בית יצחק חושן משפט סא

וה"ה של הנכרי נאסר ועדיין קשי' דהרי גם במעכשיו האחריות על הישראל ומ"ה הוצרך לשנוי' בהרהינו

(ט) ומעתה גם דברי הרמב"ם מיושבים דכבר כ' השאג"א דהואיל לא עדיף מגורם לממון ואחרי שהוכחנו דלאביי אף בישראל שקיבל אחריות על חמצו של נכרי מותר לאחר הפסח כדברי החק יעקב שפיר אמרו בשלמא לאביי ניחא ולא תיקשי דהרי ישראל עבר בב"י מטעם הואיל דאי בעי פריק דהואיל לא עדיף מגורם לממון וכיון דהחמץ גופי' של נכרי מותר בהנאה וזה הכל לאביי אבל לדידן דפסקינן דגם בגורם לממון נאסר החמץ של נכרי כמו שהוכחתי ממשנה וכמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם שפיר פסק דבעי הגיע זמנו קודם פסח דאם לא הגיע הזמן קודם פסח אסור מטעם הואיל ועבר ישראל בכ"י ואסור אחר הפסח ודו"ק היטב

סימן כה

ב"ה. פרעמישלא להרב הגדול החריף ובקי כש"ת מו' נפתלי גאלדבערג נ"י מו"צ בק"ק טארנא

ע"ד הדו"ד שבין איש לרעהו אשר התפשרו ודנו לפני כת"ה ועוד שנים ויצא הפס"ד שהברירה ביד התובע או לקבל בח"ר על תביעתו ויקח כפי תביעתו. או שלא יקח רק ששים פראצענט ובאם שיברור לו לקבל בח"ר הברירה ביד הנתבע לנכות מה שנתן עיסקא מהחוב ולחשוב לקרן וזה ישלם בלא קבלת ח"ר מהתובע או שיקבל התובע ואז ישלם הכל. ואח"כ בירר התובע לקבל בח"ר וכבר התחיל לקבל בח"ר ואמר איך בין מקבל בח"ר ע"ד המקום וכו' בלי שום ערמה ומרמה. וכשרצה לומר שאר הדברים חטפו אנשים שהי' שם הנייר שנכתב עלי' הקבלה ולא הניחו לקבל בחשבם שיפשרו עוד. וכעת רוצה התובע לקבל והנתבע לוקח הברירה עתה שישלם החוב וינכה מה שנתן עיסקא ושאל אם יש גם עתה הברירה ביד הנתבע

(א) תשובה הנה לפי המבואר סי' כ"ב לפסק הלכה דאם הפך הנתבע על התובע השבועה ויצא מב"ד אין יכול לחזור וכן פסק הש"ך א"כ בנ"ד כיון דקיבל הנתבע עלי' כשיקבל התובע יתן לו ויצא מב"ד אינו יכול לחזור אמנם גם זולת זה כיון שכבר התחיל לקבל בח"ר אינו יכול לחזור. דהרי הבוררים הגידו שיתן הנתבע בפחות אם יוותר הקבלה נגד התובע שלא יתבזה התובע או שלא יקבל אף באמת וכאן הרי כבר התחיל לקבל ודומה לזה מיבעי לן בש"ס דב"ק ק"ח ע"ב עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מהו ופירש"י מדלא נשבע נאמן הוא לבעלים או דילמא כיון דעמד לישבע שוב לא מהמנינן לי' לבעלים עיי"ש. אם כן לצד האיבעי דאם עמד לישבע הוי כנשבע ה"ה בנ"ד ממנ"פ אם ויתרו להנתבע כדי שלא יקבל בע"ד אפי' באמת בזה שכבר התחיל לקבל הוי ככבר קיבל ואם וותרו שלא יקבל בח"ר שמא שקר הוא גם לצד זה הוי כנשבע כבר. ואמנם י"ל נהי דבעיני האנשים נחשב כאלו נשבע כפירש"י מ"מ כיון דלענין עונש ק"ח אם אינו אמת יש הפרש דכיון דלא השלים דבריו שאין עליו עונש ושייך עדיין לותר מפאת כן נגד הנתבע וגם י"ל כיון דזה גופא הוי איבעי' בב"ק והרי"ף והרמב"ם והטור לא פסקו כאיבעי' זאת ולא הביאוהו אין להביא ראי' משם מ"מ יש סברא גדולה כיון דנתנו להנתבע הברירה והוא בורר לעצמו שיקבל התובע בח"ר שאין לו עוד אח"כ שום ברירה ע"כ הדבר ברור מכל הני טעמי דאין יכול לחזור ודוק

