בית יצחק חושן משפט רמה

והוא קנס ובעינן עדות שאי"ל ואצל העדים באים חיוב מיתה ותשלומין כאחד ובקנס א"ח לצ"ש ול"מ תפיסה ולרב בקנס איכא חיו"ב לצי"ש ומהני תפיסה והוה עדות שאי"ל וכנ"ל

אכן לפי"ז שו' תקשה קו' התוס' לשמואל דאמר מנסך קיי"ל בדרב"מ וחייב משום שלא יהי' כל אחד הולך ומטמא טהרות של חברו, דמה"ט לא מחייבינן אלא כאלו הי' היזק ניכר. ולהנ"ל שוב ק' קו' התוס' דלחייב את המנסך משום שלא יהי' כ"א הולך ומטמא דל"ש תירוצם דל"מ יותר מאלו הוה ה"נ, דהרי באמת י"ל משעת הגבהה קניא ומתחייב בנפשו ל"ה עד שעת נסוך ורק דתרצנו דהוה עשאיאי"ל בקנס, ואם נאמר דהוה ה"נ שוב ל"ה קנס ומחויב משום דב' העונשים ם ל"ב ביחד ובממון ל"ב עדות שאי"ל

ובמה דאמרן דקניא בהגבהה ולא נתחייב מיתה עד שעת נסוך. מ"מ פטור במנסך משום דהוה עשאיאי"ל, נוכל לישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה, בטעמא דמנסך חייב דאיירי שהי' מזיד בנזקין ושוגג באסור וס"ל חייבי מ"ש חייבין בתשלומין, ותמהו עלי' דהוא נגד סוגיא דשמעתין דמתרץ משום דלא בא חיוב ממון בב"א עם חיוב מיתה ובדרכינו יש לישב דהרי ק' דהוה עדות שאיאי"ל ורק דרב ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ודלא כפירש"י דרב ס"ל קנסא מקנסא ילפינן ואי"ל השא"נ ל"ש היזק, ובאמת בגוב"ת בסופו תמה בנו על דברי רש"י, וא"כ אין תימה אם הרמב"ם אי"ל לשטת רב דהשא"נ שמי' היזק ומחויב מצד הדין ול"ב עשאי"ל אבל הרמב"ם גופי' דפסק היזק שא"נ ל"ש היזק והוה קנסא ובעינן עדשאי"ל ל"ה יכול לתרץ מדאגבהי' קניא והוכרח לשנות. באופן אחר

אולם יש לומר דבמנסך הוה עשאי"ל דהרי קיי"ל הרגו אין נהרגים. וא"כ אם יוזמו העדים אחר שיהרג הנידן אין להם חיוב מותר ואז נוכל לחייבם לשלם, דלא יהי' על העדים חיוב מיתה, ואמנם אם נאמר חייבי מיתות שוגגין פטורים מתשלומים אף דאין להם עונש מיתה, ורק כיון שיש עליהם חיוב מיתה ה"ה בהרגו כיון דהי' עליהם חיוב מיתה פטורים מלשלם ולפי"ז חף לאוקמתת הש"ס צ"ל דמתניתין ס"ל ח"מ שוגגין חייבים בתשלומין וע"כ יש להם דין הזמה כשיזומו לאחר שיהרג הגידן, וע"כ י"ל דהרמב"ם פ"י המשנה כפשוטו דמיירי בשוגג וס"ל ת"מ שוגגין חייבין בתשלומין. וצ"ע איפוא למ"ל להש"ס לשנוי מדאגבהה קניא מתחייב בנפשי' ל"ה עד שעת נסוך ולשנות כפשוטו דמיירי בשוגג באסיר מיתה דב"כ וב"כ מוכרחים אנו לומר דמתניתן ס"ל ח"מ שוגגין חייבין בתשלומין

