בית יצחק חושן משפט כח

קיי"ל דראי' ל"ב כאחד וה"ה הגדה משא"כ בדיני נפשות לא פסקינן כר"נ. ולפ"ז משנה דב"ק כהלכה. ולפ"ז מוכח דלא כטו"ז סי' ל' אך גם בראי' קנס ל"ד לדיני נפשות והתבונן בהערה זו. ולפ"ז דברי הר"ן שכתב גם בנפשות ל"ב שיגידו ביחד דלא כהלכה. וגם קושיא השני' הדרא לדוכת' מה פליג רבא ארמב"ח שמא סובר רמב"ח לחלק בין נפשות לממון וכריב"ק כדכתיב לעיל ברש"י. וגם קשה לומר דהר"ן יסבור דלא ככל הפוסקים בזה ודוק היטב. ועיין מ"ש ברית אברהם סי' ד' חלק ח"מ על דברי הגמ' סנהדרין כ"ח הנ"ל ובנוב"י קמא סי' ע"ב על שיטת ההלכות הנ"ל ויבואר עוד לפנינו

(ד) והנני חוזר למה שהחלונו אי בעד הרואה שייך הזמה מצאתי בנוב"י סי' ע"ב שכתב מסברא דנפשי' דל"ש הזמה אבל גם לדברי' קשה מסנהדרין ע"ח דהוצרך לומר ובערת הרע. משמע דלולא זאת בעי דין הזמה. וגם קשה איך אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי'. הרי בשמיעה יש דין הזמה ולכן עדיף מראי'. וע"כ דשייך דין הזמה גם בב"ד שראו ביום. ומצאתי בטורי אבן באבני שהם בסוגין דדחה דברי היש מפרשים מה"ט דא"כ אף בראו ביום הו"ל טשאי"ל ולא הרגיש שהיא קו' מהרש"א. ומוכח ג"כ דהוא לא ס"ל כתירוצו. והוא גברא דמרי' סייע

והנה התוס' דחו דברי היש מפרשים דהרי יכול להזימן בב"ד אחר והקצה"ח הביא בשם המרדכי ליישב דברי היש מפרשים דה"ט דהו"ל עשאי"ל דאם יזמו יפסלו למפרע ואגלי מילתא למפרע דבשעת שפסקו הדין פסולין הי' ולא נגמר הדין בב"ד כשר ולא מחייבי מכאשר זמם, וזה סברה נחמדה ונעימה. ואמנם במרדכי מסיק דאף לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל מ"מ לאותו עדות פסול למפרע וסוף דברי' לא אבינם כדת. דהרי לכל דינים הי' כשר וכל מה שפסק דינו דין ונהי דלאות' עדות פסול מ"מ הדין נגמר בב"ד כשר. ואי דהעדות לא הי' עדות הרי כל עדים זוממין ל"ה עדות ואהכי חייבי רחמנא ובשלמא לאביי הדין נגמר בב"ד שפסולין לכל עדיות שבתורה אבל לרבא התירוץ צ"ע. ולפ"ז יש להקשות קו' נחמדה דבכתובות דף כ"א מקשה שם אהא דאמרינן שם עד נעשה דיין מקידוש החודש למ"ל דיעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ליתבו בדוכתייהו ולקדשי' ע"ש. ומה מקשה והרי יש חילוק דבאמת גם בעד המעיד שייך הזמה. כמ"ש התוס' ורק דהמרדכי כ' דל"ש הזמה משום דלמפרע נפסל וזה לאביי. אבל לרבא כתבנו לעיל דל"ש סברת המרדכי. והתוס' כתבו בב"ק דהא דרבא ס"ל מכאן ולהבא נפסל דוקא בדיני ממונות אבל בעדות החודש למפרע נפסל. ולפ"ז בשלמא בעדות החודש כיון דלענין עדות החודש למפרע נפסל ונגמר דינו בב"ד פסול לעדות החודש. ולא יועיל הזמה ולכן אין עד המעיד נעשה דיין משא"כ בדיני ממונות דפסול מכאן ולהבא ולרבא הו"ל עשאי"ל ולכן עד המעיד נעשה דיין. ומה מקשה מעדות לרב הונא אמר רב ושמא כרבא ס"ל דמכאן ולהבא נפסל. ויותר מזה קשה דהרי התוס' כתבו בב"ק דרב חסדא דס"ל בהדי סהדי שקרא למ"ל סובר דעדי זוממין ל"ה חידוש ור"ה דסובר זו באה בפני עצמה ומעידה לדידי' הוי חידוש וכיון דר"ה א"ר הוא בעל המימרא בכתובות ולדידי' מקשה והוא יסבור כרבא ול"ק קו' הגמ' אולם זה נכון דעד כאן לא כתבו התוס' דבקידוש החודש מודה רק אי טעמא משוה פסידא דלקוחות אבל לטעמא דחידש גם בקידוש החודש כשרים ושפיר מקשה לר"ה דלדידי' הוי חידוש. ואף לקידוש החודש יועיל ושייך הזמה כיון דפסולין מכאן ולהבא ושפיר מקשה לר"ה. אך עדיין קשי' דדלמא ר"ה סובר ג"כ משום פסידא דלקוחות ויש חילוק בין קידוש החודש כדכתיבנא. דלקידוש פסולין למפרע ומ"ה אין עד נעשה דיין דהו"ל עשאי"ל כנ"ל

