בית יצחק חושן משפט לז

הש"ך צודקים והנה אשר כ' דל"ש אין ספק מוציא מידי ודאי היכי דלא הוי ודאי רק מטעם רוב כן כתבתי בספרי לאו"ח סימן נ"ג עיין שם ותמצא נועם

סימן ט

ב"ה יום ד' ז' תשרי תרס"ג לפ"ק

יפתח ה' ארובות שמים. ויגמור חתימתו לאריכת ימים וחיים כבוד ידידי ויד"נ הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה תפארת הרבנים תל תלפיות כש"ת מוה' חיים ברלין נ"י האבד"ק יעלסאוועטגראד. יהי נועם ד' עליו

(א) מה שכ' כ"ת לתרץ קושיתי אמאי בעושה מחמת פחד מיתה כ' מהרי"ק דהוה משאצל"ג ובעושה לקיים מצות כיבוד אב ל"ה משאצל"ג יעיין מר בספרי לאו"ח סי' ל"ח אות ד' ובספרי לאהע"ז ח"ב סי' כ"ב אות ג' וימצא נועם. וע"ד הקושיא על התומים סי' ל"ח שכ' דבמלקות א"צ להתיר עצמו למלקות. וכת"ה תמה עליו מש"ס דסנהדרין פ"א ע"ב דמבואר שם התרו בו ושתק הותרו בו והרכין וכו' כונסין אותו לכיפה והתם מלקות ליכא ופירש"י שהרי לא התיר עצמו למלקות והיא תימא רבת' ושמעתי שכבר הרגיש בזה בספר מי באר ולחומר הנושא י"ל כונתו. דהן אמת דאיכא תנא דס"ל גם למלקות בעי התיר אבל הגמר' בעצמו כתובות ל"ג ס"ל למלקות ל"ב התיר עצמו ומ"ה ס"ד דעדים זוממין למלקות בעי התראה ואין תימא דפליגי בזה דהרי אף למיתה יש פלוגתא דמ"ד חבר א"צ התראה וכן למ"ד שונא א"צ התראה ל"ב התיר עצמו כמ"ש תוס' סנהדרין מ"א ד"ה באשה חברה וה"ה במלקות יש פלוגתא דמבואר בסנהדרין מ"א דלמלקות יש קרא דבעי התראה וכן למיתה ובמיתה יש קרא דבעי שיתיר עצמו דכתיב יומת המת ולא ילפינן למלקות דבעי שיתיר עצמו וכ' תוס' ד"ה תנהו ענין למלקות הא דלא ילפינן מגז"ש דרשע רשע. דרשע בעדים זוממין כתיב והם ל"ב התראה וכיון דכתיב קרא מיוחד לא ילפינן ממיתה דכתיב יומת המת דבעי שיתיר עצמו ע"כ ס"ל לסוגיא דכתובות ל"ג דלמלקות ל"ב יתיר עצמו וברייתא דסנהדרין פ"א ס"ל דילפינן רשע רשע אף לענין זה ע"כ ס"ל דבעי למלקות יתיר עצמו. הן אמת דעדיין קשה דהרי התומים בא ליישב סוגיא דכתובות דאמרינן דילמא לעולם עדים זוממין בעי התראה ולסברא דבעי התראה ילפינן גז"ש דרשע רשע דל"ש תירוץ התוס' א"כ שוב מיתה ומלקות שוין לענין דבעי שיתיר עצמו אמנם שפיר כ' התומים דע"כ למיתה ל"ב שיתיר עצמו דשוב ל"ה עדות כמ"ש רק דה"א למלקות אפשר בהתראה אם כן שוב לא ילפינן מרשע רשע דמלקות דינן כמיתה לענין התראה

(ב) והנה כת"ה הביא ראי' מסוגיא דשבועות ל"ז מדאמרינן הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אם חייב קרבן או מלקות או שניהם וע"כ התרו בו ואס"ד דבעי שיתיר עצמו למלקות ולומר יודע אני שאלק' ואני נשבע על דעת כן אם כן הרי הודה שחייב ואין כאן כפירה כלל הנה י"ל בהתרו בו ב' עדים שקרובים לבעל הפקדון והוא קיבל התראה ואמר אף אם אדע שילקו אותי ע"מ כן אני נשבע מ"מ ל"ה כפירת דברים שהקרובים אין נאמנים שהודה בפניהם והוה כפירת דברים ומ"מ למלקות נאמנים שהתרו. שוב ראיתי בתומים ר"ס צ"ב שכ' בשם חידושי הר"ן דעדים הקרובים למלוה, או ללוה אין נאמנים להלקות ללוה שנשבע לשקר דהוי נגיעה שלמפלט מעונש יתפשר עם המלוה או שיפרע לו ממונו ואיני מבין דבריו הקדושים דמה יועיל שיתפשר או שיפרע וכי ע"י כן יפטור ממלקות שנשבע לשקר שמא כונתו שירצה לעשות תשובה ויפשר או יפרע ובסי' ל"ד ס"ק כ"ה מייתי בשינוי לשון קצת דברי הר"ן וגם שם יש לעיין והנה אף שא"צ שיהיה התראה מפי העדים מ"מ הרי העדים צריכים להעיד ששמעו התראה ושהתיר עצמו. ובמה שכ' דקרובי המפקיד נאמנים להלקות להלוה שנשבע לשקר עיין בס"ס ל"ד דקרובי הנרצח והנרצח בעצמו נאמנים להעניש הרוצח מ"מ בגוף הדין הארכתי בספרי ליו"ד ח"א סי' ל' אות ד"ה ובדברי התומים ר"ס צ"ב כתבתי בספרי ליו"ד ח"א סי' קנ"ז אות ד' הערה יקרה