והנה בטעה הרמב"ם והטור שלא העתיקו האיבעי' דעמד לישבע ולא הניחוהו הדבר פשוט דפסקו כרב טביומי דהאיבעי' היא בנשבע לשקר ובעמד לישבע ולא הניחוהו ודאי פשיטא דהוי כלא נשבע מ"מ לי כיון שיצא מב"ד ולקח לעצמו הברירה וכבר התחיל לקבל ודאי אינו יכול לחזור ואין ראי' משם דל"ה כנשבע עדיין ודו"ק

(ב) ואין ביהמ"ד בלא חידוש עיין בתוס' שם ד"ה תבעו שומר דס"ל דהודאה שלא בפני בע"ד ל"מ וה"ה לענין קרן נ"מ. אולם הקצה"ח סי' פ"א ס"ק י' כתב דלהרבה פוסקים הודאה בב"ד שלא בפני בע"ד מהני לענין קרן בהודאה גמורה. ולפ"ז ל"ה האיבעי' בגמ' רק לענין קנס דקרן ודאי חייב אף בהודאה לפני ב"ד שלא בפני בע"ד והקשה בבית שמואל אחרון סי' נ"ט (אלא שלא בירר כל הצורך המחלוקת שבין התוס' ופוסקים) דא"כ מאי מיבעי לן בתבעו שומר והודה ואח"כ תבעו בעלים וכפר והביאו עדים והלא אף בתבעו שומר והודה ותבעו בעלים והודה עדים נמי יש להסתפק דאם נאמר דהודאה בפני שומר ל"ה הודאה שיפטור מקנס ומ"מ הקרן נתחייב א"כ בהודאה שהודה בפני בעלים לא חייב עצמו בכלום דהקרן כבר נתחייב ומודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב היכא שלא התחייב עצמו בכלום ואמאי מיבעי לי' דוקא בתבעו בעלים וכפר. ודא קו' רבת'

אמנם נראה ליישב דהנה אם גנב שור מעיקרא שוה זוז וקודם העמדה בדין שוה ד' והוא הרגו בידים חייב ד' כדאיתא בב"ק ס"ה תבר' או שתי' משלם ד' א"כ בתבעו שומר והודה ואח"כ נתיקרה ותבעו בעלים והודה שגנב והרגה קודם העמדה בדין השני' חייב לשלם כשעת היוקר דכיון דהשומר ל"ה בעלים אף דהודאה מהני שלא בפני בעלים מ"מ כיון דהרגה קודם העמדה בדין מהבעלים חייב ונמצא דחייב עצמו בהודאה זו בקרן יותר ממה שחייב עצמו מעיקרא ומ"ה לא מיבעי בגמ' רק בכפר לבעלים דבהודה משכחת לפעמים שיפטור משום מודה בקנס היכא שחייב עצמו במקצת והגמ' מיבעי מילתא דפסיקתא

(ג) אלא שקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ק ע"ה באמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. והרי משכחת לה שחייב א"ע כגון שאמרו לו ב"ד חייב אתה ליתן לו אחר שבאו עדים שגנב והוקרה הבהמה ואח"כ טבח ומכר דחייב בד' וה' כדאמרינן בב"ק ס"ט וכיון שטבח הו"ל כתבר' או שתי' דמשלם קרן ג"כ כשעת היוקר ולכן הודה בקרן ג"כ יותר ממה שנתחייב מתחילתו והו"ל מודה בקנס שחייב עצמו בכלום. והנראה לפע"ד לפי המבואר ברמב"ם פ"א מגניבה הל' י"ד בהי' שוה בשעת גניבה ב' ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או שבר הכלי משלם תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין והובא בסמ"ע סי' שנ"ד והסמ"ע תמה דאמאי לא נקט דגם הקרן ישלם כשעת העמדה בדין כיון דנתיקרה ותבר' או שתי' וכן הקשה על העיר שושן. ואמנם נראה דהא דתברה או שתי' משלם ד' זה דוקא בגזלן או בגנב חפץ דאינו משלם קנס אהא דתברה או שתי'. לכן משלם כשעת דתברה או שתי' אבל בגנב בהמה שוה ב' ובשעת טביחה שוה ד' כיון דמשלם קנס אטביחה שוב אינו משלם קרן רק כשעת הגניבה אף בנתיקרה ומ"ה נקט הרמב"ם בשחט או שבר הכלי משלם תשלומי כפל וד' וה' ולא נקט קרן דנהי דמשבר כלי משלם גם קרן בשעת היוקר. מ"מ בשחט דמשלם קנס מטביחה לא משלם קרן רק כשעת הגניבה והא דהקשה בב"ק ס"ה אהא דאמר רב קרן כעין שגנב ומוקמינן דמעיקרא שוה ב' ולבסוף שוה ד' לימא פליגי דרב אדרבה דאמר דבגזל חביתא תבר' או שתי' משלם ד' ולא מחלק בין גזלן לגנב דמשלם אטביחה קנס ומ"ה איקל רחמנא היינו דכיון דנקט רב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה ע"כ תשלומי כפל מיירי בחפץ ותשלומי ד' וה' מיירי בבהמה וע"ז אמר רב קרן כעין שגנב אף בחפץ ותבר' או שתי' ואזה מקשה בגמ' לימא פליגי דרב אדרבה דכיון דבחפץ אינו משלם אתבירה קנס לחייב קרן כשעת התבירה כמו בגזלן. ולפ"ז לפ"מ שישבנו דברי הרמב"ם גם קושיתינו לעיל מיושב' דאם באו עדים שגנב והוקרה הבהמה וטבח ומכר אינו משלם קרן רק כשעת הגניבה וזה חייב משעה שהעידו עדים ולא חייב עצמו בכלום. כן נ"ל בהשקפה ראשונה. ידידו

