בית יצחק חושן משפט לה

ב' מיתות דע"כ בפני ב"ד עבר כמו שתירצו התוס' בסנהדרין והב"ד אין הורגין דליכא דיליף זכותא. וע"כ צ"ל כיון דכבר חייב מיתה ל"ב ושפטו העדה. וה"ה אף סנהדרין שראו כולן לחובה בכה"ג חייב מיתה עיי"ש. ולפ"ז דנהי דאף בב"ד בעי דין הזמה. זה דוקא באדם בריא אבל בטרפה שהרג נהי דבשאר דינים בעי דין הזמה וכן בטרפה שהרג בפני עדים בעי דין הזמה אבל בב"ד ל"ב דין הזמה. אמנם באדם שאינו טרפה גם בב"ד בעי דין הזמה. וע"כ בב"ד שייך דין הזמה לרבא ומ"מ ר"ע ור"ט ס"ל אין עד נעשה דיין אף שיש דיני הזמה. ואמאי ס"ל בד"מ עד נעשה דיין וליכא למימר דבד"מ לא בעי דין הזמה משא"כ בד"נ דע"כ גם בד"נ יש הזמה ומ"מ אין עד נעשה דיין. וזה קו' הגמ' ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל. אמנם לדינא נ"ל דבב"ד ל"ב דין הזמה כמו ששיערתי לעיל

(ח) והנה בעיקר הקושיא שהקשיתי אדברי התוס' סנהדרין פ"א ובדברי הגמ' דאיך משכחת שידונו דאם כל הב"ד יאמרו חייב פוטרין אותו ובאם הרוב אמרו חייב ומיעוט אמרו זכאי הם מודין שחייב מיתה קלה שכבר חייבו ב"ד א"כ בין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. הנה כבר כתבתי בספרי דבסנהדרין ל"ש לומר בין מיתה למיתה ל"א בתר רובא דבודאי המיעוט מסנהדרין טועין ואין כח בהמיעוט לבטל הרוב כמ"ש המרדכי לענין קבוע ובראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' ב'