יבקו' הפלאה שה"ק על הש"ס דמשני מדאגבהי' קני' מתחייב בנפשי' ל"ה עד שעת נסוך הא הוה עשאיאי"ל, דהעדים יתחייבו ממון ונפשות בב"א, נ"ל לפימ"ש בנוב"ק אה"ע סי' מ"ו להוכיח דרב לא בעי עדות שאו"ל, והוכיח זה מדברי הירושלמי פ' האשה שלום דאי"ל לרב ב"ב כתי עדים. אלה אומרים במקל הרג ואלה אומרים בסייף הרג הכחיש עדות בתוך עדות וכר"י בטלה העדות וכרב לא בטלה העדות, וק' הא אין אנו יודעים עפ"י איזה כת נגמרה העדות ואם יוזמו לא נדע איזה כת לחייב והוה עדות שאי אי"ל וע"כ דרב לא בעי עדות שאי"ל כלל או דעכ"פ לא בעינן שנוכל לקיים כאשר זמם, וא"כ רב דס"ל מנסך שפיר משנה אליבי' מדאגבהי' קניא מתחייב בנפשי' ל"ה עד שעת נסוך ואף דלא נוכל לקיים אליבי' דין הזמה בעדים מועילה עדותן. ושמואל משו"ה לא משני כן ומוקי לה במערב, משום דאיהו ס"ל דבעינן עדות שאי"ל, ואליבי' לא קאים תירוצא דרב ירמי' וכאמר דהוה עדות שאי אי"ל

וראיתי בספר בית יצחק למו"ח הגאון זצלה"ה יו"ד ח"א סי' י"א אות ו' הביא קו' בשם רב אחד, למ"ל קרא לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מחשואי"ל משלם לדעת הפוסקים דבא"י אם נתחייבתי מהני תפיסה הואיל וחייב לצי"ש תיפוק לי' כיון דחמשין מחויב לשלם מדינא יתפיס החמשים שישלם לו ויחזיר ויתבע כמבואר בסי' פ"ג בחוב בשטר ובע"פ. והנה הש"ך בסי' ע"ה בהך דינא דא"י אם נתחייבתי הביא דברי הריב"ש שכ' בשם הרמב"ן דלא מהני תפיסה, וקצוה"ח בסי' כ"ח הביא דברי הריב"ש שהביא בשכנה"ג ולא ראה שהש"ך הביאו. אולם בקצה"ח שם הביא בשם רש"י פ' הפועלים דהיכא דפטור משום קי"ל בדר"מ מהני תפיסה ואח"כ הביא בשם הרש"ל לחלק בין היכא דפטור משום דקי"ל בד"מ דאז באמת חייב הוא לשלם ורק דפטור משום דקי"ל בדר"מ ועבדינן החומרא אבל כשלא עבדינן החומרא מהני התפיסה אבל היכא שאין בו חיוב מן הדין כגון גרמא בנזקין אין חייב לצי"ש ולדידי' ל"ק קו' הרב הנ"ל דבא"י אם נתחייבתי אינו חייב כלל מצד הדין ול"מ תפיסה. אכן אפילו אם לא נסכים לסברא הזאת י"ל באיני יודע אם נתחייבתי לכ"ע ל"מ תפיסה, דבכל מקום שהחיוב ברור כמו בגרמא בנזקין, שגרם לו ההיזק וכן בשוכר עדי. שקר גרם לו היזק רק דאין בידינו לחייבו מן הדין ורק בבא לצי"ש חייב בזה מהני תפיסה אבל באיני יודע אם נתחייבתי אף דחייב לצי"ש, מ"מ אין החיוב ברור דלמא באמת אין חיוב לו כלל בזה ל"מ תפיסה לכ"ע, ומצאתי בס' עטרת חכמים חו"מ סי' ו' שכ' כן ונהניתי שכוונתי לדעתו בזה

