בית יצחק חושן משפט לו

על השחיטה ועל הניקור אע"ג דדאורייתא הוא ונאמר לפי שיטת הפוסקים דנשים אין מצוות בעשה דתשביתו והקשו דא"כ ילקו אלאו דבל יראה דל"ה ניתק לעשה ותי' בברוך טעם על הקושיא מנותר דילקה בנשים דכיון דאיש אין לוקה גם נשים אין לוקין דהוקשה אשה לאיש ולא יותר מאיש שייך ג"כ בחמץ. עיין בברוך טעם פ"ג מעשה דוחה ל"ת ובספרי חאו"ח סי' נ"ה אות ט'. וכיון דלאו דבל יראה הוא ניתק לעשה ומהרי"ט כ' בחידושיו לקדושין דף ל"ד דלאו הניתק לעשה הלאו לא בא אלא לזרז על העשה ולא מקרי חטאת שהוקשה אשה לאיש ונשים אין מוזהרות ולדידי' נשים אין עוברות על בל יראה. ולרמב"ן הנ"ל אין עוברות על לפ"ע ומה"ט אם הי' הבדיקה דאורייתא לא הי' נשים נאמנות משא"כ בשחיטה וניקור שמוזהרות ומ"ה נאמנות. אמנם חלילה לומר כן וישתקע הדבר דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח בנשים שאין מוזהרות להשהות רק מדרבנן. והעיקר דדברי מהרי"ט תמוהין מאוד מלאו דבל יראה ועיין בלימודי ד' סי' ס"ט שדוחה דברי מהרי"ט. עיין בספרי ליו"ד ת"ר סי' פ"ה אות א' הבאתי דברי מנ"ח מצוה ח' שכ' דנשים אין מוזהרות בלאו שאין בו מעשה ושם הבאתי דברי היבין שמועה הובא בלימודי ד' ר"ס נ' שמצדד לומר כן וכעת ראיתי בפמ"ג פתיחה כוללת באו"ח חלק ב' אות י"ד שמצדד לומר דהשוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין ולאו שאין בו מעשה אין לוקין וכל דבריהם במח"כ ליתא כמו שהוכחתי בספרי מדבעי בר"ה ו' אי נשים עוברות על בל תאחר דלא קרינן בה ובאת שמה ותיפוק לי' דהוא לאו שאין בו מעשה וע"כ נשים מוזהרות בלאו שאין בו מעשה וע' שאג"א סי' ס"ז שכ' דמנדרים ד' מוכח דנשים עוברות על בל תאחר ועיין בספרי לאו"ח סי' י"ב אות י"ג הבאתי דברי ספרי דאשה עוברת על בל תאחר. הן אמת דיש לומר דדוקא בלאו דב"ת דאיכא היקש מיוחד כמו דאמרינן בספרי הובא בדברינו נשים מוזהרות ולא בשאר לאו שאב"מ. גם לפמ"ש שם דר"ע אמר זאת בספרי והוא ס"ל לשאב"מ לוקין עלי' ודברי תוס' ב"ק פ"א דר"ע ס"ל אין לוקין קאי לחד מ"ד בירושלמי פ"ח מכלאים ולא לש"ס דידן אין ראי' מספרי מ"מ מפשטא דש"ס דידן נראה דנשים מוזהרות בלאו שאב"מ. ולפ"ז ה"ה דמוזהרות בלאו הבא מכלל עשה ובאיסור עשה ובלאו הניתק לעשה ומה"ט נשים מוזהרות אלאו דלפני עור אע"ג דאין לוקין עלי' ועיין ח"ס או"ח סי' ק"נ דאפי' אלאו הבא מכלל עשה וזמ"ג מוזהרות ובכן אעשה שאינו זבוח מוזהרות אע"ג דאין לוקין עלי' ואין להאריך בפרט זה יותר. ומה שהקשה אדברי הר"ן ה' יו"כ דמשמע דס"ל דנשים חשידי אלפ"ע מדברי הר"ן חולין מובא ברמ"א סי' קכ"ז דנשים נאמנות בדבר איסור לומר תקנתי' וכן הקשה אדרישה י"ל כונתם דנשים נאמנות היכי שהם עצמם אוכלין מזה ושמא דוקא בחזקת איסור שאינו זבוח חיישינן דנשים קלי דעת משא"כ בניקור לא הוי חזקת איסור כמ"ש הטו"ז סימן קכ"ז ס"ק ו' דהר"ן והדרישה סי' קכ"ז קאי אניקור חלב וגיד עיי"ש. והנני מוכרח לקצר גם ביתר דברים לא אוכל לפלפל כעת והנני ידידו