וכעת נ"ל לפמ"ש הג"פ הובא בקונטרס הספיקין כלל ו' אות ב' בביאור דברי התוס' ב"ק כ"ז ע"ב דמה"ט אזלינן בסנהדרין בתר רובא בממון אף דאין הולכין אחה"ר בממון משום דהמיעוט מוכרחין להורות כהרוב ולהודות להרוב וליכא מיעוט כלל. ה"ה הכא דוקא בנסקלין בנשרפין דאיכא מיעוט כמ"ש תוס' משא"כ בסנהדרין דהמיעוט מוכרחין להודות לרוב ואסור להם להורות כדבריהם. אולם הקצה"ח שם חולק וכ' דדוקא בב"ד הגדול של ע"א מוכרחין להודות כדאמרינן גבי זקן ממרא. ועיין מה שכתבתי בספרי לאו"ח סי' ב' אות ו' באריכות ובספרי ליו"ד ח"א סי' צ"ד אות א'. ולשיטת הקצה"ח א"כ בב"ד של כ"ג דאין צריך להודות נשאר מיעוט דדנ"פ דנין בב"ד של כ"ג. אמנם הנה גוף הדין תליא אם איסור נהפך להיתר דאם איסור נהפך להיתר ע"כ בדיינים המיעוט מוכרח להורות כרוב ואם אין איסור נהפך להיתר ה"ה דאין המיעוט מוכרח להורות עיין מה שכתבתי בסימן הנ"ל ובספרי לאבן העזר חלק שני סימן צ"ט אות ג' דהא דאמרינן ביבמות קי"ט אימר דאמר ר"מ חיישינן למיעוטא ברובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין. והקשה תוספות הרי ברובא דאיתא קמן לא פליג ר"מ ולפמ"ש פליגי דלר"מ דחייש למיעוטא ברובא דליתא קמן ה"ה ברובא דאיתא קמן עכ"פ המיעוט כמאן דאיתא ונ"מ דס"ל אין איסור נהפך להיתר דנהי דבטל דאזלינן בתר רובא מ"מ האיסור כמאן דאיתא דמי ונ"מ לענין טומאת משא וכן בסנהדרין נ"מ דהמיעוט אין מוכרחין להודות כמ"ש בקצה"ח ולרבנן דל"ח למיעוט ברובא דליתא המן ברובא דאיתא קמן נהפך איסור להיות היתר והמיעוט מוכרחין להודות. ועיין בספרי שם דהפלוגתא אי עשו ב"ש כדבריהם תליא בפלוגתא אי המיעוט מוכרחין להודות עיי"ש. והנה מה שהקשיתי בספרי דאיך משכחת לידון בחמורה הלא בין מיתה למיתה לא אזלינן בת"ר ל"ק רק לתירוץ ב' מתוס' כיון דאי יתזמו או מיכחשו הו"ל עשאי"ל ולעולם לא עבר בפני ב"ד קשי' ממ"נפ דלתי' קמא דמיירי בעבר בפני ב"ד י"ל דכל הב"ד ראו ומ"מ ל"ק מסנהדרין שפתחו כולן לחובה שהרי בפני ב"ד צ"ב עד' שופטת ועד' מצלת רק לתירוץ ב' קשי'. ולפ"ז דברי התוס' מדוקדקין דלתירוץ א' קשיא הרי אין עד נעשה דיין ואפי' לר' טרפון דס"ל מקצתן נעשין עדים ס"ל ג"כ בד"נ אין עד נעשה דיין רק דס"ל מקצתן נעשין עדים וכיון דצריכין להעיד בעי עשאי"ל וכאן אי"ל דיש לומר גברא קטילא בעי למיקטל וצ"ל דבנ"ד דא"א לדון ע"י עדות הב"ד רשאין להרוג כדברי הריטב"א. אמנם למ"ד דנין אפשר משאי אפשר א"א לומר שעבר לפני ב"ד וכנ"ל ע"כ תירצו עוד דהוה עשאי"ל אי מכחשו וכיון דתירוץ זה אך אליבא דמ"ד דנין דל"ש תירוץ הראשון. והנה לדידי' כבר כתבתי דר"ע דחייש למיעוטא ס"ל ברובא דאיתא קמן אין היתר נהפך לאיסור והמיעוט אין מוכרחין להודות דהמיעוט כמאן דאיתא וקשי' בין מיתה למיתה ל"א בתר רוב. דלר"ע א"א לתרץ כתי' ב' וא"כ תירוץ הראשון ניחא לדידי' דהוא ס"ל אין דנין אפשר. עוד כתבו תוס' את"ל דלא כר"ע משום דדנין אפשר משאי אפשר וא"א לתרץ כתירוץ הראשון א"כ הרי רבנן ס"ל אין חוששין למיעוט והוה המיעוט כמאן דליתא והב"ד מוכרחין להודות ושוב י"ל דלעולם בפני עדים הו"ל הזמה אם מוכחשי ול"ק בין מיתה למיתה ל"א בת"ר דהרי אתיא כרבנן ולדידהו מיעוט כמאן דליתא ומוכרחין להודות ומהני רוב סנהדרין, אף בין מיתה למיתה ודברי התוספות מזוקקין והוא נכון וברור באופן דאם אתיא כר"ע שייך תי' הראשון ואם אתיא כרבנן שייך שייך תי' השני עמוד והתבונן

(ט) עוד יש לפרש בתוספות דהנה בספרי לאו"ח סימן נ"ג אות י"ז הבאתי קושית מוח"ז בהא דנגח תורא דידי' לתורא דידן דמשלם חצי נזק והלא הוה עשאאי"ל דהעדים אין צריכין לשלם דשמא נכרי הוא. וכתבתי כיון דאם יבואו עדים שהוא ישראל חייבין מכאשר זמם הזה עשאי"ל ושם כתבתי בישוב דברי הטור שפוסק עדים שהעידו לאחר כ"ד של הראשונים והוזמו הראשונים כל העדות בטל. ותמה הראב"ד על הרמב"ם וכ' בתומים סי' ל"ח לישב דכת השני' הוה עשאי"ל דגברא קטילא בעי למיקטל שכבר העידו הראשונים ותמה בנתיבות סי' ל"ו מתוס' סנהדרין שכתבו כיון ואלו מכחשי הראשונים או הוזמו שייך הזמה וכתבתי דהרי בשעה שהעידו הכת הב' הי' גברא קטילא ונתכונו לגברא קטילא כעין דאמרינן בב"ק ע"א. אך דקשי' על קו' תוס' דגברא קטילא בעי למיקטל דילמא מיירי דהעדים לא ידעו שנתחייב מיתה כבר ורצו להרוג איש שלם. אך קו' תוס' שפיר דנהי דנתכונו לאיש שלם מ"מ הוא באמת גברא קטילא ואין חייבין מיתה וע"ז תירצו דמשכחת הזמה בהוכחשו ובאמת מיירי שלא ידעו שחייב מיתה א"כ כוונתם על איש שלם ובאמת אינו גברא קטילא שהוזמו הראשונים אבל שם ידעו מעדים הראשונים כגונא דהטור באמת העדים פטורין ולא משכחת הזמה ומעתה נ"ל דב' תירוצי תוס' אחת הם דבתירוץ הראשון שכ' תוס' דמיירי דעבר לפני ב"ד קשי' הלא אין עד נעשה דיין בד"נ וע"כ צ"ל דהיכי דאי אפשר נהרוג עפ"י עדים בכה"ג הורגין כמ"ש הריטב"א וע"כ צ"ל דהב"ד ידעו שנגמר דינו דאל"כ אין הורגין ושוב כתבו ועוד י"ל אם נאמר דהעדים לא ידעו א"כ הו"ל השאאי"ל אם הוכחשו או הוזמו ודוק היטב