ובקצוה"ח שם בסי' ע"ה סק"ד הביא בשם תשו' בית יעקב סימן ס' היכא דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש והחייב נתן המעות כי חשב שחייב בדיני אדם, ואלו הי' יודע שפטור מדיני אדם לא הי' ניתן לצי"ש הוה כמו מחילה בטעות וחילי מהא דאיתא בסנהדרין ע"ב רבא אגנבי לי' דנכרי במחתרתא אהדרנהו ניהלי' ולא קבלם הואיל ונפק מפומי' דרב דבדמים קנינהו. והק' התוס' תא אפילו בקי"ל מדרבה מיני' חייב לצי"ש ואמאי לא קבלנהו, ותירצו שהם לא החזירו אלא מפני שהיו סבורין שבדין חייבים להחזיר ולא מחמת לצי"ש ונראה מזה דהוה מחילה בטעות. וכן הוא בתשו' מהר"מ בר ברוך ח"ג סי' תכ"ח הנדפס ע"י הרב ר' ר"נ ראבענאוויטש ז"ל שכ' כיון שלא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם הי' מקבל מהם על דרך אחרת הי' דומה לגנבת דעת. וחתום על התשו' הזאת חיים ב"ר מכיר. ואם כי יש חלוק ביניהם, דלדעת ה"ר חיים בר"מ הוה זאת גנבת דעת אכן אם באמת קבלם לא יוכל הנותן לומר אדעתא דהכי לא נתתי (וזה רק אם ל"מ תפיסה דלשיטת רש"י דמתני תפיסה אין נ"מ מזה) ולדעת תשו' בית יעקב הוה מחילה בטעות ויכול לתובעו ממנו ולומר כי לא נתן אדעתא דהכי. אבל הנראה כי שניהם הרגישו בזה וכוונו קצת לד"א. ובקצוה"ח סתר הדברים וכ' דל"ה מחילה בטעות והביא ראיה לדבריו מכתובות צ"א ב' ההיא גברא דהוי מסקי בי' ק' זוז שכב שביק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוז אזיל בע"ח קטריף לה אזלו יתמי יהבו לי' חמשין זוז הדר קטריף לה אתיא לקמי' דאביי א"ל מצוה על היתומים לפרוע הני קמאי מצוה עבידתו השתא בדין קטריף ול"א אלא דל"א לי' הני חמשין זוזי דמי דארעא קטינא, אבל אמרו לי' הני חמשין זוז דמי' דארעא קטינא סליקו סלקוה ומבואר מזה היכא דנתן סתמא אמרינן למצוה קעבדו. וה"נ בסתמא אמרינן דעביד לצי"ש. ולי נראה דמשם אין ראיה כלל, דהרי שם מצוה על היתומים לפרוע חוב אבוהון וכפי מה שפסק הש"ך בסי' ק"ז סק"א גם התוס' והרא"ש מודים להרמב"ן דב"ד כופין ע"כ, אף דהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה ע"מ אם רצו הב"ד כופין ולשטת קצה"ח מידי ספיקא לא נפקא וא"כ בהך קטינא דארעא דמיירי דהניח אבוהון מטלטלי דאל"כ אין מצות על היתומים לפרוע חוב אביהן וכיון דשלמו בסתמא וב"ד יכולין לכוף שפיר יכול הב"ח לומר דקבלם בתורת פרעון על החוב ועביד דינא לנפשי' לכופם על כך. ואף דהב"ד אין יכולין לכוף מספיקא כנראה מקצוה"ח אבל כשהכסף בידו יוכל שפיר לומר קי"ל דהב"ד אם ירצו יכולים לכוף ועבידנא בזה דינא לנפשאי כיון שהוא מוחזק. ואף לשטת רש"י ז"ל דגבי יתומים ליה אלא מצוה דרבנן ומשו"ה אין כופין אותם לשלם ג"כ אין ראיה מכאן דהרי רש"י כ' באמרו לי' דמי קטינא דארעא יהבו לי' הוה כקונים ממנו הקרקע בחזרה. וא"כ איך נאמר ביהבו לי' סתמא דקני ממנו הקרקע, שהיא דבר חדש קניה של קרקע, דבר שלא אמרו ולא כוונו לזה. ע"כ אמרינן דשלמו החוב ורצו לקיים מצוה דרבנן ואין ראיה מכאן נגד תשו' בית יעקב הנ"ל

