בית יצחק חושן משפט לט

סימן יא

ב"ה. לבוב תרס"ג לפ"ק. שלום וברכה וכ"ט לב"ח ידידי שאהבה נפשי הרב הגדול ו אשכול הכופר מוה' עקיבא סופר נ"י בן יכבד אב נכד הגאון מפרעשבורג ז"ל

(א) מה שהערת על קושית הרב הגאון מוה' חיים ברלין נ"י בש"ס דשבועות ל"ז דבעי רב כהנא הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אי חייב מלקות וקרבן. והרי גם למלקות בעי שיתיר עצמו כמבואר בסנהדרין פ"א ואם התיר עצמו ואמר יודע אני שאלקה בשביל שבועת שקר ואעפ"כ אני עושה א"כ הרי הודה שחייב הפקדון ושוב הוה כפירת דברים ואינו חייב משום שבועת הפקדון. וע"ז תירצת דהנה למ"ד התראת ספק שמי' התראה ע"כ לא בעי שיתיר עצמו למלקות דהרי בהתראת ספק לא מצי להתיר עצמו שאינו יודע אם יתחייב וע"כ להאי מ"ד ל"ב שיתיר עצמו וכ"כ מלא הרועים אות התראת ספק סי' ח'. והנה רב כהנא דאמר בחולין י"א אתיא מהורג נפש דילמא טריפה הוא וכ"ת דבדקינן לי' והקשו תוס' הא הוה התראת ספק ותירצו דר"כ ס"ל התראת ספק שמי' התראה ולפ"ז ר"כ שפיר בעי הזיד בשבועת הפקדון דהוא ודאי לא בעי שיתיר עצמו למלקות. הנה דבריך נעימים. אבל התוס' כתבו בחולין קל"ב ובכמה מקומות שהיו תרי רב כהנא והראשון הי' בימי רב והשני הי' בימי רב אשי כמ"ש תוס' מנחות ק"ב. אם כן רב אחא בר הונא תנא שבועות בי רבה פגע בהו רב כהנא א"ל הזיד בשבועת הפקדון הוא רב כהנא הראשון שהי' בימי רבה תלמיד דר' יוחנן שהלך ללמוד תורה מר' יוחנן כמ"ש תוס' עירובין כ"ב ור"כ שאמר בחולין אתיא מהורג נפש הי' בימי רב אשי כדאמרינן שם בחולין א"כ אין זה ר"כ משבועות מ"מ יש לדחות הראי' וע' בסדר הדורות שהי' ג' ר"כ ולדעת קצת ר"כ האריך ו ימים והרי לחד תירוץ בתוס' ס"ל דלא הי' תרי ר"כ

