בית יצחק חושן משפט רמא

ומועדי ד' אות זכרון הם לישראל, כי ששת ימים עשה ד' את השמים את הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ובנוחה יזכור כי עבדים היינו במצרים ויוציאנו ד' משם ויתן לנו ארצות גוים כאמור בדברים האחרונים בפ' ואתחנן. ומועדי ישראל וחגי', זכרון הם לנסים ונפלאות אשר הראה ד' לעמו ואשר ע"כ יאמר בודוי המעשר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לאמר כי לא עבר ממצות ד', יען לא שכח ויזכור את כל אשר עשה ד' לישראל מיום היותו לגוי (וכן מצאנו פעמים רבות וא"ו במקום יען, והוא כנותן טעם למקרא שלפניו. ולדוגמא ראה רק לא ירבה לו סוסים ולא ישוב. (דברים יז) וכן (יהושיע ב' ט') ידעתי ני נתן ד' לכם את הארץ וכי נפל אומתכם עלינו שכוונתו יען נפלה אימתכם עלינו והחרדה הזאת הוא סיבת הנפילה כי חרדת אדם יתן מוקש כמאמר המלך החכם (משלי כ"ט) ובדברי חז"ל מצאנו כמה פעמים ו' במקום שי"ן רש"א עני' אין ממשכינן אותה וחייב להחזיר לה ואמרינן מה קאמר מתוך שאתה מחויב להחזיר לה אתה משיאה שם רע בין שכנותי' והוא"ו של ואתה חויב להחזיר היא כמו משום. וכן בשבת ריש פ' במה אשה ולא תטבול עד שתרפם כפי' הש"ס שם וע' מו"ק ט' לא תבוש ולא תתביש ופירש"י שלא תתביש) וכן אומר מביא המעשר לא עברתי ממצותיך יען לא שכחתו מלברכך ולהזכיר שמך

תעיתי כשה אובד. בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי (תהלים קי"ט קע"ו) אמר המשורר הקדוש והוא תפלה לאל חי לבקש עבדו הנפרד מארצי ותעה בארץ אביו, כי גם שם בארץ גלותו נפשו תערוג אל ד' ולא שכח את מצותיו. וכהצר לו חלה את פני ד' אלקיו ויזכור את מחמדי' מימי קדם בעוד התהלך ד' עמנו וישכון כבוד בארצנו וזכרון הזה הוסיף עצמה בלבו. ונטע נטע נעמן נטע התקוה והתוחלת. ויקוה וייחל לה' כי לא יעזוב את עמו וכימי קדם יראנו נפלאות. ומה נעמו דברי הפסיקתא במקרא אנכי אנכי הוא מנחמכם ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן למלך דקדש מטרונה וכו' כן בעוה"ז אוה"ע מונין לישראל ואומרים להם עד מתי אתם מומתים על אלקיכם ונותנים נפשותיכם עליו וכו' בואו אצלינו ועושין אנו אתכם דוכסים אפרכסים וסטרטיתים וישראל נכנסים לבתי כנסת ולבתי מדרש ונוטלים ס"ת וקוראים בו והתהלכתי בתוככם (ויקרא כ"ו ט') ומתנחמים - הבטחה זאת כי ד' מתהלך בקרב מחניהם תתן עוז ותעצומות לעם הנדכא והנענה, ויראו את כבוד ד' בספר התורה ובמצותי' הנעלות והקדושות והיתה זאת תנחומתם - וכני קרח יספרו את כל הקורות אותנו בימי קדם ויאמרו בשירתם הנעימה - באלקים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה – אף זנחת ותכלימני ולא תצא בצבאותינו תשיבני אחור מני צר ומשנאינו שסו למו וגו' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך (תהלים מ"ד) ובעל עקדת יצחק ביאר הדברים. כי שלימות האדם הוא אמונתו הטהורה. ואם חלילה לפעמים יטעה מני אורח ויעשה אחת מן המצות אשר לא תעשינה וחטא בדבר פרטי, בכל זאת על אמונתו יחי' ושב ורפא לו. וכן אמרו בני הגלות לא נסוג אחור לבנו באמונה גם אם כפעם בפעם נטתה אשורינו מני אורח ובדברים האלה הליץ הגאון הנ"ל בל רבים מבני דורו אשר לא זכו לקדש שם ד' ולא יכלו לעמוד בנסיון ובוחן לבבות יודע כי נאמן לבם לד' ולא שקרו בבריתו - כן נזכור גם אנחנו את הטובות אשר הי' לנו מימי קדם והנה לנו לעינים, כי לא נעבור את מצות ד' ולא נשכח את שמו. והרמב"ם במורה הנבוכים נזכרו דבריו ברמ"א או"ח סי' א' כ' שויתי ד' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני אלקים וכו' ועי"ז תגיע אליו היראה וההכנעה ויפחד מהי"ת ויבוש לחטוא נגדו ע"כ. ואם ישכח את שם ד' תסור ממנו היראה ובמקומה תבואינה הגאוה וההתנשאות וחדל מעשות טוב. והתוה"ק אמרה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים עקב) הגאוה היא תולדות השכחה ב"ה ואמרו חז"ל כל המתגאה כאילו כופר בעיקר. ואיך יתנאה אדם להבל דמה, ובמה נחשב הוא נגד הדר כבוד ה', הגאוה הוא מרכבת הרשע אמר החכם וכל רעה ממנה תבוא, ובגאון לבו ידמה המתגאה כי כבר רכש לו חכמה ודעת ולא ילמד ולא ידע. ואמרו חז"ל בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים. ואין ראש אלא ע"ז (סנהדרין ק"ז א'). כו ברום לב איש ובחשבו כי הגיע למעלה אשר אין עוד מקום לעלות ממנה והלאה, תעה מן הדרך ועבודתו נכרי' ובזה נבין הרמז אשר רמזו חז"ל במקרא והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו. חושי הוכיח לדוד את דרכו באמרו ואדמה על ראשו' וכונתו איך יתגאה אדם קצר ימים ושבע רוגז ואיך יתנשא, לאמור מצאתי און לי אם בעוד ימים אדמה על ראשו והוא טמון בעפר. רוחו חבלה וקברים לו. ובזה הזכירו כי לא לאדם להתגאה ולהאנשא, לדמות בנפשו כי כבר בא עד הראש ונעלה הוא מכל בני אנשא, הן גם על המלך מתגלגל הזמן בתחבולותיו, ויש אשר מביתו תצא הרעה ובנו יתקומם נגדו

