בית יצחק חושן משפט סג

בכורות מ"ט דבפדיון הבן ל"ש דאקני משום שמתחיל אח"כ חיוב חדש ה"ה בכל לוה מיני' בודאי א"צ דאקני דתיכף כשקנה משתעבד מדאוריי' דמתחיל חיוב חדש ומ"ה אף שלא כתב לראשון דאקני מ"מ בשעה שקנה משתעבד לשניהם בשוה עיי"ש א"כ בלוה וקנה נכסים ונשתטה נהי דדאקני אינו גובה משוטה משום דשוטה דלאו בר מיעבד מצוה מ"מ כשקנה דאז הי' בריא והתחיל אז חיוב חדש ונשתעבד השדה שקנה מדאורייתא. וכשנשתטה אח"כ גובה מתורת שעבוד נכסים אף משוטה. אך זה לשיטת התומים אבל לשיטת הקצה"ח סי' ק"ד ס"ק מ' שחולק על התומים וכתב דאין מתחיל חיוב חדש רק מה שחייב מעיקרא וס"ל דבדאקני ל"ה שוב שעבוד רק מתורת מצוה עיי"ש לשיטתו נכונים דבריך

ובגוף הדין שנתוכחו התומים והקצה"ח נ"ל לחלק בין קנה קודם שהגיע זמן פרעון לקונה אחר שהגיע זמן פרעון דבלוה ולוה וקנה קודם זמ"פ ל"ש לומר דבשעה שקנה התחיל חיוב חדש דהרי כעת א"צ לפרוע ומעיקרא לא נשתעבד לראשון בלא כתב לו דאקני. ול"ב נשתעבד בעת שקנה כיון דכתב לו דאקני ומ"ה אף בהגיע זמ"פ הב' גובה ולא הראשון. משא"כ בקנה בעת שכבר הגיע זמ"פ כמו דבפדיון הבן כל רגע ורגע מחויב בפדיון ול"ש דאקני כן בהגיע זמ"פ כל רגע ורגע מחויב לשלם ומתחיל חיוב חדש וכשקנה נכסים נשתעבדו לשניהם בשוה בעת הקני' וחולקין כמ"ש התומים. ובהכי י"ל דברי הרמב"ם פ"כ ממלוה ה"ב שכ' לוה וכתב דאקני ואח"כ קנה שדה וחזר ולוה משתעבד לראשון והוכיח הכ"מ מדלא נקט בלוה ולוה ולב' לא כ' דאקני משועבד לראשון משמע דבכה"ג יחלוקו כמ"ש בס' צרור הכסף ולא כהרא"ש ולהנ"ל י"ל דלא פסיקא להרמב"ם דלנקוט הכי משום דבקנה אחר זמ"פ חולקין ומ"ה לא נקט הדין הנ"ל אבל בקנה קודם זמ"פ גם בכה"ג משועבד לראשון כן נ"ל בהשקפה ראשונה ועדיין יש לעיין בדבר

(ב) והנה אשר כתבת ליישב דקשיא מ"ט דדאקני משתעבד ועדיף ע מקנין דאין אדם מקנה דשלב"ל וכתבת בטעם דכיון דבלא"ה איכא מצוה לפרוע על כרחך יכול יותר השעבוד לחול ולפ"ז בשוטה דליכא מצוה גבי' גם דאקני ל"מ וזה ליתא דעיקר ספיקך הי' בלוה בשעה שהי' פקח וקנה נכסים ג"כ כשהי' פקח דאין מעשה שוטה כלום א"כ כיון דבשעה שקנה הי' מצוה לפרוע כבר חל שעבוד דאקני ומה בכך דאח"כ נשתטה כבר נשתעבדו הנכסים כשקנה דאז הי' פקח משא"כ אם דאקנה לא נשתעבד ואין כאן שעבוד נכסים רק מצוה לפרוע וכשנשתטה אין כופין לדעת הנתיבות הנ"ל