(ב) והנה הערת לשיטתך ליישב קושית הפנ"י בגיטין אהא דאר"י שתיקנו זמן בגיטין שמא יחפה על ב"א והקשה איך יחפה על ב"א שתאמר קודם זאת נתגרשה והלא התרו בה וקבלה ההתראה ואמרה יודע אני שאמות ואעפ"כ אני עושה ולמה לא אמרה שנתגרשה וכתבת דלר"י ל"ק דהוא ס"ל התראת ספק שמי' התראה ולדידי' ל"ב שתתיר עצמה למיתה ויפה הערת. אבל לפ"ז קשיא בגמ' דמקשה ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן דר"ל דאית לי' התראת ספק ל"ה התראה וס"ל צריך להתיר עצמו למיתה ול"ש שמא יחפה כסברת הפנ"י. אמנם יש ליישב דהרא"ש ותוס' דף י"ח כתבו אפי' בזה"ז דאין דנין במיתה איכא למיחש שמא יחפה על בני' שלא יהיו ממזרים. ושפיר מקשה ר"ל מ"ט לא אמר כר"י שמא יחפה על ב"א משום בני'. ובזה מיושב מה שהקשו המפורשים בגיטין כ"ו דמקשה ארוסה למ"ל זמן בשלמא למ"ד שמא יחפה ניחא אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי לפמ"ש תלמידי הרא"ש הובא בשטמ"ק ריש כתובות בטעמא דר"ל דזנות לא שכיח אף דבתולה נישאת ביום ד' שמא זינתה דדוקא בארוסה חיישינן לזנות דבעלה אונו משמרה משא"כ בנשואה בעלה משמרה א"כ מה הקשה לר"ל דאית לי' משום פירי ארוסה ל"ל פירי דילמא בארוסה ר"ל ס"ל משום ב"א דזנות שכיח דאין בעלה משמרה והיא קושיא רבת'. ולהנ"ל ניחא דבאמת לר"ל ל"ש שמא יחפה דצריכה שתתיר עצמה למיתה רק דשייך שמא יחפה על בני' שלא יהיו ממזרים וזה שייך בנשואה שיש לה בנים ויאמר קודם שזינתה גירשה שלא יהיו בני' ממזרים משא"כ בארוסה שאין לה בנים ל"ש לר"ל שמא יחפה על בני' ומ"ש הרא"ש עוד שמא יחפה כדי שיוכל להחזירה ג"כ ל"ש בארוסה דמסתמא כשגרשה אין בדעתו להחזירה ועיקר טעם הראשון מהרא"ש וכ"כ ביש"יע. אמנם גוף הסבר' דמ"ד התראת ספק שמי' התראה לא ס"ל דצריך להתיר עצמו למיתה יש לדחות דהרי הרמב"ם פוסק פ"ה משבועות ובהלכות סנהדרין פט"ז התראת ספק שמי' התראה ופסק דצריך שיתיר עצמו למיתה וכן למלקות וע"כ צ"ל כמו שמהני התראה מספק כן מהני שיתיר עצמו למיתה מספק ולפמ"ש נובי"ת אה"ע סי' ע"ז דבאיסור התלוי ביד אחרים ס"ל להרמב"ם דהתראת ספק לש"ה יש לומר הסברא דבאיסור התלוי בידו כגון בנותר כיון שהתרו בו וחזינן שעבר כיון שבידו וחזינן לבסוף שעבר ע"כ בדעתו שלא לאכול והוה התיר עצמו למלקות בודאי ומש"ה הוה התראה משא"כ בדבר שתלוי ביד אחרים דאינו מתיר עצמו למיתה לכ"ע ל"ה התראה. דל"מ מתיר עצמו למיתה רק במה שבידו. איברא מה דפשיטא לנוב"י דמה שתלוי ביד אחרים לכ"ע התראת ספק לש"ה להיפך מבואר בשטמ"ק כתובות ג' דמ"ה באשה שזינתה ל"ה התראת ספק שמא ישלח בעלה גט ויבטל השליח משום דתלוי ביד אחרים ע"ש. גם בעיקר סברת הנוב"י דעד כאן לא פסק הר"י התראת ספק שמי' התראה רק באיסור שגוף הלאו תמיד בספק כגון בנותר ולאו הניתק לעשה אבל בלאו שהוא בודאי כגון במכה אביו אם יקרה שהוא בספק כגון בספק בן ט' לראשון ס"ל להרמב"ם התראת ספק לש"ה. צ"ע דא"כ מה משני לר"ל במכות ט"ז ס"ל כאידך תנא דר"י דס"ל דהכה את זה וכו' התראת ספק ל"ש התראה דילמא היכי דהלאו אי אפשר בלא ספק גם ר"י מודה כמו דס"ל לר' יוחנן. וכמו שפוסק הרמב"ם ע"כ דבריו צ"ע וכבר כתבתי מזה באיזה מקומן וכפי הנראה נוב"י הרגיש בזה וכתב דר"ל לא ס"ל החילוק. ושוב העירני הרב הגדול מ' מרדכי ראזע מקראקא דבית אפרים אה"ע ס"ס קכ"א הקשה שם על רש"י שבועות ל"ז דבשבועת עדות הו"ל ה"ס דהרי ר"כ ס"ל ה"ס ש"ה וכתב דאף דתרי ר"כ הוי מ"מ משמע דר"כ דשבועות הוא ר"כ דחולין ע"ש

(ג) וששאלת בקידושין פ' בבן שהי' כרוך אחר אמו וסקלו אותו שמא בא נכרי על אמו ולדעת רש"י בקידושין ס"ח ותוס' ופסקי תוס' קידושין ע"ה אות קמ"ב נכרי שבא על בת ישראל הוה נכרי וצריך להתגייר וכן נראה מפירש"י בחומש ס"פ אמור שכתב מלמד שנתגייר ואינו חייב אם בא על אמו (דכקטן שנולד דמי) ואמו אינה נאמנת לחייבו מיתה. הנה מוקמינן האם בחזקת צדקת כמ"ש תוס' חולין י"א ע"ב ול"ח לאונס דל"ש. אמנם בגוף קושיתך הנה אמת הדבר דגר שנתגייר א"ח משום בא על אמו דכקטן שנולד דמי אבל בנכרי שבא על בת ישראל הנה לדעת רי"ט אלגזי בדף פ"ח ע"א דפוס פרעשבורג דאם הבן נתגדל בדת ישראל הוא ישראל ואם הבן נתגדל בדת הנכרי הוא נכעי והובא בספרי לאה"ע ח"א סי' כ"ט אות ח' א"כ בקידושין דמיירי בהי' כרוך אחר אמו ונהוג כישראל הוה ישראל אך לפי"מ שכתבתי שם דאין לחלק מ"מ דבר זה ברור דחייב על בא על אמו דהרי אמרינן ביבמות מ"ה וק"ב דגר שהי' אמו מישראל דן הרי דמיקרי אמו ישראלית. דהרי התורה קראו ושם אמו שלומית. ועיין תוס' נדה מ"ט ד"ה חדא שכתבו דרב יהודא הינדואה שנתגייר הוא ובנו ע"כ לא הי' אמו מישראל דהוה אמו נראה דחייב משום אם. והנה כתבתי בספרי חיו"ד ח"ב סי' ט"ל אות ה"ו דלדעת מנ"ח מצוה שמ"ז דאב והאם שותפי' בולדות ולדעתי הולדות של בעל השפחה ובספרי לאה"ע ח"א סי' כ"ו אות ה' כתבתי דבזה פליגי בנכרי ועבד על בת ישראל אי בתר דידי' שדיין או בתר דידה ופליגי למי שייך זכות הוולדות. וכעת נ"ל דאף לשיטת רש"י דצריך להתגייר היינו לענין שיהי' דינו כישראל ממש אבל גם בלא שיתגייר הוא מקצת ישראל מצד אמו ומקצת נכרי מצד אביו. אמנם עדיין יש לשקול בפלס דלפ"ז הי' לו להיות חצי גר וחצי ממזר לשטה זו דאם בתר דידי' שדינן הוא ממזר עיין בכורות מ"ו וע"כ כולו בתר דידי' שדינן מ"מ מה שחייב הבא על אמו משום אמו נ"ל נכון דל"ה לענין זה כקטן שנולד וכן להיות דיין דהוה אמו מישראל