סימן כו

ב"ה. ברעזאן יום ד' כ"ד שבט ממתקים לפ"ק להרבני המופלג השלם מו"ה ישעי' גוטמאנן מבערזאן נ"י

(א) על דבר קושיתו בגמ' ב"מ בהא דשניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב הוכיחו בגמ' דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. והקשה דהרי אף אם נאמר חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא הכא אחד מהם ישבע ודאי לשקר ואף על פי כן נתנו לו שבוע' משום אולי יפרוש ולא ירצה לישבע לשקר ועל כרחך לא איכפת לן מה שישבע לשקר. וא"כ אף אם נימא חשיד אממונא חשיד אשבועתא ג"כ ניחא דנתנו לו שבועה כדי שיפרוש ולא ישבע לשקר. וא"כ מאי קאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא הרי יפרוש ולא ישבע לשקר. ולא קשה מידי דאם חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא יוכלו החכמים ליתן לו שבועה כדי שיפרוש מחומר השבועה ובן ננס ס"ל דאיך יפסקו הב"ד שבועה שמא לא יפרוש שום אחד מהם ובודאי אחד ישבע לשקר והוי גנאי לב"ד. אבל אי חשיד אממונא חשיד אשבועתא כמו שרוצה לגזול ממון חבירו ואינו פורש ודאי ישבע ג"כ ומה תועלת יש בהשבוע' ואמאי שניהם נשבעין ונוטלין הרי ודאי ישבע כמו שאינו פורש מממון שרוצה לגזול

(ב) ודע דהא דאמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא ולא קאמר שבועת שקר עיין בשיטה מקובצת ב"מ דף ב' ע"ב. י"ל דודאי לא הוי שבועת שקר דאפשר שהי' להם עליו חוב ממקום אחר וקיבלו המעות מהחנוני וכן משמע באו"ת סי' צ"א ס"ק ג' רק כיון דבעיני העולם נראה שאחד מהם נשבע לשקר הוי שבועת שוא כמו נשבע לשנות את הידוע לאדם

(ג) ודרך אגב נ"ל בסוגיא שם דמקשה אדתנ' רב שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב נימא מגו דחשיד ולא תקשה אמתניתין משום דע"י ר"ח חזר רבי כמ"ש התוס' וקשיא הרי אפי' למאי דס"ד דרבי קודם חזרה סובר דפועלים נשבעין וחנוני מפסיד עדיין קשה אשבועה דפועל נימא מיגו דחשיד וכבר תמהו בזה הרבה. נ"ל דבאו"ת הקשה על קו' הגמ' נימא מיגו דחשוד דלמא מסופק בטענתו דשמא הפועלים אינם רוצים לגזול רק מסופקים אם נתן להם ורוצה שיהיה מוחזק ואם לא יזכור יחזיר ומ"ה נתנו לו שבועה. מיהו לפמ"ש הש"ך סי' צ"א דגם במת הפועל היורשים נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין דהוי טענת ספק. דמ"ש הרא"ש כתובות ריש פרק האשה שנתארמלה דטענת יורשים הוי כטענת ברי זה הוא רק להחזיק ולא להוציא וצ"ל כיון דבעה"ב ג"כ מסופק מוציאין. ואף דבכל מלוה בטוענים שניהם ספק פטור כאן חייב כיון שהבעה"ב פשע שהמחהו אצל החנוני. ולפי"ז אם הפועל מספיקא טוען שקר שבודאי לא נפרע הרי באמת הבעה"ב