סימן ה

ב"ה לבוב תרנ"ה לפ"ק. להרב הה"ג החו"ב בכל חדרי תורה מוה' שלום הכהן ליל ליליענפעלד אבד"ק פאדהייץ נ"י

אשר שאלני בדבר שישב בדין ונברר מצד אחד ומצד השני נברר ג"כ רב אחד וטענו הצדדים לפניהם ולא הסכימו שני הרבנים לדעה אחת וכ"ת רוצה שיבררו שליש המכריע והצד שכנגדו מעכב בדבר ואינו רוצה לברור שליש אם מחויבים הם לברור שליש

תשובה. הדבר פשוט שמחויבים לברור שליש אם לא יוכלו להתאחד בדבר המשפט ואם לא יוכלו להשוות עצמם בדבר בחירת השליש לא הנבררים ולא הבע"ד אז מחויבים בעלי הדין להביא משפטם בפני הבי"ד יותר סמוך וגם הרבנים אשר נבררו כעת כל אחד מצד אחד ישבו יחד עם הבי"ד הסמוך לדון דין זה ואם לא ירצה אחד מהצדדים כי הרבנים הנבררים ישבו בד"ת זה אין בכחו להכריח הצד שכנגדו לדין. ובאם ירצה צד אחד לברור שליש שלו לדון לפני בי"ד הסמוך והצד השני ימאן אז דינו כמסרב ואחרי שדבר פשוט הוא ומבואר בש"ע אין מהצורך להאריך. והנני ידידו

סימן ו

ב"ה. פרעמיסלא תרל"ה להרב החריף ובקי מ' פנחס רפאל מעט נ"י דומ"ץ דק' בלאזיב

ע"ד שאלתו בשני בוררים שנבררו מב' צדדים בזבל"א ונכתב קאמפראמיס ולא נזכר שם שיבחרו שליש ואחר כך רצו הנבררים בשליש ורצה בורר אחד לבחור שליש והבורר הב' לא התרצה כי השליש קרוב לאחד וגם שונא לשני ואח"כ סיפרו להאחד שרצה האחד אותו לשליש וגם הבורר הב' סיפר לו גופא דעובדא ויצא פס"ד ע"פ פשרה מבורר אחד ומהשליש. והבורר הב' טוען שלא הוסכם עליו להיות שליש ואף אם הוסכם הי' בלא דעת הבע"ד כי לא דיברו מתחלה לברור שליש גם השליש שונא לאחד וקרוב לשני