(ג) ובגוף קושית כת"ה וכן בגוף קושית התומים על עדים זוממין י"ל דאף שקיבל התראה יכול לומר קמחייך בעדים אף שהתיר עצמו והיא באמת נשבע כמ"ש הפנ"י גיטין י"ז אף שקבלה התראה יכולה לומר שקיבלה הגט קודם שזינתה וקמחייכית בעדים וע"כ צ"ל כן בקרא דלנערה לא תעשה דבר וגו' כי בשדה מצאה דע"כ צ"ל שהתרו בה וקיבלה התראה דאל"כ פשיטא דאינה חייבת מיתה וברישא דקרא והוצאתם את שניהם ע"כ בהתרו בה א"כ ע"כ סיפא דקמ"ל דאם בשדה מצאה ע"כ בקיבלה התראה ואומרת אעפ"כ ואיך נימא צעקה הנערה והרי קיבלה התראה וכבר תמהתי בזה בספרי לאהע"ז ח"ב סי' ק"י אות ד"ה ושם הבאתי דברי תשו' רצ"ח סי' ע"ז שהביא שגם הפלאה תמה בזה אמנם ע"כ הכונה דאף שקיבלה התראה י"ל דקמחייכית בהעדים ובאמת לא רצתה ואם העדים ראו הזנות ואין יודעים אם צעקה ואם לא צעקה בתחלה שסברה שתגבור עלי' ולבסוף צעקה אין חייבת מיתה ועיי"ש שתירצתי הקו' בדרך נכון קצת

(ד) והנה עפ"י הסברא י"ל כדברי התומים דיש להבין למה צותה התורה הקדושה שלא להמיתו עד שיתיר עצמו למיתה דהנה מקצת חוקרים יאמרו שאין רשות אף לשופטים לדון במיתה הן מפאת שכל העונשים המדינים המה כדי שיטיבו החוטאים דרכם וכשימותו אבדה התקוה והן מפאת שאין דברי משפט ברורים כל כך להמית אותם על כן בהרבה מדינות העבירו עונש מיתה מחוקי המשפט והתורה הקדושה גם היא לא נתנה רשות להשופט ולסנהדרין להמית עד שיקבל עליו החוטא קודם שעשה מעשה הרשע עונש המות והפקיר מדעתו את חייו ונתן בשאט נפש רשות להמיתו וזולת זה לא נתנה התורה רשות לאבד נפש מן העולם אמנם כ"ז במיתה אבל במלקות שיש תקוה שע"י כן יטיב דרכו נתנה התורה רשות להלקות ואולם אחרי שמבואר בש"ס להיפך אין לנו לחדש נגד דתי השי"ת. הנה לפמ"ש י"ל דגוף הדין תליא אי דרשינן טעמא דקרא. דאם דרשינן טעמא דקרא כגון לר"ש י"ל דלמלקות ל"ב התיר עצמו כמ"ש הסברא ואם לא דרשינן טעמא דקרא גם למלקות בעי שיתיר עצמו ולפ"ז הסוגיא דסנהדרין פ"א דמייתי תוספתא דגם למלקות בעי שיתיר עצמו ס"ל כר' יהודא דלא דריש טעמא דקרא והאיבעי' דהזיד בשבועת הפקדון בשבועות ל"ז כיון דקאי אליבא דר"מ דסתם משנה דחייב על זדון השבועה ר"מ. ור"מ דריש טעמא דקרא כמ"ש בתורת השלמים סי' קפ"ג מדאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה עיי"ש ע"כ י"ל דלמלקות ל"ב התיר עצמו וכן הסוגיא דכתובות ל"ג קאי למ"ד טעמא דקרא

