בית יצחק חושן משפט כו

הגיגית נחלק לשנים חצי' לבית מזה וחצי' לבית מזה ודומיא דמתניתין פי"א דאהלות, ואף אי נשאר טפח אוהל מכל צד לסדק אין הטומאה עוברת מאוהל לאוהל ע"י שנסדק באמצע

והנה ר"ח פירש באופן אחר דברי הש"ס בשבת דמיירי דהי' כאן שני בתים והמת הי' בבית אחד והכותל שבין ב' הבתים שנקראה הלקטי לא הגיע עד להקרה והגיגית נתינה עלי' לסתום עד לתקרה ורק שהי' סדק בגיגית ומדדו הסדק אם יש בו פו"ט אז תבקע הטומאה דרך הסדק ואותה הגיגית ל"ה טמאה שהרי בטלה שם והתוספות פירש כפירוש ר"ח וגם הר"י הי' ניחא לי' כפירושו רק שהק' דלא הוה לי' למימר על גבו אלא על גבה. וצ"ע דהרי ב"ב י"ט ב' בתוספות ד"ה רואין מצא ר"י בפה"מ דלא חשיב אוהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעומד ע"י כלי אף שאין מקבל טומאה ואוהל לאו דוקא דשם בחציצה בחלון איירי, הרי דכלי אף שאין מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה וכדברי הטו"ז בסימן שע"א סק"ג. ודברי התוספות סותרים עצמם שבשבת כ' שבטלו הטפיח וב"ב כ' א' ד"ה היא כ' דלא בטלוה דאם כן הוה כבונה בשבת. שוב ראיתי שהתוספות בשבת קאי על הגיגית שבטלוה ולא על הטפיח – ומצאתי בנו"ב צ"ד שהרגיש מהך, דשבת והק' מהך דפקקו את המאור בטפיח דמה מהני לשטה האחת בתוס' דכלי אינו חוצץ ואפילו בטלו שם, ולשטת ר"ח ק' מהך דגיגית כמ"ש. – ובאמת צ"ע על דברי התוספות ב"ב שכ' דע"כ לא בטלו בטפיח דהוה כבונה בשבת הא לרבנן דפליגו על ר"א קיימינן כמבואר בשבת קכ"ו דמוסיפין על בנין עראי, בשבת ואף שמבטל שם לא אכפת לן. ושם בשבת כ"ו כ' התוספות דטפיח לא מבטיל לי' כדאמרינן פ' הישן גבי סדין ולא אדע מה דמות יערכו מסדין לטפיח ושמא זה כוונתם דבאמת מבטל לטפיח ול"ד לסדין א"כ סתרו דבריהם שאמרו דמיירי בלא ביטל הטפיח

ובקו' שהקשיתי על דברי הר"ח איך תחוץ הגיגית הא הוה כלי ולשטת הטו"ז כלי אינה חוצצת. י"ל כיון דסדוקה היתה יצאה מתורת כלי ושפיר חוצצת. ובזה יש לישב קושית נו"ב מב"ב כ' דמקשה חבית גופא תחוץ, והרי הוה כלי שכיון שכ' התוספות דהחבית נתקלקלה יצאה מתורת כלי וחוצצת ואין צריך לדוחק של הנו"ב דהוה כצ"פ לשטת הר"ם. - ועיין בתוספות שבת קנ"ז א' ד"ה הלקטי שכ' דלשון סדוקה לא שייך אלא בנסדק מן הצד ובנסדק למעלה שייך לומר לשון פתוחה, ודבריהם תמוהים ממשנה פי"א דאהלות הבית שנסדק ופי' הר"ש והרא"ש בנסדק הגג, ואולי משו"ה פי' הרמב"ם דגם הכתלים נסדקו דעל הגג ל"ש לשון סדוקה אבל הדבר רחוק, וגם דברי התוס' לפע"ד אין להם יסוד עוסד במשפט הלשון ולא אדע מאין לקחו הדבר דסדוקה הוא רק מן הצד. ולא אמנע לכתוב מה שראיתי תמהון בדברי התוספות ב"ב כ' א' ד"ה בחבית בסוף דבריהם שכ' בשם ר"י דהכא מיירי בשאין חבית יוצאה חוץ לכותל דהשתא