סימן ד

ב"ה. לבוב תרנ"ז לפ"ק שלום וברכה וכ"ט לכבוד ה"ה הרב החריף ובקי מוה' יהושע פאללאק נ"י מעיר הערמאנשטאדט

בדבר הדו"ד שבין ראובן ושמעון והמה מב' עירות וע"פ הדין התובע הולך אחר הנתבע אך התובע אומר שהדיין שבמקום הנתבע שמע טענות הנתבע קודם ששמע טענות התובע וכפי הנראה הדיין מודה לו בזה ושאל אם מחויב הנתבע לילך לב"ד שבעיר אחרת עוד טוען התובע שהנתבע הוא חצוף (געפעהרליכער מענש) ע"כ מתירא לדון אצל הדיין שבעירו

(א) תשובה אף שמבואר בסי' י"ז ברמ"א דאם שמע טענת האחד ואח"כ נתרצה השני לדון לפניו מותר להיות דיין בדבר זה דוקא באם נתרצה השני לדון בפניו וידע שהדיין שמע טענת חבירו אבל יכול לומר איני רוצה והדיין עשה שלא כתורה ולדעת קצת פוסקים הוא איסור דאורייתא ולדעת מהריב"ל הוא איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ע"כ התובע יכול לומר איני רוצה והנתבע מוכרח לילך עמו לב"ד אחר. אמנם הש"ך ס"ק ט' מייתי תשו' מהרשד"ם סי' ב' דבדיעבד כשר והמעיין בתשו' מהרשד"ם יראה דעובדא הוה שהנתבע רצה לפסול הדיין והמהרשד"ם הכשירו ודוקא בשכבר פסק כ' דהוה נוגע אבל מחמת השמיעה לא פסלו ועיין בשדי חמד מערכת האלף אות קט"ז שמצדד לומר דמהרשד"ם ס"ל שאסור מדרבנן ולכן מחלק בין לכתחילה לדיעבד ואולם לפוסקים דמדאורייתא אסור יכול לפסול להדיין לאותו הדין מ"מ כיון שהש"ך ומהריב"ל ומהרשד"ם פוסקים כן עכ"פ יכול הנתבע לומר קים לי ואינו יכול להוציאו מעירו אמנם צ"ע מלשון הרמ"א שכ' ואח"כ נתרצה השני לדון בפניו והוא מתשו' מהרי"ל ומשמע דאם לא נתרצה אין לדון בפניו ואיך מייתי הש"ך דברי מהרשד"ם והרי למהרשד"ם דלא נפסל הוא מחויב לדון וצ"ע. ושמא כוונת רמ"א ומהרי"ל דאם רצה השני לדון א"צ הדיין להסתלק ואם לא רצה מהראוי שיסלק עצמו הדיין מן הדין אמנם אם הדיין יודע בעצמו שאין לו שום נגיעה ורוצה לדון ביניהם אין התובע יכול לפסול אותו כמ"ש במהרשד"ם שם אם לא שכבר פסק הדין ודו"ק. ועכ"פ לדינא אם בעת ששמע לא ידע שידונו בזה ולא עבר על לא תשא ולא אמר שום חוות דעת ופסק דלא נפסל לדין כמו שכ' מהרשד"ם אינו יכול התובע להוציאו מעירו. וכש"כ כשלא התחקה על שרשי העובדא לדעת המהות והדין אך שמע הקובלנא ע"ד שכ' בתשובת זכרון יוסף הובא בפ"ת סי' י"ז אות ט' דאינו יכול להוציאו מעירו