תשובה. בתשו' מהר"א ששון סי' ל"א מבואר דאם לקח כ"א בורר ועשו קאמפראמיס ולא נכתב בהקאמפראמיס ששני הנבררים יקחו שליש. ולקחו הבוררים שליש מעצמם ואם לא הסכימו כל הג' אח"כ לדיעה אחת אין מחויבין לקיים הפסק אם לא כשיש משמעות שידונו עפ"י ד"ת עיי"ש. ואם כן בנ"ד שלקחו בוררים לפשרה לא הי' בכח הבוררים לקבל שליש. ע"כ הדבר פשוט דאין מחויבין לקיים הפשרה אם לא שהסכימו שלשתן להפשרה. וכש"כ בנ"ד שלקחו קרוב לצד אחד ואם הי' שונא גמור יכול לפסלו אף בזבל"א כמבואר בברכי יוסף ב' דיעות אמנם מלהיות שליש אף באינו שונא גמור יכולה לפסלו ודוקא להיות דיין בזבל"א א"א לפסלו אבל לא לשליש ועיין בברכי יוסף סי' י"ד אי נאמנים הפשרנים שנטלו קנין אם אין חשובים כנוגעין. ובנ"ד שהוא קרוב ודאי אינו נאמן שהבורר מצד הב' הסכים עליו אבל גם בלא כ"ז לא הי' בידם לברור שליש בלי הסכמת הב' צדדים כמבואר במהר"א ששון הנ"ל וכן מבואר בש"ך סי' י"ג בשם הב"ח ע"כ הדבר פשוט דאין מחויב הצד הב' לקיים כפי הפשרה עד שיסכימו ב' הבוררים לדעה אחת. וע"ד שאלתו באחד ששכר האקצים והשכיר לחבירו ועשה האנדשלאג ודרויף ואח"כ רוצה המוכר לחזור הדבר פשוט דקנה ש כקנין סטימותא כמבואר בתשו' רש"ל סי' ל"ז ושם מבואר דאין חילוק בין מכס לאוראנדא וכבר ראה כ"ת דברי המק"ח סי' ת"נ והסכימו גדולי המורים להלכה דקונים בסטימותא וע"כ אין יכול המוכר לחזור והנני ידידו

