בית יצחק חושן משפט רכח

נותר ופגול והוה כלא נודע התערובות אין מבטלין זא"ז. אכן דבר זה דבלא נודע התערובות לא בטל לא נזכר בש"ס דילן ורק בירושלמי פ"ב דערלה, ואפשר דש"ס דילן לא ס"ל הך דינא וא"כ לפי האמת דמוקי לה בכוליא בחלבא ולדעת הטור והמחבר בריש סי' צ"ח הוו מבשא"מ ונותר ופגול מבטלין זא"ז וכיון דרישא דמתניתין ר' יהודה הוא דהוא בר פלוגתא דר"מ ולר"י דמב"מ לא בטיל טע"כ לאו דאורייתא דלא נוכל למילף מגע"נ משום דאיכא למימר דחיישינן שמא בישל במינו ואף משהו אסור וע"כ לא נקיט החטאת משום פגול אבל לר"מ דאי"ל טע"כ מדאורייתא כאשר הבאתי בשם מהרש"א א"כ איכא חטאת משום פגול דנותן טעם ברוב דאורייתא לכן אף שנחסר אשם מעילות כדברי קצה"ח איכא ה' חטאות דנוספת עליהן של פגול

(כב) והנה במתניתין דזבחים פ"ד תנן כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו ופירש"י פסולין דתנן בהו לא ירדו אם ירדו לאחר שעלו לא יעלו עוד. וכן פסק הרמב"ם פ"ג מפסה"מ דלא יעלו שני'. ויש להסתפק אם עלו שנית מה דינן אם ירדו או לא ירדו. ולפי זכרוני לא אמצא גלוי דעת בש"ס לזה. אכן בתוספתא בפרק זה דזבחים הדבר מפורש דאיתא שם כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו ואם עלו ירדו. ולפי"ז יקשה לן על הש"ס דכריתות דמק' משכחת לה שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגולו ממנו והוה לי' נותר, וכוונת המקשה בע"כ דהורידו מעל המזבח דאל"כ אין לינה מועלת בראשו של מזבח, וע"כ לא נחלקו רבה ורבא בזבחים פ"ז אלא בירדו אבל בראש המזבח לכ"ע לא נעשה נותר ועוד הרי בשעה שאכל כזית הזה הורידו מעל המזבח וזית הב' הוה פגול ולא נותר הואיל ואין ראוי לאכילה. וא"כ לפי דברי המפרש בכריתות כ"ג דהטעם דמועל בנותר הוא משום דאם עלה ירד ובפגול הזה שכבר היה על המזבח וירד שוב לא יעלה ואין בו מעילה ורק בזית הב' דהוא פגול ולא היה עדיין על המזבח יש בו מעילה הואיל ויכול להעלותו. האמנם לשיטת ר"ל דנותר ופגול מבטלין זא"ז א"כ לא נדע אולי ביטל הנותר את הפגול ואין בו שוה פרוטה להביא עלי' אשם מעילות דכזית פגול שהי' כבר על המזבח ואם יעלה ירד אין בו מעילה וגם יבטל את הנותר ולא יוכל להביא אשם מעילות וא"כ מה יוסף לן הפגול אם עי"ז יחסר לן האשם. אולם למאי דאמרן דלר' יהודה מב"מ לא בטל נתישבה הקו' הזאת. והרבה יש לפלפל בענין הזה ואקצר

דרוש בדברי אגדה שבת הגדול תרס"ח

ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ויקרא י"ד. י"ד

תורת הנגעים, טומאתם וטהרתם, הלא הוא כתובה על ספר משפט הכהנים אשר נתן משה לבני ישראל, אותות הטומאה והטהרה כל משפטיהם וחקותיהם נפרטו בפרשה של שבוע זה וברעותה הקודמת לה וקראוה מעל ספר ה' בשבוע העבר. כי בשתי הפרשיות האלה הואיל משה לבאר את כל דיני הנגעים, כנגעי אדם וכנגעי בגדים ובתים ויכתבם על ספר תורת הכהנים, כי בהם בכהנים, ואך בהם תלוי' טומאתם וטהרתם. ועד כאן לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי במו"ק ז'. אלא דמר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור אמר לי' טהור ואי טמא שתק. ומ"ס לטהרו או לטמאו כתיב וכי חזי לי' כהן דטמא הוא לא מצי למשתק. אמנם בזאת התאחדו שעד שלא יאמר הכהן טמא לא יטמא. ואם כי הדברים האלה אינם נוהגין כעת, כי אין לנו כהנים מיוחסים אשר על פיהם תהיינה טהרת וטומאת המצורע (חנוך מ' קכ"ט) וגם לעתיד כאשר ישיב ה' את שיבת ציון. הלא את רוח הטומאה יעביר מן הארץ כאשר ניבא זכריה (י"ג ב') וחדלו נגעי בני אדם וסר מהם הנגע ולא יהיה עוד מצורע בבנ"י בכ"ז רבים וגדולים הם הדברים אשר נלמוד מהדינים הנאמרים בפרשיות האלה כי בהם ובפרטותיהם רמוז מוסר השכל לדעת להסיר את מדות הרעות אשר תסבינה נזק לנפש ורוח האדם. ואמרו במדרש זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע. ואמר רבי יהושע בן לוי חמש תורות כתובות במצורע ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע. (מדרש פרשתנו). ומאמר ריב"ל הזה יורה לנו כי נגע צרעת הוא לשון הרע מעצם עד בשר יכלה, הוא יפריד בין אחים ויסכסך איש ברעהו, להשבית שלום משפחה עיר ומדינה. וע"כ נלמוד גם הפעם תורת המצורע, כי בה נראה חלאת המדות הרעות כי תשחיתנה הוד הנפש ותאפלנה זיו יופי' וכל סימן מסימני הטומאה יורה על מדה רעה וטמא טמא יקרא להתרחק ממנה ולהשמר לבלי הלכד בשחיתותה