ועוד לנו לדבר בהבנת דברי הש"ס האלה דוד בקש לעבוד ע"ז שנאמר ויהי' דוד בא עד הראש. אכן נקדים לזה דברי המדרש במשלי פ"א והחכמה מאין תמצא מלמד שהי' שלמה מחפש היכן החכמה מצוי' ר' אלעזר אומר בראש ור"י אומר בלב וכן נמצאת אומר שדוד תפש כדברי ר"א ושלמה כדברי ר' יהושע ע"כ ובאחד המאמרים בארתי מחלוקת ר"א ור"י באופן זה – הן חכמים יגידו כי שני המורים אשר יורו לאדם דרכו המה השכל והרגש. הראשון משכנו בראש והשני והוא הרגש, מוצאו הלב. השכל יחקור על כל הבא לפניו וישפוט שפוט לפי החקים וההשפטים אשר שם לו. וכל אשר יתנגדו להמה, הרחק ירחיקהו מבא בגבולו. השכל, לא יתפעל ממראה עיגי' ומשמע אזניו, עד אשר ישב למשפט ויחדור אל תוך הדבר ויעמיק לדעת מה זה ועל מה זה. ואם כי השכל כתב על חותמו אמת. ויתפאר בנפשו כי לא יטה ממנו כחוט השערה, רבו האנשים ההולכים אחריו אשר יתעו מדרכו ובעוד ידרשו אחריו נפלו ברשת השקר והכזב וילכו תועה בדרכי החיים ועינינו הרואות חכמים וחוקרים הנשבעים לדגל השכל ומקשיבים לקולו אשר כרוב דרישתם אחרי האמת נתעו בשוא, ובעוד יעסקו בפלאי התבל ובמשטרי הבריאה לדעת החקים והמשפטים אשר חקק הבורא והיוצר לכל צבאותי', ישכחו את אדון העולמים אשר באמרי פיו נעשה הכל ויטעו בדבר הנוסד במשכלות הראשונות, כי מעצמו לא יעשה שום דבר ולכל נעשה יש עושה – ועל כן התורה הקדושה הדואגת לטובת האדם הפליאה לעשות ותתן אותותי' אמת ואמונה הנוסדות על השכל והרגש שתיהם גם יחד. ובמדבר הגדול והנורא השמיע ה' דברות קדשו מלהבות אש, ויאמר לעמו "אנכי ה' אלהיך" דבר אשר השכל והרגש כשני עדים נאמנים מעידים על אמתתו. הרגש נתפעל ממראה עיניו כי ראה דברים אשר לא נראו מיום ברא ה' אדם על הארץ אשר ידבר ד' אל האדם וילמדהו דעת ותבונה. ראה האותות והמופתים אשר עשה ד' לעמו. וישמע את הקול מדבר מתוך האש, תורה ומצות. וזכרון היום הזה נחקק על הלב ולא יסור ממנו לעולם וביום הזה, הראש והלב השכל והרגש התאחדו ויתקעו יתדות האמונ' במסמרות חזקים ונאמנים לבלי תמוט לעולם ובעוד האנשים ההולכים אך ורק לרגל שכלם והעמידו את סלם החכמה על בסיסו לבד, בבואם למעלה במקום אשר לא תתפסנו יד השכל ילכו הלוך נמוג והלום. והיתה עבודתם עבודה זרה ונכרי', מבלי דעת להסיר הסגים ולנקות האמת מענני השקר וערפלי הכזבים אלה המאחדים השכל והרגש. הראש והלב יזכרו הנסים והנפלאות אשב ראו עינימו ויאמינו בד' ובמשה עבדו ויחזקו למו את זכרונות ימי קדם בתוצאות השכל והדעת ויקבלו באהבה ויראה דברי אמת דברי תוה"ק