והנראה ליישב קו' זו דרש"י כתב דבקידוש החודש לא כתיב עדות ומ"ה ל"ב עשאי"ל ויבואר לקמן. ולפ"ז שפיר מקשה דליכא למימר שם דאין נעשה דיין מטעם דהו"ל עשאי"ל דשם ל"ב דין הזמה ומקשה שפיר., ואמנם יותר נכון בישוב קושי' זאת דהנה בקצה"ח סי' נ"ב כתב לחלק דאף דלהלכה היכא שהפסול והעדות באין ביחד פסול העדות מ"מ זה דוקא ברשע דחמס אבל ברשע שאינו חמס פסול רק מגזה"כ ולא נפסל רק לאחר שעשה העבירה אבל לא בשעת עבירה עיי"ש. ובעטרת חכמים להגאון מלייפניק הנדפס מחדש בשבועות ל'. הוסיף יותר מזה דברשע שאינו חמס אף לאביי מכאן ולהבא נפסל. וזה דבר חדש ויבואר לקמן. אבל סברתו מתאחדת עם דברי הקצה"ח הנ"ל ולפ"ז בעדות החודש דל"ה רשע דחמס במה שאמר שקר אף שיזומו הב"ד לא נפסלו למפרע והדין לא בטל ושפיר מקשה מעדות החודש דאין נעשה דיין. וליכא למימר לרב הונא דבשלמא בעדות החודש כשיוזם נפסל למפרע דזה אינו דבעדות החודש לא נפסל למפרע אף לאביי כיון דל"ה רשע דחמס

(ה) והנה בדברי רש"י ר"ה שכתב דגבי עדות החודש לא כתיב עדות והתוס' הקשו דהרי גם בדיני נפשות מועיל. ולקו' זו כתבתי לעיל דרש"י יסבור דהוי עשאי"ל כשיטת, היש מפרשים ואף בעד הרואה כקו' מהרש"א ורק בדיני נפשות ל"ב עשאי"ל בב"ד הרואה דהחיוב עליהם לעשות דין מטעם ובערת הרע מקרבך כדאיתא בסנהדרין ע"ח משא"כ בעדות החודש. אמנם עוד הקשו על רש"י. מב"ב קי"ד בג' שנכנסו לבקר החולה דעד נעשה דיין בראו ביום, אף דשם בעי עדות ול"ש תירוץ הנ"ל. ונ"ל דבר נחמד. הנה כבר כתבתי לעיל דברי המרדכי בטעמא דאין עד המעיד נעשה דיין משום דפסול למפרע כשיוזם ודבריו בטל ולא נגמר הדין על פי ב"ד כשר ול"ש הזמה ולפ"ז קשה לי גם בראוהו ביום נימא הכי ואף דנחזי אנן למתי יפסול דבשלמא בעד המעיד דהיינו שהב"ד ראו בלילה והעידו ביום ואח"כ גומרין ב"ד הדין כיון דנפסלו משעת העדות בשעת גמר הדין כבר הי' פסולין וא"כ בלא העידו כלל רק ראו המעשה וגמר הדין. על כרחך ההזמה יהי' על הגמר דין איך אתם גומרין הדין ואומרים דזה חייב כך בשביל שראיתם מעשה והלא בשעת מעשה פסולין הי'. ונמצא דהעבירה עשו בשעת גמר הדין. ונמצא דהגמר דין והפסול באו ביחד. מ"מ לפי מה שהוכיח בקצה"ח סי' נ"ב בשם מהר"י דווקא בהעדות שהעידו בשעת עבירה נמי פסול. ולא דוקא אחר עבירה עיי"ש באריכות א"כ ה"ה הדין שיצא מהם בשעת עבירה נמי בטל. ולא נגמר הדין עפ"י ב"ד כשרין. ול"ש כאשר זמם. א"כ איך מהני ראוהו ביום שלא בדיני נפשות. ובשלמא בדיני נפשות בעי ובערת הרע כדאיתא בסנהדרין ול"ב עדות שאי"ל משא"כ בשאר עדות והקו' גדולה מאוד. ולישב זה נאמר דכיון שהב"ד יכולין לחזור מגמר דין תכ"ד א"כ לא נפסלו אם יזומו אותם רק לאחר כ"ד מהגמר דין. ונמצא דבשעת גמר דין כשרין הי'. דאז יכלו לחזור ומ"ה שפיר אם יוזמו ישלמו דהגמר דין בכשרות הי' דהפסול בא לאחר כ"ד כדאיתא בב"ק דף ע"ג כעין זה ע"ש בתוס' ד"ה והילכתא שהעידו בב"א. ועיין בתשו' בית אפרים חלק ח"מ לענין לולב של אשרה שהגביהו דיוצא בו הואיל ויכול לחזור תכ"ד