(ד) וששאלת לשיטת רש"י דאין כבוש אלא בחומץ וציר איך אמרינן בב"ח הוי חידוש דאי תרו וכו' כבר הקשה כן בב"י ומרדכי. ובשו"ת השיב משה סי' ל"ו ובסוף ספר יוסף דעת כתבו ליישב וכן בברוך טעם בשער התערובות מפלפל בזה. ואני תפלה ד' ירום קרנך ותשמחני בכל פעם באשישות דבריך הנעימים. דודך אוהבך כנפשך

סימן יב

ב"ה. פרעמישלא תרמ"ט לפ"ק. להרבנים החריפים ובקיאים כש"ת מ' שמואל פארילים ומ' שלום מרדכי טשאטשקים נ"י מבוטשאטש

בדבר הדו"ד שבין איש לרעהו שאחד קנה כיפה מחבירו עם כל זכותי' מתהום ארעא ועד רום רקיע הכיפה הי' פעדערהויז שלא קנה ונחרב הפעדערהויז זה כשלשים שנה וכעת השכן רוצה לבנות מחדש ולהניח הקורות להכותל של הכיפה וטוען שמעיקרא הי' מונחים הקורות בכותל של הכיפה ובעל הכיפה מכחיש זה והביא בעל הפעדערהויז עד אחד שהקורות של הפעדערהויז הי' מונחים בכותל ואח"כ הביא עוד ע"א ונתברר שהעדים קרובים. הדין עם מי

(א) תשובה מה שכ' כת"ה דכיון שהעד לא כוון להעיד בשעת שראה העדות זה כשלשים שנה ל"מ עדותו כמ"ש תוס' ישנים בכריתות י"ב ונשען על ח"ס אה"ע ח"א ס"ס ק' שכ' דבעדות על זמן רב שעבר אם לא כוון לעדות בשעת ראי' יש לחוש שאומר בדדמי. זה ליתא דאין הלכה כתוס' ולא בעי כונה להעיד כמ"ש הש"ך סי' ל"ו ורוב הפוסקים וראי' דא"כ לא משכחת הזמה, דהעדים המזימין לא ידעו בשעת ראי' שהעדים יעידו והם יזימו אותם ולא כוונו להעיד ומ"מ מהני ההזמה והורגין העדים על פיהם וזה צ"ע על תוס' ישנים ושוב מצאתי בשער משפט סי' צ"ב שהקשה כן ושמא י"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר דבהזמה אי אפשר שיכונו להעיד ומ"ה הכשירה התורה העדות גם בלא כונו אבל היכא דאפשר שיכונו להעיד בעי כונה להעיד. אך צ"ע דתוס' כ' כן לאביי דאמר בכריתות מודה ר"מ שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד ואביי ס"ל דנין אפשר משאי אפשר במכות דיליף דאין משלשין במכות מחייבי מיתות אף דזה אי. אפשר במיתה וע"כ ס"ל דנין כמ"ש תוס' יבמות מ"ו ומנחות. אך י"ל דר"מ ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר דר"מ ס"ל ב"ב קמ"א וד' בירך את אברהם בכל שלא הי' לו בת וכ' בחק יעקב דס"ל בשני זכרים קיים פו"ר כב"ש וטעמא דב"ש אמרינן ביבמות דלא יליף מבריאתו של עולם משום דאין דנין אפשר משא"א וע"כ ס"ל לר"מ ג"כ כן וכ"כ באור חדש קדושין מ"ח ע"ב ע"כ שפיר קאמר אביי לדידי' מודה ר"מ לחכמים דאי בעי אמר לא כונתי לעדות דליכא למילף מעדים זוממין דלר"מ אין דנין אפשר משאי אפשר כן נ"ל. אמנם ודאי אין הלכה כתוספות ובגמ' י"ל דהעד יכול