטען קיין גראלנעס" והתובע מכחיש זאת ואמר שבעת שסיפר לו ששכר לא אמר לו שום דבר רק החריש עד שיביאהו לד"ת. וכת"ה שאל אם יש חזקה בגראלנע והדין עם מי

(א) תשובה הנה זה מקרוב בא לפני דין כזה. ושאלתי לדיינים הבקיאים דפה ואמרו שלא שמעו שיפסוק רב אחד מפה דין חזקה בגראלנע אם שיכול להיות שבימים קדמונים לא הי' גראלניס רק כל בעל הבית שרף לעצמו י"ש כפי צרכו. ואם שאולי לא תיקנו בזה חזקה כלל כאשר יבואר. וע"כ לא מצאה ידינו די השב לסלק השוכר השני מכח חזקה וכן לא שמעתי בגליל ברעזאן אשר נשאתי עבודת הקודש בכתף כמה שנים לפסוק חזקה על גראלנע אם כי גם שם דיני חזקות בתקפ' אולם כאן שפוסקין חזקות בציגעלניס ובחליבת פירות ולא נודע המקור כי בתשו' הב"ח לא נזכר רק האראנדעס ורחיים וע"כ הדבר ספק אם שייך בגראלניס חזקה. ואחרי שהוא ספק בתקנה אין להוציא מיד השוכר השני. ואמנם עכ"ז נחזי אנן מה דקמן הנה יש בזה ג' דינים. חזקה, וחרם ר"ג שלא לשכור ולהסיג גבול בשכירות בתים מן העכו"ם, ודינ' דבר מצרא, והנה דין חזקה הוא אלים יותר מכח חרם ר"ג דלפי המבואר בנתיבות סי' רל"ז בקיצור דינים בשכירות בתים שיש חרם השוכר הראשון צריך ליתן הוספה. ואמנם בחזקת הראנדע מבואר בתשו' רש"ל סי' פ"ט ובמסגרת השלחן סי' ק"מ אות מ"ז ובנאות דשא ריש סי' מ"ז דצריך לשלם להשוכר הראשון היזק שגרם לו הוספה [הגם דזה צ"ע דמי יודע שגרם לו שמא הוא בעצמו הי' מוסיף להאדון או האדון לא הי' משכיר לו בלא הוספה וצ"ל דזה הי' בכלל התקנה או דשמין כמה הי' צריך ליתן לאדון אם לא הי' בא זה להסיג גבולו] ועכ"פ הנראה דהחרם משכירת בתים לא אלים כמו חזקה. והסברא ג"כ נכונ' דחזקה דינ' כאלו הוא שלו משא"כ השכירות בתים שגזר ר"ג בחרם נהי שיש איסור לשכור אבל עכ"ז אין הבית דינו כאלו הוא כבר מושכר לו ומ"ה אין צריך ליתן לו הוספה. הרי ביררנו חזקה וחרם ר"ג. אמנם הענין הג' והיא דינא דב"מ הדין מבואר דאם לא בא תיכף לדון גם שוכר השני אבד זכותו. ויש להסתפק בשכירות בתים שיש חרם וגם שייך דינא דבר מצרא כדאיתא בנתיבות סי' רל"ז אם שהה השוכר כדי שילך ויתבענו לדין אם אבד זכותו או מחויב להחזיר מכח החרם. ולפענ"ד נראה דאין מחויב להחזיר דלכאורה מכח החרם אין כופין אותו להחזיר דאיסורא דעביד עביד. והרי בעני המהפך בחררה דהוי ג"כ רשע ומ"מ א"צ להחזיר כמבואר בנ"י פ' חזקת הבתים דלא כר"ת דס"ל דחייב להחזיר עיין בתשו' רש"ל סי' ל"ו ובבית אפרים חלק חו"מ סי' כ"ז ד' י"א דפוס לבוב עיי"ש. וכמו דשם אינו חייב להחזיר ה"ה בחרם ר"ג