ובדברים האלה נחלקו ר"א ור"י, ר"א אומר החכמה משכנה בראש ור"י מצא מקור האושר בלב מקום משכן הרגש וההתפעלות. ואלה הדברים שנדברו בין ר"א ור"י עסקו בהם דוד ושלמה ויבקשו למצוא את מקום החכמה והדעת. ודוד תפס כר"א ושלמה אשר גדר בעד חכמתו. וכחול אשר הוא גדר לים היתה חכמתו גדורה (מדרש רבה חקת) מצא מקור החכמה בלב. ויהי דוד בא עד הראש ויחשב כי השכל ואך השכל יהי' לשופט באדם לשפוט על מעשה ידו ופועל כפו מבלי הביט אל תולדות הרגש אשר משכנו בלב, נתן מקום לטעות חלילה כי עי"ז תהי' עבודת אדם עבודה זרה, עד בא חושי הארכי ויראהו כי אדמה על ראשו כי מעטפת החומר תכסה את עיני השכל וכל עוד נשמת אדם בגויתו קשורה לא תוכל להגביה עוף לראות באור החיים ופעמים רבות תטה מני אורח ותלך תועה בדרכי השכל

וע"כ תוה"ק דאגה לטובת בנ"י ותתן להם מצות וחקים אשר יחיו בהם ותאחד הראש והלב באמונה הטהורה והזכה. ואמונותי' מיוסדות על אדני האמת. גם תלמד את המאמינים בה מדות טובות ונכונות ובהן השכל והרגש יהי' לאחדים ועל ידיהם זכור נזכור את ה' הטוב, ונדע כי עיניו צופיות על מעשה בני אדם, והוא יישר אורחותם וינהלם על מי מנוחות להשלים את השכל עם הרגש והדעת עם האמונה וד' הולך לפניהם לנחותם הדרך

ולמען חזק האהבה והאחדות בין השכל והרגש ולאחדם באחדות גמורה קבעה התוה"ק חגים ומועדים אשר יזכירו לבנ"י את המראות הגדולות שראו עיניהם והמה יחזקו את העדות והאמתיות שנקבעו בלבם והי' זכרון הדברי' ליסוד מוסד לאמונה והחגים ומקראי קודש מועדי ד' יקראו אלינו לזכור ולבלי נשכח את מעשיהו. והי' אם שכח תשכח את ד' אלקיך מכאן אמרו שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה (עירוכין ט"ז) כי תוצאות השכחה רעות, ותולדותי' חטאת בני האדם, והיו לו לפוקה ולמכשול, כי ידמה אשר בחכמתו ותבונתו עשה את הכל ושכח כי מעט המה שני חיו ובבא עתו לאיש אחר יעזבנו. אמר בלבו שכח אלהים הסתיר פניו בל ראה לנצח (תהלים י' י"א). וכאשר גברה עליו השכחה יאמר בנפשו כי שכח אלקים את כל מעשהו ויסתיר פניו ממנו וכאשר יראה כי לא נעשה פתגם הרעה מהרה ידמה בלבבו אשר סכך ד' בעדו מבלי ראות את מעשה האדם וכל זאת באתהו כי לא ראה לנצח לא הביט אל הנצח המקיף את כל העולם כלו. כי לו ראה וידע את השלשלת המקפת וקושרת את העבר ההוה והעתיד. איך נאחזו חלקי הזמן איש ברעהו, ההוה הוא יליד העבר ותוצאותי' העתיד, כי אז רוח מבינתו יענהו כי עיני ד' צופיות בכל וכל אשר רואה מיד ד' היא. אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז (איוב י"ד א') כי לקיצר ימיו יראה רק חלק קטן מהזמן וישפוט מהחלק על הכל, והזמן חלקי' קשורים יחד וההוה הוא רק טבעת אחת בשלשלת הזמן הגדולה ואיך נשפוט על השלשלת הטובה היא אם רעה – בעוד לא נראה ממנה רק טבעת אחת. ולכן ילוד אשה ישבע רוגז אם ישפוט מחיי זמנו על כל התולדה. ולו יראה לנצח. לו יתבונן ויראה כי גוים רבים ועצומים נגוזו ועברו ואלה המישרים אורחותם ומטיבים ללכת, אם כי בני דורם לא הוקירו פעלם