דרך חלון לא תבא הטומאה לבית דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין, ודברי ר"י הם נגד משנה מפורשת באהלות פ"ו מ"ג כותל המשמש את הבית ידין מחצה למחצה כיצד כותל שהיא לאויר והטומאה בתוכו מחצי' ולפנים הבית טמא ופי' בתוי"ט דהטומאה רצוצה דחשבינן לה כמונחת באוהל. וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מטומאת מת והביאו התוי"ט ואם כן איך כ' התוס' ב"ב דהוה טומאה רצוצה. והנה מה שכתבתי בקונטרסי בשם הרדב"ז דסט"ל אין הכהן מוזהר עלי' ראיתי שגם הב"י בסימן ע"א הביא כן שהר"י מאיור"א הראה כן לה"ר נתנאל. אולם הרדב"ז הוכיח כן מדברי הרמב"ם, ובספר שדה חמד ערך טומאה האריך בזה יעו"ש

ובדבר שרפת המתים וקבורת האפר על בית עלמין הארכתי בתשו' לעיר ליווארנא ונדפסה בתשו' בית יצחק למו"ח הגאון הצדיק (שליט"א) זצלה"ה וכעת ראיתי להוסיף דברים אחדים. כי חכם אחד רצה להוכיח היתר שרפת המתים מהא דאיבעיא להו או קבורה משום בזיוני או משום כפרה, ולמה לא אמר באחד מצדדי הספק אי קבורה הוא שלא יזיק גוף המת לאחרים החיים, ואנחנו מצווים ע"ז להסיר כל נזק, כדאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר שלא יזוקו בה רבים בשבת מ"ב, ואמר רבינו קוץ ברה"ר מעבירו פחות פחות מארבע אמות וכן אמרינן בסנהדרין ט"ו ב' הזאב והארי וכו' ר"א אומר כל הקודם להרגן זכה ולר"ל זכה לשמים ופירש"י צדקה עשה וכן מנה הרמב"ם בספר המצוות מקפ"ד, שצונו ה' להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותנו ונכלל זאת במצות מעקה, ומוכח מזה דיכול לשרפו והאפר לא יזיק, אולם אין בהוכחה זאת יענש דא"כ ליכא ג"כ משום בזיוני דהרי רש"י פי' משום בזיוני שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת וירקב ויבקע, ולפי"ז בנשרף ליכא בזיוני וע"כ אין להוכיח מכאן, ויש לעיין לטעמא, דמשום כפרה ואמרינן בסנהדרין מ"ז ב' כפרה אימת הוו מכי חזו צערא דקברא פורתא אם בנשרף לאפר ג"כ יש כפרה ואז נוכל לאמר נ"מ או משום בזיוני או משום כפרה היכא דאמר שישרפוהו ולא יקברוהו אי משום בזיוני ליכ' כדברי רש"י ואי משום כפרה איכא דאם יקברוהו יהי' לו כפרה, אכן זה ליתא דבדבר הנוגע לעצמו שומעין לו וכמ"ד הא א' לא בעונן כפרה וע"כ אין להוכיח מכאן. וראיתי בערוך לנר שהק' על הא דאמרינן ואי משום כפרה הא א' ל"ב כפרה, דאיך נוכל לשמוע אני' הא אמרינן כל המלין את מתו עובר בל"ת. וי"ל עפ"י מה שכ' בתשו' חו"י סי' קל"ט דהוא רק אסמכתא ועיקר המצוה במת דעלמא הוא מדרבנן והא דקתני כל המלין את מתו עובר עלי' הוא מדרבנן ומצאנו הרבה פעמים בש"ס לשון עובר ואינו אלא מדרבנן כאשר הביא שם בחו"י וא"כ שפיר איבעיא לי' טעמא דנזרח חז"ל אם הוא משום בזיוני או משום כפרה. אולם החו"י לא