(ג) מ"ש ליישב קו' תוס' ב"מ י"ד ע"ב ד"ה תריץ בבע"ח שהקשו אי דאקנה משתעבד איך משכחת לה דליגבי בע"ח והלוקח טורף ממשעבדי ואיך גבה בע"ח מלוקח והלא הלוקח יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו. וע"ז כתבת די"ל דמיירי כשלוה כשהוא שוטה וקנה נכסים כשנתפקח דדאקני שכתב להמלוה ל"מ כשהוא שוטה ומ"ה לא מצי לגבות הנכסים המשועבדים שקנה אח"כ וזה ליתא דאם לוה כשהוא שוטה אין גובה אף מנכסים משועבדים מהקרקעות שהי' לו בעת שלוה דאף בקטן שלוה מבואר בסי' רל"ה ב' דעות אי מחויב לשלם כשיגדיל משמע מסמ"ע ס"ק מ"ג דבשוטה לכ"ע אין מחויב כשיתפקח אך אף אם נימא דמחויב לשלם כשיתפקח מ"מ שעבוד נכסים ודאי ליכא דאף בקטן שלוה לצורך מזונותי' גובה מבני חורין ולא ממשעבדי כדמשמע בסי' רל"ה

(ד) ובעיקר דברי הנתיבות סי' ל"ט ס"ק כ' שכ' דאם של"ד ורק מיני' גובין מדאורייתא משום פריעת בע"ח מצוה ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ושוטה דלאו בר מיעבד מצוה אין גובין מדאורייתא עיין רמב"ם סוף ה' נחלות ומובא בב"ש סי' ע"א דבשוטה פוסקין צדקה מנכסי' וכש"כ דמשלמין חובתו שלוה כשהי' פקח מדאורייתא ואף שהה"מ כ' שם בטעם דפוסקין צדקה משום דמסתמא ניחא לי' אפשר דאפי' עומד וצוח לא משגחינן בי' דצוחתו לאו כלום היא כיון דלאו בר דעת הוא ולענין פריעת בע"ח ודאי הכי הוא אך לדעת החולקים על הרמב"ם דאין פוסקין צדקה י"ל כדברי הנתיבות ועיין קצה"ח סי' ר"ץ והענין ארוך