(ו) ולפ"ז קשי' קו' גדולה דהנה אף שב"ד יכולין לחזור מגמר דין תכ"ד מ"מ בקידוש החודש יש לומר דאין יכולין לחזור דבש"ס דנזיר ע' אמרינן מ"ד יש שאלה בהקדש יכול לחזור תכ"ד ומ"ד אין שאלה בהקדש דהקדש טעות הקדש אין יכול לחזור אף תכ"ד. ועיין מה שכתב בקצה"ח סי' רנ"ה דה"ט דבתמורה אין יכולין לחזור תכ"ד משום דתמורה חלה אף בטעות עי"ש ולפ"ז בקידוש החודש דחל ג"כ בטעות כמבואר בגמ' וברמב"ם דאתם אפי' מוטעים, הב"ד אין יכולין לחזור אף תכ"ד. וכן מצאתי בספר מנחת חינוך סוף מצות קידוש החודש. ולפ"ז קשיא איך עד הרואה נעשה דיין הלא כשיזמו יפסול הגמר דין דהי' פסולין בשעת גמר דין. וכאן ל"ש לומר דבשעת גמר דין יכלו לחזור עד לאחר כ"ד. דבקידוש החודש אין יכולין לחזור אף תכ"ד כדכתיבנא וזה קו' נפלאה. ואין לומר דבקידוש החודש בלא"ה ל"ש כאשר זמם כיון דאף אם מזימים העדות מ"מ הקידוש החודש קיים כדאיתא ברמב"ם דאתם אפי' מוטעים ותמיד הוה כאשר עשה ולא כאשר זמם. דז"א דמ"מ מלקי לקי מלא תענה. ונמצא דבעי לענין זה עשאי"ל והיכא דהגמר דין בפסול ודאי דלא לקי מלא תענה. ונמצא איך עד נעשה דיין אף עד הרואה ולזה תירץ רש"י דהא גבי קידוש החודש לא כתיב הגדה. ול"ב כלל דין דכאשר זמם ולפ"ז ל"ק מדיני נפשות ומדיני ממונות דשם מהני חזרה תכ"ד ונמצא דבשעת גמר דין כשרים הי' ואם יוזמו ישלמו מכאשר זמם. וזה דבר חריף בדברי רש"י עמוד והתבונן. אמנם לפמ"ש לעיל דהיכא דל"ה רשע דחמס גם אביי מודה דמכאן ולהבא נפסל א"כ בקידוש החודש והב"ד יוזמו לא יפסלו למפרע רק משעה שנתברר פסולין ונמצא דקו' הנ"ל י"ל בפשיטות דאם יוזמו נמי לא יהי' הב"ד פסולין רק משעת הזמה ונמצא בשעת גמ"ד כשרין הי' וקרינין שפיר כאשר זמם ללקות עלא תענה. ויתיישב קו' זו בטוב טעם והתבונן בכל זה כי הוא דבר נחמד ונעים

