בית יצחק חושן משפט לח

יתכן שהכל הי' עושה שלא כדין דהרי הכא מיירי בגורן ויקב דלא שייך תירוצו הנ"ל, איברא דמזה נראה דבתרומה ודאי הפרשו אף קודם גמר מלאכה דהרי הריטב"א כ' בב"מ פ"ט דטעמא דהפרישו תרומה ולא מעשר משום דחטה אחת פוטרת כל הכרי א"כ כיון דטעם דאין מפרישין מזתים על זתים ועתיד לכתשן ענבים על ענבים ועתיד לדרכן משום גזל השבט כדאמרינן בירושלמי פ"א דתרומות הלכה ד' ופי' המפרש דהרי אלו שעתיד הוא לכתשן ולדרכן ולהוציא מהם שמן ויין ועכשיו הוא תורם עליהן מזתים וענבי' בלבד הרי גוזל הוא הכהן דהי' צריך ליתן לו תרומה מן השמן והיין וה"ה מה"ט י"ל דאין תורמין בדבר שלא נגמר מלאכתו דשמא יתרום לפ"ע כפי מה שהיא עתה א"כ כ"ז אם מפריש כשיעור אבל כשתורמין חיטה אחת שיפטור כל הכרי ל"ש גזל השבט דבלא"ה אין נותנין כשיעור. על כן הי' תורמין אף קודם מירוח וכ"ז דוחק. ושוב מצאתי בספר החיים להגאון מהרש"ק ה' חנוכה דף פ"ו ע"ב שהעיר בקושית כת"ה וסיים בצ"ע וכבר כתבתי מה שיש להעיר בזה

(ג) והנה במכתבי הראשון כתבתי על דברי התומים סי' צ"ב שכ' דמה"ט עדים הקרובים למלוה אינם נאמנים להעיד שהלוה נשבע לשקר שהתרו בו ושילקה על ידיהם שהם נוגעים בעדותן דהלוה להמלט מהעונש יתפשר ויפרע להמלוה ומה יועיל שיתפשר ויפרע הכי ע"י כן יפטור מעונש מלקות מה שכבר נתחייב. וכת"ה כ' להעתיק דברי חידושי הר"ן שכ' אם נאמין אותם לחייב מלקות על פיהם נוגעין בעדותן דדילמא משום הכי איתרו בו כדי שיודה הנפקד למפקיד מאי דתבע מיני' כדי שלא ילקה. הנה עדיין אני מבחוץ בכוונת הר"ן דנראה כוונתו שבשעת התראה נוגעים שיתפשר ויודה ולא ישבע זה נראה נכון אך נהי שבשעת התראה נוגעים מ"מ הרי לאחר השבועה כשלא נתפשר קודם השבועה אינם נוגעים בהעדות שיעידון שהותרו ושנשבעו וחייב מלקות דלמה יתפשר כעת ויודה וילקה וכיון דעתה אין נוגעים הרי בנגיעת ממון ל"ב תחילתו וסופו בכשרות א"כ עתה נאמנים שילקו. כמ"ש הנמ"י פרק חזקת הבתים דמי שהי' יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון נאמן להעיד וה"ה לענין השבועה נסתלק הקרוב ואין לו נגיעה ונאמן להלקותו. ושמא כונתו דגם לאחר השבועה יכול לפטור עצמו ממלקות שיודה ויבא לב"ד ויודה שנשבע לשקר בפני ב' עדים שנשבע בפניהם ואם אח"כ יבואו הב' עדים והי' עשאי"ל כדאמרינן בב"ק ע"ד וא"כ כשיועיל בהודאתו ועשה כן א"כ העדים נוגעין עד שעת העדות וזה ל"מ וכבר עלה כן בדעת התומים סי' ל"ח אמנם אם לדין יש לומר דבמלקות ל"ש הודאה זו דבשטמ"ק ב"ב ע"ה ד"ה עשאי"ל וי"ל דכמו כן לא לקי על לאו דלא תענה דלא לקי מקרי שפיר עשאי"ל כמו בן גרושה ושוב כ' דלענין ממון ניחא דא"א להזימם דהודאת בע"ד כמאה עדים אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כיון שהעידו לשקר ול"ד לעדות ב"ג דמקרי עדות שאי"ל כיון דלקי אבל עדות דגניבה וכו' דבעיקר עדות דגניבה אפשר לקיים כאשר זמם ומבואר מדבריו דבמלקות שייך לקיומא כאשר זמם אף בהודה מתחילה אם כן במלקות ל"מ מה שהודה שנשבע בפני פלוני ופלוני. ומצאתי בתשו' הרי"ם חלק חו"מ סי' א' שכ' סברא זו וכבר קדמו בשטמ"ק. ועיין פנ"י מכות דף ה'. ולדברי השיטה גם דבריו צ"ע. סוף דבר לפמ"ש דעדים קרובים למלוה יכולים להעיד לחייב הלוה מלקות. מיושב קושיתו. די"ל שקיבל התראה ומ"מ אינם נאמנים להוציא המעות מהלוה דבמעות אין נאמנים כאמור