(ב) ומה שטוען עוד שהנתבע הוא חצוף ע"כ אינו רוצה לדון בעירו הנה בעו"ה רבים המה החצופים ואם אתה אומר כן תוציא הרוב מעירם. ובש"ע סי' י"ד כ' רמ"א עשיר ומוחזק לאלם בעירו מוציאין אותו לעיר אחרת וגירס' שבות יעקב עשיר מוחזק ואלם ופי' שהו' היא וא"ו המחלקת או עשיר או אלם וגירסת שב יעקב לאלם ובעי תרווייהו הובא כ"ז בפ"ת אבל לכ"ע בעי שיהי' תקיף שחיי הדיין תלוין בו ולא שאם הוא עזות פנים מוציאין מעירו. ומ"ש כת"ה בלשון אשכנז (געפעהרליכער מענש) ע"ז צריך לברר בעדים אם הדיין מתירא ממנו יסלק עצמו מן הדין ואז צריך הנתבע לילך לעיר אחרת אמנם אם הדיין רוצה לפסוק ביניהם בודאי לא מתירא ממנו. וגם במחלוקת שבין שב"י ושבו"י הנתבע יכול לומר קים לי כשב יעקב ע"כ אינו יכול להוציאו מעירו אם לא שידוע ומפורסם שהוא גבר אלם בעירו ואינו עני עכ"פ וזה אף להשבות יעקב ואין להאריך בפרט זה

(ג) ועל דבר פלפולו אשיב בקצרה מה שהקשה על מה שהבאתי בספרי חיו"ד ח"א סי' ו' אות א' דברי הדרישה והר"ן פ' יו"כ דנשים חשודות על לפני עור ומ"ה אין שוחטים לאחרים אבל לעצמן רשאים לשחוט וע"ז הקשה מה הקשו תוס' ריש גיטין אמאי נשים נאמנות באיסור נדה דאיתחזק איסורא ונימא כיון שגם היא מוזהרת והיא תעבור ומ"ה נאמנת. הנה הרמב"ן בחידושיו ריש גיטין מתרץ באמת כן מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על בעלה אולם תוס' ס"ל כיון דאיתחזק איסורא ואין בידה ל"מ מיגו שנאמנת על עצמה, ועיין תשו' מהר"מ מינץ סי' י"ד שהשוה דעת הדרישה לדעת הרמב"ן הנ"ל וכתב שהדרישה כוון לסברת הרמב"ן. אמנם מפשט דברי הדרישה יראה כמ"ש דס"ל דנשים חשוד' אלפ"ע. והנה בספרי שם הבאתי ראי' מדברי תוס' חגיגה י"ג ע"ב ד"ה בתולה שעיברה שכ' דר' יהושע ס"ל אינ' נאמנת דזונה אינה מוזהרת משום דס"ל כשיטת התוס' סוף נדרים וקשי' הרי היא מוזהרת אלפ"ע וע"כ נשים חשוד'. וכעת נ"ל דתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן יבמות פ"ד ע"ב הובא בח"ס חח"מ סי' ר"ב דס"ל דבאיסור שאינו שוה בכל ונשים אין מוזהרות גם אלפ"ע לא עברו. ע"כ אינה נאמנת לר' יהושע ולפ"ז אין ראי' מדברי תוס'. ובזה נלע"ד לישב דברי התוס' סוף נדרים שהקשו בטמאה אני לך הרי שוי' אנפשה חד"א ותי' הר"א ממיץ דבזונה אינ' מוזהרת ועדיין תיקשי דהרי היא מוזהרת משום לפ"ע וכבר הקשה כן בשעה"מ פ"ב מאישות הלכה ט"ז והוכיח מזה דאם היא מותרת אינה עוברת על לפ"ע והוכיח מזה דאפי' בגברא מה דמותר לדידי' מותר ליתן לאחרים אף שאסור להם ולפמ"ש תוס' ס"ל כרמב"ן דבלאו שאינו שוה בכל ונשים מוזהרות אינם עוברין בלפ"ע משא"כ בלאו השוה בכל ובגברא דהרי אסור להושיט יין לנזיר. ופ' ח"ס ח"מ סי' ר"ב הנ"ל. ועיין בספרי לאו"ח סי' כ"ח אות ל"ח על דברי אמונת שמואל

(ד) הנה לכאורה היה מקום ליישב קו' תוס' פסחים ד' הא דאמרינן דוקא משום בדיקת חמץ דרבנן מהימני נשים והרי נשים נאמנים