סימן י

ב"ה. לבוב תרס"ג. להרב הגאון הנ"ל ד' יאריך ימיו

(א) במה דסיים אפתח מה שהקשה על תוספות בכורות י"ב ד"ה טבלים שכתבו דרוב עמי הארץ מעשרין הן לא שייך אלא לאחר מירוח והיא תמוה מש"ס ביצה ל"ה ע"ב הלוקח תאנים מעם הארץ וכו' אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי וכו' ש"מ רוב עמי הארץ מעשרין הן וש"מ מעשרין דמאי מעם הארץ אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתן ודא קושיא רבתא. אמנם יש ליישב דדברי תוס' לכאורה פשוטין ומבוארין דהרי מבואר במשנה דתרומות מ"י דאין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה ולא על דבר שלא נגמרה מלאכתו א"כ איך אפשר שרוב יעשו שלא כהוגן שוב מצאתי בהגהות רש"ש ביצה שהרגיש בזה וצ"ל דברייתא דביצה ס"ל כהך תנא בירושלמי פ"א דתרומות ה"ה דס"ל דאין לך איסור מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד וה"ה י"ל כן מדבר שלא נגמרה על דבר שלא נגמרה גם כן רק בגורן ויקב בלבד משא"כ ברייתא דביצה דמיירי בתאנים ס"ל דמותר לתרום לכתחלה דס"ל רוב עם הארץ מעשרין הן וזה שדקדק רש"י בביצה דקסבר האי תנא רוב מעשרין קודם גמר מלאכה ולכאורה מי פליג על זה להנ"ל ניחא דרש"י במשנה דביצה ל"ד כ' דסתם מוקצה לאו מעושר היא דאין דרך לעשר קודם גמר מלאכה ע"כ כ' רש"י דהאי תנא סבר דרוב מעשרין ומצאתי בשטמ"ק ביצה שכ' כן אך במשנה כ' ולא נהיר דבגמ' מוכח דרגילין לעשר קודם גמר מלאכה ואיני מבין דכיון דאיסור היא לכתחילה איך רגילין לעשר וא"כ צ"ל דהך תנא דברייתא ס"ל דמותר לתרום לכתחילה ומשנה דביצה ס"ל כסתם משנה דתרומות דאין חילוק והרמב"ם ס"ל דאין חילוק כסתם משנה ומ"ה לא הביא הברייתא דלוקח תאנים ולכאורה יש לחלק בין תרומה דמבואר במשנה פ"א דתרומות דאין תורמין ובמעשר אין מבואר בשום מקום אך הרמב"ם פ"ב דמעשרות ה"ז כתב דכל מקום שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה הרי דאין חילוק ועוד דכיון דתרומה קודם למעשר וכיון דאין תורמין קודם גמר מלאכה אצ"ל שאין מעשרין ומ"ה לא תני במשנה דאין מעשרין וז"ב

(ב) וקצת י"ל דמינה ובה תורמין אף אדבר שלא נגמרה מלאכתן מדקתני במשנה ולא מדבר שלא נגמרה אדבר שלא נגמרה וכו' ולא קתני סתם אין תורמין אדבר שלא נגמרה מלאכתן משום דמשכחת תרומה כגון מינה ובה רק אב' קיפות אין תורמין אמנם מלישנא דפוסקים משמע דאין חילוק. סוף דבר קושיתו דמר ידידי הה"ג נ"י מיושב לפמ"ש דבבכורות קאי על תרומת גורן דאף תנא דירושלמי מודה דאין תורמין אדבר שלא נגמרה מלאכתן ולכ"ע ל"א רוב עם הארץ מעשרין אדבר שלא נגמרה מלאכתן אבל בביצה דמיירי בתאנים דמותר לתרום לכתחילה שפיר י"ל דרובא מעשרין. אמנם מה שהקשה הרב החריף מו' ישראל ליב וואלפסבערג מב"מ דמשני אסתירה דברייתות בענין דישה בתרומ' ומעשר אם עובר בלא תחסום כאן במעשר ודאי כאן בדמאי וכו' תרומה נמי לא קשיא כאן בתרומה ודאי כאן בתרומת דמאי ומקשה תרומת דמאי מי איכא האר"י וכו' והא לא משכחת דישה דתרומה רק בהקדימו בשבלים כדקאמר בגמ' שם א"כ כשלקח מעם הארץ ג"כ בשבלים ואפ"ה הוה דמאי משום רוב עם הארץ מעשרין. אך י"ל דאף דרוב ל"ה מ"מ ספק הוה לפמ"ש תוס' בכורות דאף אם הוא רק ספק מ"מ ל"ה דמאי רק מדרבנן אם כן מה הקשה תרומת דמאי מי איכא קודם גמר מלאכה אף תרומה הוה ספק דמה שאמר ר"י שהי' מפרישין תרומה גדולה ע"כ לאחר גמר מלאכה דלא