(ד) והנה כת"ה כ' ליישב הקו' הגדולה בהא דמיבעי בשבועות ל"ז הזיד בשבועת הפקדון והותרו דע"כ מיירי שקיבל התראה א"כ הרי העדים שמעו שחייב ואין כאן כפירה ול"ה שבועת הפקדון כיון שהעדים לפנינו. וכ' דמיירי שהתובע תבע מאתים והוא כפר שאין חייב כלום ועדים לפנינו אינם יודעים אם חייב מנה או מאתים והתרו בו וקיבל עליו התראה אמנם העדים אין יכולים לחייבו רק מנה ועל מנה אין לחייבו משום שבועת הפקדון שהרי העדים לפנינו ובכופר בממון שהעדים לפנינו לכ"ע פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת בטוי דהלכה כרב בסוף המסכתא ונשבע ואח"כ הודה שחייב מאתים ובעי רב כהנא אי אמרינן כיון דחידוש הוא דעל שבועת הפקדון מזיד חייב קרבן א"כ סגי בקרבן גם על מנה שהתרו ואינו חייב מלקות גם על שבועת בטוי שהתרו בו שכבר נתכפרה בקרבן על המנה שלא חייבוהו על שנשבע אלא פעם אחת או דילמא היכא דאתרו בי' חייב מלקות על שבועת בטוי וקרבן אשבועת הפקדון. ופשטינן לה מברייתא דתניא חמורה ממנו שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות מכלל דאתרו בי' ואיך יצוייר התראה הרי לא התיר עצמו וע"כ בכה"ג שמצטרף עם שבועת ביטוי ודברי' משמחים לב אבל אינם צודקים במחכ"ת דאם התרו בו משום שבועת ביטוי ע"כ צריך להתרות משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכשנשבע והודה שחייב מאתים הרי היה שבועת הפקדון ועבר על לא תשקרו איש בעמיתו וכל שחייב משום שבועת הפקדון אינו חייב משום ש"ב ואיך מלקין אותו הרי אין כאן חיוב שבועת ביטוי ומה בכך שהתרו בו הרי לא עבר אשבועת ביטוי כיון שנשבע שבועת הפקדון וזה מבואר בשבועות כ"ה ע"ב וילפינן מקרא דאחת משום אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים

(ה) וחזות קשה ראיתי בזה במנ"ח מצוה רכ"ו שהחנוך כ' ונשבע על הכפירה לוקה ותמה עליו שהרמב"ם כ' שחייב אשם ואין לוקה וכ' דהחינוך מיירי שנשבע מפי עצמו ולוקה משום שבועת ביטוי וכ' דלחינוך בשוגג מביא ב' קרבנות עולה ויורד משום ביטוי ואשם משום כפירת ממון וזה ליתא דמשום תרתי לא מחייב כדאמרינן דף כ"ה וגם מלקות א"ח משום ביטוי דכללא היא כל שחייב משום שבועת הפקדון ל"ח משום ביטוי ושמא סובר דזה דוקא שבועת העדות וביטוי דכתיבי תרווייהו בחד קרא א"ח משום תרתי אבל שבועת ביטוי ופקדון דהם ב' קרבנות עולה ויורד ואשם לא ממעטינן מקרא דאחת. ואולי גם כת"ה ס"ל כן אבל לא משמע כן בסוף המסכתא וכן נראה להדיא מדברי הר"מ פ"ז ופ"ח משבועות אבל היכא דחייב משום שבועת הפקדון א"ח משום שבועת ביטוי מ"מ דברי החינוך תמוהין דכיון דהיא אבעי' דלא איפשטא איך פסק דלוקין ע"כ מוכרח לתרץ כדברי מנ"ח והנה בדברי החינוך י"ל מה שאמר לוקה הכונה מכות מרדות וכמו דמשני ביבמות נ"ב דרמב"ם פוסק כן מאיסורי מזבח ה"ג דאבעי' דלא איפשטא לוקין מכות מרדות וע' פמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"א אות כ"ו. אמנם זה דוחק גדול ע"כ דברי מנ"ח מחורין יותר והחינוך יחלוק על הרמב"ם בענין חיוב תרתי בשהפ"ק