סימן ז

ב"ה. לבוב שנת תר"ס לב"ח הרב הגדול מ' עקיבא סופר נ"י

ששאלת ברש"י סנהדרין ע"ט ד"ה ל"צ שכ' והא ליכא למילף מיני' דכרובא דמי דהא מהיכא תיתי דילמא הא דפטור משום ספק נפשות להקל, דקשה מאי הוי אמינא דמיעוט חשוב כרוב וכבר הרגיש בזה הפמ"ג סי' ק"י ס"ק ט"ו. לחומר הנושא נלע"ד דהנה הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות ב' חקר בספק אם הוא חייב מיתה אם הוא חייב ממון דל"ש קלב"מ דספק א נפשות ודאי פטור ממיתה וחייב ממון או דנימא לענין ממון שמא חייב מיתה ש ופטור מתשלומין. ועיין בספרי חלק יו"ד ח"ר סי' י"א אות א' כתבתי דבמג"א סי' רע"ח מבואר דמספק פטור ממיתה ופטור מממון. ושם כתבתי דיש סברא שחייב ממון מספק ול"ש לומר ספק ממונא לקולא דהרי מהר"י באסאן הקשה אמאי ספק ממונא לקולא הרי יש איסור של גזל וספק איסורא לחומרא ותירץ דאם אתה מחייבו מספק א"כ הרי יעבור המקבל בספק איסור גזל ולפ"ז בספק קים לי' בדרבה מיני' דחייב לצי"ש אף אם ודאי חייב מיתה. ולדעת רש"י ב"מ צ"א מהני תפיסה א"כ בספק אם חייב מיתה והזיק לחבירו חייב לשלם מספק שמא פטור ממיתה וחייב ממון וספק גזל אסור ואם ישלם לא יהי' אצל המקבל ספק גזל דאף אם חייב מיתה חייב לצי"ש ומהני תפיסה ונ"ה ספק גזל עיי"ש. והנה בגמ' משמע לרש"י דממעטינן פרט לזורק אבן לגן והיו ט' ישראלים ואחד נכרי פטור ממיתה בודאי ונפקא מינה דחייב דמים לשלם ליורשיו (דבגמרא שם קאי לרבנן דרבי דל"ל תנא דבי חזקי' וס"ל באין מתכוין חייב ממון עיי"ש) ומזה רצה רש"י לדייק דמוכח מזה דכל קבוע כמחצה על מחצה הוי כרוב הכונה כמו דרוב הוא כודאי ה"ה קבוע הוי כודאי דפטור ממיתה וחייב ממון. וזה דח' רש"י דאין זה מוכח רס דקבוע משום ספק ופטור ממיתה משום ספק ומ"מ חייב ממון כמ"ש הסברה דכאן מוציאין ממון מספק דאם ישלם מהני תפיסה אף בחייב מיתה והרבה יש לפלפל בזה או יפרש דמצד ספק נפשות להקל חייב ממון דרש"י פירש בב"ק נ' ע"ב ספק נפשות דכתיב ושפטו העדה והתוס' הקשו דבלא"ה מספק לא קטלינן וי"ל דרש"י כוון דאם מספק לא קטלינן י"ל בחיוב ממון כגון שקרע שיראין והרג מספק פטור מממון שמתחייב מיתה ואם פטור ממיתה מקרא בודאי פטור ממיתה וחייב ממון. ע"כ קאמר רש"י דא"נ דהוי ספק מ"מ ספק נפשות להקל וחייב ממון כמ"ש מקרא דוהצילו העדה ודו"ק: וששאלת בדברי מהר"מ שיף סנהדרין ז' שכתב כאלו חרב וכו' וגיהנם פתוחה לו מתחתי' כו' תרב וגיהנם מלכות וגיהנם אברהם בירר לו מלכות חירות ממלאך המות חירות משעבוד המלכות. מה ענין אברהם בירר לו מלכות להך דהכא. נ"ל כונתו דאמרינן במדרש פ' פקודי עתידין בניך לבטל הקרבנות במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או במלכות ואמרו אברהם בירר לו המלכות ואמרו שם הרכבת אנוש לראשינו שעבדתנו במלכות באנו באש ובמים זו גיהנם חצי' אש וחצי' ברד. הכונה שהקב"ה הענישן בשתים במלכות ובגיהנם ואמרו יש חרות מן המלכות חרות ממלאך המית זו גהינם על כן אמרו בגמ' כשהוא יושב בדין ומתירא שלא יקיים כדת התורה יראה שיענש בשתים אף שאברהם בירר לו מלכיות ובמתן תורה נעשין חירות משתיהן מ"מ מי שישב בדין ולא יקיים כדת אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין ויעניש בשתים. אבל מי שיושב בדין ומקיים כדת הקב"ה עושה עמו לפנים משה"ד

סימן ח

ב"ה. פרעמישלא. ברוך תהיה לפ"ק להרב החריף ובקי החכם השלם טובינא דחכימא כש"ת מ' יוסף הארוויטץ נ"י

אשר בנית פלפולך על דברי הפוסקים דעדים טרפה הו"ל עשאי"ל בממון כבר כתב הש"ך סי' ל"ג דטריפה הוא עד שי"ל בממון ורק בעדים למיתה הוא עשאי"ל. אמנם בגליון הש"ך כתבתי קצת ישוב לקו' הש"ך על הד"מ שהוצרך לומר דטרפה כשר לד"מ משום דבממון ל"ב עשאי"ל. וכתבתי דהנה הרמב"ן כתב למ"ד שיעבודא ל"ד הטעם דכופין לשלם חוב משום דמדאורייתא מכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לשלם ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממון א"כ בטרפה שהעיד כיון דלענין מכין עד שתצא נפשו ל"מ עדותו דהו"ל עשאי"ל דאינו בזוממי זוממים על כן איך תהני עדותו לגבות בע"כ דל"ש סברת הרמב"ן ע"כ הוצרך לומר דבממון עשאי"ל ומה"ט מהני עדות מיוחדת אף לענין כפי' בגופו ל"מ עדות מיוחדת מ"מ בגוף הדבר יש לעיין דהרי אם יזימו הטרפה יצטרך לשלם מכאשר זמם דבעד זומם ודאי שעבודא דאורייתא והוי מלוה הכתובה בתורה ואין להאריך בפרט זה דדברי .