רצה לומר כן דהוא מדרבנן. אכן צ"ע דנסתפק הש"ס בטעם הקבורה אי משום בזיוני אי משום כפרה ובקרא מפורש הטעם ולא תטמא את אדמתך וע' חו"י דרצה להקל במת בחו"ל. והנה התוס' ד"ה קבורה הק' דע"כ איכא כפרה כדאמרינן מ"ז מכי חזי צערא דקברא הוה כפרה. אולם רש"י יישב זאת שכ' כיון דאמר לא בעינא כפרה, א"נ קברי' לא מתכפיר לי' ודבר זה מחלקת הוא בכריתות דף ב' דאומר לא תכפר לי חטאתי אביי א' אינה מכפרת ואף רבא דא' התם מכפרת ונ"מ היכא דאמר לא תקרב לכ"ע אינה מכפרת וכאן אמר לא יקברוהו והוה כמאן דאמר לא תקרב – והנה בש"ס שם אמרינן דלימא לי' לשבר מלכא דילפינן קבורא מדאקבר צדיקי ופירש"י אברהם יצחק ויעקב. ובאמת כ' התוס' במו"ק כ' ד"ה מה חג הא דלא יליף אבלות זיין מויעש לאבי' אבל שבעת ימים דאין למדין מקודם מ"ת וק' איך יליף מדאקבר צדיקי והרי זה הי' קודם מ"ת. ואולי י"ל דאנן ילפינן מתקברנו ורק לשבור מלכא דלא משמע לי' מתקברנו הי' יכול לומר מדאקבר צדיקי ואינו לפי האמת אולם זה לפירש"י דלשבור מלכא לא משמע לי' אולם לפי' הר"ן בחדושי' דלר' חמא לא משמע לי' ויליף באמת מקבורת האבות ק' דאין למדין מקודם מ"ת וע' תשו' ב"י למו"ח הגאון שליט"א חיוד"ב סי' קס"ד, ומצאתי ברדב"ז ח"ב סי' תש"פ שהאריך בדברי הש"ס והעיר בדברי רש"י שהבאתי. ומצאתי בדברי ר' חננאל בסנהדרין שם שקברות שאר מתים מדרבנן כאשר רצה לומר בתשו' חו"י

וראיתי בתשו' רדב"ז סי' שי"א שכ' דלאו דלא תלין אינו עובר רק בעמוד השחר וכמו דאמרינן במי כיור דנפסלין בלינה ואין נפסלין עד עה"ש ובעשה דכי קבר תקברנו אינו עובר אלא בהרוגי ב"ד דלא הזכירו בש"ס ופוסקים אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת ולא הזכירו כי מ"ע לקברו. ודברי נפלאים דהרי הלאו דל"ת לא נכתב אלא בהריגי ב"ד ואנן ילפינן בסנהדרין דבהלנת מת בעלמא עובר בלאו מקרא דכי קבר תקברנו ופירש"י דדריש לי' מרבויא דקרא דכתב קבר תקברנו וכיון דכל הלמוד הוא מהעשה איך נאמר דאינו עובר בעשה ובתשו' חו"י סי' קל"ט הק' איך נדע דהמלין את מתו עובר בל"ת, נהי דמרבינן שאר מתים מרבויא דקרא דכי קבר תקרבנו, רבוי זה ל"ה רק עשה ומנלן דעובר בל"ת ורצה לומר דילפינן ומהקישא כל שישנו בכי קבר תקברנו איתא בל"ת וכמ"ש בפסחים מ"ג לחייב נשים באכילת מצה. ולדברי הרדב"ז דאינו עובר בעשה איך נאמר דעובר בל"ת, ואשר הק' שם, בחו"י עמ"ש הרמב"ן והטור יו"ד ס"י שאם נתנו בארון ולא קברו בקרקע עובר על הלנת המת, דבגמר' יליף לה מתקברנו מיתורא וכבר למדנו מזה דעל כל המתים עובר בל"ת, וזה ל"ק דהלמוד דעובר על כל המתים ילפינן ומיתורא דקבור והא דלא תיקן הלאו בשומו את המת בארון ילפינן מתקברנו והוא למוד אחר. ומה שק' איך ילפינן מקרא דקבר דעל כל המתים עובר בהלנתם ולעיל ילפינן עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי קבר מי שאינו מחסר אלא קבורה יצא זה שמחסר קציצה וקבורה ופירש רש"י דמיתורא דקבר משמע לי' דאף עץ בעי קבורה וכן פירש"י לעיל מ"ה ע"ב דכי קבר תקברנו מיתורא נפקא לי' כבר הק' כן הרדב"ז סימן תש"פ והאריך לישב הדברים. ודרך אגב אעיר במה דנחלקו שם ר"י ורבנן דרבנן סברו דהעץ שתלו עליו נעוץ הי' בקרקע ודרשו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא המחוסר תלושה וקבורה, ורבנן ס"ל תלישה לאו כלום הוא והק' התוס' מעפר עיר הנדחת דשרי מדכתב ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קבוצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קבוצה ושרפה וע' שם תירוצם. ולי נראה דרבנן ור' יוסי פליגי אי תלוש ולבסוף חברו הוה מחובר או תלוש וכמו דאמרינן לענין הכשר זרעים בחולין ט"ז ולר"י הוה מחובר ולרבנן ליה מחובר משום דתלוש ולבסוף חברו הוה תלוש ול"ק מעפר עיר הנדחת דשם הוא מחובר מעולם. וצ"ע מדוע לא אמר הש"ס נ"מ אי קבורם משום בזיוני או משום כפרה, היכא דקבר רובא. אי משום בזיוני איכ' עדין בזיון במיעוט הנשאר דיבקע וימאס ואי משום כפרה הא אמרינן סנהדרין מ' - מכי חזי צערא דקברא א"כ בקברו רובא נמי חזי צערא דקברא. ומצאתי לחותני הגאון שליט"א בספרו חיו"ד ב' סימן ק"ס שנסתפק בזה ובאמת הדבר פשוט כדעת מו"ח שליט"א ( זצלה"ה) דלא קיים מצות קבורה אלא אם כן קברו כלו

ומו"ח הגאון שליט"א זצלה"ה נסתפק בקברו ונתגלה אי צריך לקברו פעם ב' והעלה דצריך לקברו פ"ב. אף די"ל דהוה דינו ככסוי הדם דבנתגלה א"צ לכסות, הרי גם בכסוי מק' הש"ס מ"ש מהשבת אבדה דא"מ השב אפילו כמה פעמים ומשני התם לא כתיב מעוטא הכא כתיב מיעוטא וא"כ בקבורה דליכ' מיעוט חייב אפילו בנתגלה. ודברי מו"ח תמוהין דכונו דממעטינן בכסוי ממלת "וכסהו" כסוי זה ולא אחר היה הכא הוה לו למעט תקברנו קבורה אחת ולא יותר ולא אדע הפרש בין הכנוי של וכסהו להכנוי של תקברנו כי שניהם שוים, שנספח אל הפעל כנוי נסתר, ומעולם תמהתי מדוע כאן לענין קבורה דרשינן מתקברנו לכל המתים ובקדושין ט"ו ע"ב דרשינן יגאלנו לזה ולא לאחר. ואם כי רש"י פירש דמרבויא דרשינן לכל המתים וכונתו ממלת קבר דרשינן. אבל ק' דקאמר קבר דליעבד לי' ארון תקברנו לא משמע לי' והרי אפכא שמעינן מתקברנו לזה ולא לאחר. ואשר הביא מו"ח שם בשם הגאון מהרש"ק בטוט"ק סימן רפ"ה דא"צ לקבור פ"ב מדקאמר קבר תקברנו לא משמע לי' ולא דרשו אפילו כמה פעמים, דבריו צ"ע ולא עיין בהסוגיא במקומה, דהרי דרשינן ממלת קבר דבעינן קבורה במתים דעלמ'. והאומנם הדבר תלוי אי דברה תורה כלשון ב"א והתוס' חלקו בזה בכונה מקומות ואין ללמוד ממקום אחד על חברו