(ו) והנה בתומים ובנתיבות סימן ע"א סעיף קטן ט' הקשו בהא דמקשה בשבועות ל"ז מכלל דלא אתרו בי' מחייב הא כפירת דברים היא כיון שיש עדים והקשו הרי משכחת כשטוען הנפקד החזרתי והאמין להנפקד דאז אין יכולים להוציא מהנפקד ולענין קרבן ומלקות נאמנים ותירץ בנתיבות דמשמע מגמ' דבלא הודאה רק עפ"י העדים חייב חומש ואשם ואס"ד דהעדים אין נאמנים במקום שאין קרן אין חומש ואשם וכבר תמהתי על דבריו דבלא הודאה א"ח חומש ואשם כדאיתא ברש"י שבועות מ"ט ובמשנה שם ובב"ק ק"ה ע"ב. ובישוב דבריו כתבתי בתשובה לפי מה דאמרינן בכריתות י"ג אטעמא דרבנן דאין שנים מחייבין קרבן דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי ומתרצינן דיבורי' א"כ בשבועת הפקדון דחייב במזיד קרבן אף רבנן מודו אך לטעם דאדם נאמן על עצמו אף בשבועת הפקדון רבנן פטרי ולפ"ז י"ל דמה שמוכח ממשנה דשבועות ומב"ק ג' דאין חייב אשם רק בהודאה קאי להך לישנא דאדם נאמן על עצמו והנתיבות הבין האבעי' רק בעדים בלא הודאה וכהך לישנא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי א"כ בשבועת הפקדון מודים ובזה נלפע"ד ליישב דברי מהרש"א בר"פ שבועת הפקדון בפירש"י בפני ב"ד ואח"כ הודה שכ' דלמאי דמסיק הגמ' דביש לו עדים נמי ל"ה כפירת דברים מצי לאוקמא מתניתין בהכי היינו דא"צ הודאה ודבריו תמוהין דבלא הודאה א"ח קרבן וכבר תמה בדבריו המפרש בירושלמי ר"פ שבועת הפקדון להנ"ל נאמר כונתו להך לישנא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי דלפ"ז בשבועת הפקדון חייב קרבן בעדים וא"ב הודאה ועיין תוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה אשם שכתבו דגבי אשם מודה ר"מ דכתיב והתודה וזה צ"ע דגם בטומאת מקדש כתיב והתודה ור"מ מחייב כדאיתא בכריתות וצ"ל דט"ס בתוס' וצ"ל והתודו והיא בפרשת נשא כפי' רש"י שם ודו"ק אך הסוגיא דב"מ ג' לא קאי הכי

(ז) ודע דבעיקר קושית התומים והנתיבות הנ"ל יש לעיין לפי המבואר בב"ק ק"ו ע"ב דהיכי דעפ"י עדים פטור מממון רק בהודאה חייב א"ח קרבן שבועה ופרש"י ד"ה השתא שהרי אינו יכול להוציאה בעדים ולאו ממונא הוא גבי' עיי"ש. אם כן ה"ה בהאמין לבעל הפקדון א"ח קרבן שבועה. וכבר הארכתי בדין זה בספרי ליו"ד ח"א סי' קנ"ז אות ד' על דברי התומים סי' קצ"ב ולכאורה יש לחלק דשם היו ב' שבועות ולא הודה בנתיים ועיין בשטמ"ק מה שכ' הסברא שם וזה ל"ש בשבועה אחת אמנם מדברי רש"י נראה דאף בשבועה אחת פטור דהוה כפירת דברים ואולי יש לחלק אמנם קושיתם יש מקום בהאמין כג' דנחית למנינא ובד' עדים יכול להוציא והוה ממון שיכול להוציא בעדים

(ח) והנה כת"ה כ' בענין אם למלקות בעי שקיבל עליו התראה וכ' דמלקות של כריתות בעי שהתיר עצמו למלקות וזה המבואר בסנהדרין פ"א ברש"י ובין מלקות לחודא דלא בעי התיר עצמו למלקות דחיוב כרת חמור ולא נתכפר במלקות עד שיתיר עצמו. אמנם מייתי תוס' תמורה ז' דבמלקות בעי נמי שיתיר עצמו הנה מסוגיית הגמרא תמורה כ"ז דאמרינן שם מי אמרינן לאתפוסי בעלת מום לאחולי או דילמא אתרווייהו לקי והרי אין לוקין עד שיקבל התראה וע"כ לאתפוסי מכוין ומוכח דל"ב במלקות שיתיר עצמו. ומצאתי כעת בספרי לא"ח סי' נ"ד אות ה' שכבר זכיתי בראי' זו. וכעת נ"ל דלדעת רש"י תמורה י"ז דלקי על השוגג כמזיד בתמורה אין ראיה דתמורה ל"ב התראה אך לדעת הר"ש משאנץ בתוס' ריש תמורה דאין מלקות בשוגג ובודאי בעי התראה וכ"כ תוס' ריש חולין ד"ה התם והיא גם כן מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד וסובר הרמב"ם כרבינו ברוך דלחזקי' לקי והראב"ד סובר כר"ש משאנץ כמו שביאר במרכבת פ"א מאיסורי מזבח אם כן י"ל דסוגיא דתמורה כ"ז קאי לחזקי' דל"ב התראה ולהראב"ד ור"ש משאנץ מוכח דמלקות ל"ב התיר עצמו למלקות ואין להאריך בפרט זה ולפמ"ש קדשים בתוס' תמורה ז' דבב' לאוין ל"ב רק חד התראה י"ל קצת סוגיא דתמורה כ"ז אבל דבריו צ"ע יותר. והנני בשמחה להתענג כדברי תורה ואני תפלה ד' יאריך ימיו ושנותיו כעתירת ידידו ואוהבו.