ויען כי נותר עוד מקום פנוי אעתיק עוד דבר אחד מחדושי להשלים הגליון

ב"ה. ראהטין ב' עקב תרס"ד

ברמב"ם פ"ב מביאת מקדש ה"י א"כ מפני מה נשנית אזהרה זאת בכה"ג? שכהן הדיוט שהי' במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו אעפ"י שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן וכו' אבל כ"ג עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. ותמה הראב"ד, כיון שהוא חייב להתאבל למה אינו יוצא, ודאי יוצא ומטמא בע"כ. ובכ"מ תירץ דכוונת הרמב"ם על שעת העבודה, ואחר גמר העבודה יצא ויטמא, והא דאסור לו לצאת בשעת עבודה הוא משום דנראה כמזלזל בעבודה, או דאיכא למיחש שתהי' העבודה בטילה כשיצא תיכף כשישמע. והדברים תמוהין, אנה מצא הרמב"ם מקום לאזהרה זאת שלא יצא כהן הדיוט באמצע העבודה כשמת לו מת, ואדרבה מצאנו בתוספתא דזבחים פי"א, כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל היום ר' שמעון אומר גומר את העבודה שבידו ובא לו, אבל כה"ד שעמר ומקריב ומת לו מת מניח את העבודה שבידו ויוצא וכו'. הרי מפורש שכהן הדיוט יוצא תיכף אף באמצע העבודה. וכן הוא ביומא י"ג ב' הי' עומד ומקריב וכו' מניח עבודתו ויוצא ולשיטת רש"י קאי על כה"ד. הן אמת דלשטת התוס' דקאי על כה"ג ומדרבנן מניח עבודתו, ע"כ הא דקתני ויוצא הוא לאו דוקא דע"פ התורה יכול אף לעבוד עבודה ואיך נחייבהו לצאת. אבל בתוספתא הנ"ל קאי על הה"ד ומתיר לו לצאת תיכף. וכן נוכל לומר בכה"ג כיון דלר' יהודה אסור לו לעבוד מדרבנן מותר לו לצאת תיכף ולאפוקי מדברי הרמב"ם דאסר לצאת. או מפני זלזול או שמא תתבטל העבודה ומאין לקח הרמב"ם האיסור הזה. (ושם בתוספתא יש טעות סופר אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה, וצריך להיות כל היום, דשבעה מאן דכר שמי') והנה ר' יהודה חידש לן דאף דכה"ג מקריב אונן מה"ת מכ"מ מדרבנן אסור שמא יאכל. וקשה הרי בזבחים ק"א ר"י ור"ש מתרצים לקראי הן הקריבו שהם אוננים אני הקרבתי שאני כה"ג וכל היכא דכתיב מפורש דיכול להקריב איך יכולים חז"ל לגזור עלי' וע' טו"ז סי' קי"ז ביו"ד ובתוס' ב"מ ע"א. ואולי האיך דאי אפשר שאני ושם לא סי' אחר להקריב דהבנים הי' כה"ד ולא הי' יכולים מה"ד להקריב

ויש להעיר בדברי הש"ס שם ביומא דמ"ק ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מייתי אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י שמא יאכל וכו'. ואח"כ מתמה על קו' זאת וכה"ג מי חיילא אנינות, והא מגרשה. וקאמר נהי דאנינות לא חיילא אטרודי מי לא מטריד, ופירש"י דבקדשים בעינן שמחה וגדולה. והנה דבר זה דאסור לאכול מחמת טירדא נראה פשוט דלא אסור אלא מדרבנן דאין כאן אנינות וע' חכ"ץ סימן קנ"ז מה שתמה באמת ע"ז דאטו מי שטבעה ספינתו בים יהי' אסור לאכול בקדשים, וכבר הקשה כן בת"י, ועכ"פ ל"ה רק מדרבנן, וא"כ מה מק' מדר"י דאמר אשה אחרת מתקינן וכי מייתא מקריב והרי אין כאן רק חשש דרבנן, ואף אם נאמר דהוה דאורייתא ל"ה אלא איסור