(ז) ולפמש"ל לעיל יש לומר בדרך פלפול לישב הקושיא הגדולה שהקשה הפ"י ומחנה לוי בב"ק דף ע"ג. דמקשו שם למסקנא וסבר ר"י תכ"ד כדיבור דמי והתנן הרי זה תמורת עולה כו' ואמאי הקשה זאת אך למסקנא דפליגא בתכ"ד ולא הקשו זאת לס"ד דלכ"ע תכ"ד כדיבור דמי ובודאי תקשה לר"י. ולהנ"ל ניחא דקשי' בב"ק שם דמקשה לר"י מהא דס"ל גבי תמורה תכ"ד לכ"ד. ומה קושי' בשלמא תמורה איתא בטעות ומ"ה תכ"ד לכ"ד דטעמא דתכ"ד כד"ד משום דמשוה לי' לטעות כדאיתא ברמב"ם. ובסוגיא דנזיר הנ"ל וכבר הקשה כן בקצה"ח סי' רנ"ה. אולם להנ"ל י"ל דקשי' לי' מסוגיא דר"ה דאמרינן בקידוש החודש סתמא דתלמודא בראו ביום עד נעשה דיין. והרי הוי עשאי"ל דאם יוזמו בב"ד העבירה והגמר דין נעשין ביחד ובטל הגמר דין כעין שכתב המרדכי. ואין לומר דתכ"ד יכלו לחזור מדיבורן דהרי בקידוש החודש אין יכולין לחזור כדמוכח מסוגיא דאתם אפי' מוטעין ואיתא בטעות אלא ודאי דאף היכא דמהני בטעות ג"כ אמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי והב"ד יכלו לחזור ולכן הוי הגמר דין דהוא הגדה שלהן בכשרות ושפיר מקשה אר"י כיון דאיכא הוכחה מסתמא דגמ' דאין לחלק. אך לה"א בגמ' דאיכא פלוגתא אי למפרע נפסל או מכאן ולהבא נספל. ורבנן ס"ל מכאן ולהבא נפסל. שפיר י"ל דל"ק אר"י דס"ל לחלק בין היכא דאיתא בטעות לבין היכא דליתא בטעות. וכדכתיבנא והא דס"ל לסתמא דתלמודא בקידוש החודש בראו ביום עד נעשה דיין אף דהב"ד אין יכולין לחזור לא משום דיכולין לחזור תכ"ד רק דסוגיא שם אזלי לרבנן דמכאן ולהבא נפסל ולא יהי' הב"ד פסולין למפרע אף שיוזמו. וכבר כתבתי לעיל דלרבא סברת המרדכי ל"ש. ולעולם לענין תכ"ד יש חילוק בין איתא בטעות. ולכן לא הקשה בגמ' רק למסקנ' דס"ל לאביי לכ"ע למפרע נפסל וליתא שום תנא דיסבור דמכאן ולהבא נפסל לאביי. וקשי' על סתמא דתלמודא בקידוש החודש דמהני ראו ביום כנ"ל ועל כרחך הב"ד יכולין לחזור אף באיתא בטעות ואין שום חילוק ואדרבא לרבנן תכ"ד לאו כד"ד ועל כרחך הסוגיא כר"י ואף באיתא בטעות כ"ד דמי וקשי' מהך דתמורה. והוא דבר נחמד בישוב קו' הנ"ל ודוק

(ח) והנה בסוגיא הנ"ל דעד זומם הקשו המפורשים אהא דמסיק דכ"ע למפרע הוא נפסל ורק דפליגי אי תכ"ד כדיבור דמי א"כ רבא דאמר כמאן. ונראה לי ליישב דהנה התוס' הקשו לרבא דס"ל דע"ז חידוש ומאי חידושו והלא העדים המזימים יש להם מיגו דאילו בעי הי' פוסלים הראשונים בגזלנותא ותירצו דבב' עדים לא אמרי' מיגו והקש' בים התלמוד דלשיטת תשובת ב"י דהיכא דעד אחד מכחיש ב' עדים בחקירות עדותן בטלה אף בד"מ א"כ יש להעדים מיגו דאי בעי היו מכחישין הראשונים בחקירות ובזה ל"ש לומר דבב' עדים לא אמרינן מיגו דטעמא מאי ל"א מיגו משום דאין א' יודע מה שבלב חבירו ושמא לא יכוונו יחד משא"כ בחקירות דאף אם אחד יכחיש מבטל כל העדות (ועיין מה שכתבתי בספרי לאהע"ז חלק א' סימן קל"ט אות י"ד ט"ו) ולפענ"ד קושי' זו לא קשה משום דלא הוי מיגו דכעת הם כשרים לכל עדיות שבעולם לרב הונא ולר"ח נאמנים להחזיק כמ"ש התוס' ואם אחד יכחיש בחקירות הוא בודאי פסול לכל עדות שבעולם וכן כתבו במפרשי הים אך קשה הרי יש לו מיגו לומר איני יודע בחקירות ומבואר בסנהדרין דאם אחד אומר איני יודע נמי פסול כל העדות והוא לא נפסל לשום עדיות ועיין בש"ך סי' ל"ו דאף בד"מ אם אומר