(ה) אחת היא מה שיש לפלפל על קו' תוס' ב"מ י"ד שהקשו איך גבה המלוה מלוקח כיון שיש משועבדים שקנו אח"כ מצי למימר הנחתי לך מקום ויש לישב דמיירי שהעדי קיום של שטר המלוה קרובים ללוקח שני ול"מ המלוה לגבות מלוקח ב' ולמה דקיי"ל בסי' קמ"א דאשתדף בני חרי גובה ממשעבדי כשמכר לב' ועדי קיום השטר קרובים ללוקח ב' הוי כאשתדף ב"ח וגובה מלוקח ראשון ולוקח ראשון גובה מלוקח ב' מאחריות שלו ול"מ לומר הנחתי מקום לגבות דהבע"ח ל"מ לגבות ממנו והו"ל כאשתדף בני חרי. והנה צריך לומר דעדי קיום השטר קרובים דאם עדי השטר קרובים שפיר גובה דהרי בשעה שלוה והעידו העדים היו כשרים ומה בכך דעתה ללוקח הם קרובים לא יהא אלא דעדי השטר נעשו עתה קרובים ללוה או למלוה השטר כשר כדאמרינן בב"ב קכ"ט כיון דבשעה שחתמו עצמם היו כשרים וע"כ צ"ל שעדי קיום השטר קרובים ללוקח והכי מוכח מתוס' כתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינא ע"כ דעדי קיום השטר קרובים ללוקח עיי"ש. ולכאורה יש לסתור דברי מתוס' הנ"ל שכ' דאין לומר דהעדי קיום קרובים לראובן ורחוקים משמעון ומ"ה נדון ראובן דז"א דגם כשנדון שמעון מפסלי עדי קיום כיון ששמעון יחזור לגבות מראובן עיי"ש. א"כ לכאורה כשהעדי קיום קרובים ללוקח ב' לא יוכל המלוה לגבות מלוקח ראשון כיון שיחזיר הוא על הלוקח ב' אבל נראה דדין זה ליתא דלקתה מדת הדין דאם ילוה אחד מנה ויהי' הרבה לקוחות ולקוחות האחרונים קרובים לעדי קיום לא יוכל לגבות אף מלוקח ראשון. על כן נראה דבאמת יכול לגבות כיון דהעדים אין מעידין רק נגד לוקח ראשון והרי הש"ך כ' בסי' נ"א ס"ק ה' דאם הם מעידין עדות אחת לקרוב ולרחוק יש לחוש דמשום נגיעת הקרוב מעידין שכל העדות בטל משמע דאם ליכא נגיעה כגון שיצמח מזה רעה לקרוב אמרינן דהעדות לרחוק קיים והכי מסתבר ועי' מחנה אפרים ה' עדות סי' א' דאף היכא שיצמח טובה לקרוב כשר העדות עיי"ש וכש"כ בנצמח לו רעה אך שם בתוס' דמיירי שעדי קיום קרובים ללוה ורחוקים ללוקח כיון דעיקר העדות הוא על הלוה שהוא חייב המעות וגם הלוקח יחזור עלי' ע"כ ודאי פסולין אף אם הלוקח נדון עם המלוה משא"כ בהרבה לוקחים והעדים קרובים ללוקח אחרון ודאי גובין מן הראשון אף אם יצמח מזה רעה לאחרון ובכ"ז יש לפקפק בדין הנ"ל דכיון דמהלוקח ראשון א"י לגבות שיכול לומר הנחתי לך מקום וע"כ מוכרח המלוה לבא עלי' מצד שהם קרובים ללוקח ב' וכיון שאתה דן ע"ז ומעדות זה נצמח רעה ללוקח ב' קרוביהם ל"מ העדות דבשלמא כשנצמח מהעדות רעה לקרוב י"ל לע"ע אין דנים ע"ז רק דנים על גוף העדות משא"כ בזה שע"כ צריך אתה לדון מתחלה מצד שהעדים קרובים ללוקח ב' וכיון שאתה צריך לדון ע"ז ל"מ עדותן לגרום לו רעה ודו"ק ומצאתי בשיטה לב"מ י"ד בשם הריטב"א שמפקפק בסברת התוס' וכ' דאם העדים מעידים על פרעון וקרובים ללוקח ורחוקים ללוה אם הלוה נדון עם המלוה כשרים לעדות אף אם נצמח מזה טובה ללוקח עיי"ש דלא כתוס' ולפ"ז מכש"כ כשיצמח רעה לקרוביהם כשרים ויש לישב קו' תוס' כדכתיבנא. והרבה יש לדבר בזה