והנה אם נאמר דמצית קבורה בשאר מתים מה"ת ולא כדברי ר"ח שהבאתי צ"ע בהא דמייתי בסנהדרין מ"ו ב' החוצב קבר לאביו לא יקבר בו עולמית ורצה לומר משום דאסור בהנאה וע"כ לא יקבר בו מת אחר, והרי קבורת המת הוא מצוה ומצות לאו להנות נתנו כדאמרינן בעירובין ל"א אי אין מערבין אלא לדבר מצוה מותר להניח העירוב בבה"ק דמצות לאו להנות נתנו אולם אם נאמר דמצות קבורה אינה אלא דרבנן דעת הרז"ה דמצות דרבנן להנות נתנו וע' שעה"מ פ"ח מה' לולב היא שהאריך בזה. והנה מו"ח תלה הדין אי צריך קבורה פ"ב בטעם הדבר או קבורה משום בזיון. ואז צריך לקברו פ"ב אבל אם נאמר דקבורה משום כפרה ומכי חזי צערא דקברא פורתא הוה לי' כפרה ואין צריך לקברו פ"ב. ואשר לא קאמר הש"ס נ"מ אי משום בזיוני אי משום כפרה לקבורה פ"ב, הרי איכא עוד הרבה נ"מ ולא הזכירם הש"ס. ולדידי צ"ע מה מספקא לי' להש"ס או קבורה משום בזיוני או משום כפרה דלמא הא והא אתניהו בטעמ' דקבורה והרי אמרינן בסנהדרין ל"ד מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואף אם נאמר דקבורה בשאר מתים דרבנן כדעת ר"ח דלמא חזו רבנן כמה טעמים ובעבורם תקנו לקברו

ובש"ס שם מספקא לי' בהספדא אי יקרא דחוי אי יקרא דשכבי ופשיט לי' מהא דאמרינן נבזה בעיניו נמאס זה חזקי' מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ואי משום יקרא דחיי מ"ט עביד הכי. והנה רש"י פי' בד"ה נבזה שביזהו לעיני כל כדי שיחיסדו אחרים. וצ"ע א"כ מה מק' אי משום קרא דחיי מ"ט עביד הכי, הרי תשובתו בצדו. כדי שיתיסרו האחרים ומדוע ניחא לי' לתרצן דמשום כפרה דאבוה מחלו ישראל יקריהו לגבי' ולא ניחא לי' דעביד הכי משום קדוש ה' דליתיסרו בי' אחרים, ובש"ס משמע דהספד של מלך הוה יקרא דישראל. וא"כ מה מק' לעיל באבי' בן ירבפם וספדו לו כל ישראל והנך בני יקרא נינטו ופירש"י דבית ירבעם היו רשעים ולהנ"ל ל"ק דאטו כל ישראל היו רשעים חלילה ועוד יותר תמוהין לעיל דברי הש"ס ניחא להו לצדיקייא דמוקרי בהו אנשי, כיון דהש"ס הולך בשטה דלא הוה יקרא אלא לבית ירבעם איך נימא דניח' להו לצדיקייא דמייקרי בהו רשעים. ואולי זה היתה כוונת התרצן דמלך יקרא דישראל הוא וא"כ ניח' להו לצדיקייא דמתקרי בהו ישראל וביניהם היו צדיקים ג"כ וע' בחולין ז' ע"ב דשבעת אלפיה הוה שלא כרעו לבעל והרי הי' ביניהם צדיקים. – ואכ"מ להאריך יותר. ומצאתי בחדושי הר"ן שכ' ניחא להו לצדיקייא דמתקרי בהו אינשי בין רעים וטובים נראה שהרגיש בזה ותירץ לפי מה דאמרן כי הי' גם טובים בבני ישראל וע"כ ניח' להו דיתיקרו בהו אף דאיכא נמי רשיעי מ"מ בשביל הטובים ניח' להו דיתייקרו וביתר הדברים הארכתי בתשו' שמה ואין להכפיל הדברים כי ידוע לכל אשר שרפת המת הוא נגד משפטי התורה וכפירה בעקרי' חלילה וה' ישמרנו מכל רעה חלילה. והנני ידידו נתן לעווין אבד"ק הנ"ל.