(ו) ועי' קצה"ח סי' ל"ג דאם העדים רחוקים ליתומים וקרובים ללוה פסולים להעיד כיון דחיוב נצמח מהלוה ונכסוהו אינון ערבין והיכא שאין יכולין לגבות מלוה אין יכולין לגבות מנכסי' ובנתיבות ס"ק ב' הקשה עלי' מתוס' כתובות צ"ב דהיכא דהעדים קרובים ללוה ורחוקים מלוקח כשרים להעיד וכונת דבריו אף דבתוס' מבואר להיפך היינו היכא דנצמח רעה ללוה אבל במוכר שלא באחריות שהקשו תוס' דאפי' הלוה יכול להעיד כל שכן קרובים ואף דהמלוה לא הי' יכול לגבות מהלוה מ"מ מלוקח יכול לגבות בעדים אלו דלא כסברת קצה"ח. ולפע"ד נראה שי"ל דזה תליא במחלוקת דאם שעבודא ל"ד רק מטעם ערבות גובה מנכסים א"כ כשהעדים קרובים ללוה דל"מ לגבות מלוה ל"מ לגבות מלוקח אף בלקח שלא באחריות ולמ"ד דל"ה מתורת ערבות כמ"ש בתומים סי' מ"ט ס"ק י"ט שפיר י"ל דגובה מלוקח אף דל"מ לגבות מלוה כמ"ש בתומים שם. והנה בקושית התוס' דמצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ואיך גובה המלוה מלוקח ראשון י"ל שהלוקח שני, יש לו עדי פרעון והם רחוקים מלוקח שני וקרובים ללוקח ראשון דמלוקח ב' ל"מ לגבות ומ"מ מלוקח ראשון גובה דלדידי' עדי פרעון ל"מ להעיד וכשתובע ללוקח ראשון ל"מ למייתי עדים וה"ל כאישתעבד בני חרי דמלוקח ב' לא יכול לגבות אך עדיין קשה קושית מהר"ם שיף איך תני דשבח גובה מנכסים בני חורין ואם יש בני חורין ללוה איך גובה מלוקח ראשון דבלוה גופי' ליכא למימר שיש לו עדי פרעון הרחוקים עמו וקרובים ללוקח דגובה מלוקח ולא מלוה דז"א דאם לא מצי לגבות מלוה ושעבודו בטל ל"מ לגבות מלוקח כדברי הקצה"ח סי' ל"ג ובשלמא אם העדים באו לפטור לוקח שני י"ל כיון דמלוה לא בא מחמתו ללוקח ראשון רק מחמת הלוה שפיר גובה מלוקח ראשון משא"כ כשמייתי הלוה עדי פרעון ודאי פטור הלוקח אך כ"ז למ"ד של"ד אבל למאן דס"ל ש"ד ואף אם לא מצי לגבות מלוה גובה מנכסי' א"כ גם בכה"ג גובה מלוקח ראשון דעדי פרעון קרובים לגבי' וחוזר וגובה מלוה דמה יעשה זה שלא הי' העדי פרעון כשרים לגבי' ומלוה גובה מנכסי'. ומעתה יש לפרש דברי התוספות שהקשו על התרצן דמשני ה"מ ר"מ הוא לישני כשעשאו אפותיקי והקשה מהרש"א אמאי לא הקשו כן על המקשן דהרי ע"כ מיירי באפותיקי כמ"ש תוס' לעיל. ולהנ"ל י"ל דקושיתם לעיל לא קשה רק למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דל"ל ביש ללוה עדי פרעון הרחוקים מהלוה וקרובים ללוקח דל"מ לגבות אף מלוקח. אבל למ"ד ש"ד י"ל דמיירי בכה"ג ואין מוכרח לאוקמי באפותיקי וקשיא אמאי גובה שבח כיון דלא מוכרח לאוקמי באפותיקי ולכן לא הקשו התוס' רק דמ"מ למה צריך לדחוק ר"מ הוא לוקמא דמיירי בעשה אפותיקי כן נ"ל לכאורה אך בגוף הדבר י"ל דאם העדים רחוקים מלוה וקרובים ללוקח יכול לומר אהדרינהו שטרא למרי' וזה צ"ע גם על תוס' כתובות צ"ב שכ' דהעדים קרובים ללוקח ומשמע דאף עדי פרעון פסולים אף אם הלוה נדון עמהם כיון שיצמח טובה ללוקח דלא כהריטב"א ואמאי לא יאמר לוקח אהדרינהו שטרא למרי' כדאמרינן בב"ק ח' ועיי"ש בתוס' יבמות ל"ז ואין להאריך כעת בדבר זה כי אני טרוד

מאד

(ז) וששאלת בש"ס דמנחות ו' דמקשה למ"ל קרא דמן הבקר למעט טרפה ות"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואמאי לא מוקי לקרא בולד טריפה כר"א ולפירש"י תמורה ל' וכן דעת הברטנורה דר"א לא אסר רק לגבוה ולא קשיא ממשקה ישראל הנה בפשיטות ל"ק דל"ב לאוקמא דלא כהילכתא כיון דאין הלכה כר"א וכן אמרינן בזבחים ע"ד ע"ב כולהו כר"א לא אמרי כר"א לא מוקמי. אמנם י"ל דלעיל מקשינן למ"ל קרא לטרפה נילף ק"ו מבע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסור להדיוט א"ד שאסור לגבוה והקשיתי