וכבר אמרתי באחד המאמרים ברמזים הבאים בנגעי בני אדם, וגם הוריתי את אשר נלמד מסימניהם, ושע"כ צותה התוה"ק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והי' בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא י"ג ב') ולא אמרה כי יהיה בעור הבשר אחד מהנגעים האלה והובא אל אחד הרופאים ויתן לו סמים לרפאתו, כי לא כמחלה טבעית מחלת הנגעים האלה, ולא תהי' לאדם ע"י צנים ופחים וקור וחום אשר ישלטו בו לרעה ונפל על המשכב וחלה. כל חולי וכל מכה אשר מהם ומהמונם יבואו עד הרופא יובאו, והתורה הקדושה אמרה ורפא ירפא (שמות כ"א כ') ותנא דר"י מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. והרמב"ם כ' בפ"ו מה' נדרים שהמודר הנאה מחברו מותר לו לרפאותו כי הרפואה מצוה הוא ובפי' למשניות כ' בנדרים פ"ד כי מצות הרפואה נכללת במצות והשבתו לו דכתיב גבי אבדה ודרשינן בסנהדרין ע"ג א' לרבות אבדת גופו. (וע' פנים יפות בפ' משפטים שכ' על הא דאז"ל שניתן רשות לרופא לרפאות דודאי מצוה היא לרפאות שהרי מחללין שבת על פקוח נפש. רק דהו"א שאסור לקחת שכר ע"ז כדין כל מצוה שאסור לעשותה בשכר ויליף מהאי קרא דמשמע מני' דצריך לשלם שכר הרופא דמותר לקבל שכר עבור הרפואה. וע' בספר חסידים סי' רצ"ה דאסור לעשות רפואה בשכר ובתרגום מבואר ואגר אסיא ישלם. ואולי קאי על שכר בטלה שמותר לקבל כדאיתא שם בס' חסידים. ואם נאמר דאסור לקבל שכר עבור הרפואה מד"ת נכונים יהי' דברי המשנה נדרים מ"א ומרפאו רפואת הנפש ופי' בגמרא רפואת הגוף דכיון דאסור לקבל שכר א"כ לא מהנהו מידי). שונה היא מחלת הנגעים אשר דיני' מפורשים בתורה לכללותיהם ולפרטותיהם המחלה הזאת היא מחלת הנפש. נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ותעבור על המצות אשר לא תעשינה אז כחות הטומאה תתגברנה. וכנאמר בתורת משה מרבינו משה אלשיך הקדוש זיע"א עפ"י דברי התנא באבות פ"ד כל העובר עברה קונה לו קטיגור והוא נצב לריב, עומד עליו לשטנו וייסרנו בתוכחות על עונו ואלה הנגעים הם תולדות חטאו. כאשר אמר נביא ה' תיסרך רעתך ומשבותיך תוכיחך (ירמי' ב' י"ט) וכל המראות אשר יראו בעור הבשר והי' לנגע צרעת, חטאות האדם הן אשר פגעו בו להרע לו, ולרפא המחלה הזאת אשר הרחק תרחיק את האיש שנחלה בה מעל מחנה ישראל כמאמר הכתוב בפרשתנו. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ואמרו חז"ל בברכות כ"ה ע"א התם בקביעותא תליא מלתא וכו' הכא והי' מחנך קדוש אמר רחמנא וכוונתם לפי ענינינו כי ע"כ ישב בדד ולא יבא אל המחנה כי נקבעו ונשרשו בו חטאיו והאפילו את טוהר הנפש וישחיתו את יפי' והכא הלא תצוה התוה"ק כי מחנה ישראל קדוש תהי'. כמאה"כ קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א'. (ויקרא י"ט ב') ואיך יבא איש טמא ונשחת בין קהל טהורים וקדושים וטימא אותם חלילה לרפא איפוא מחלת הנפש, יובא החולה אל הכהן אשר שפתי' ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, להורותו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה, ושב מחטאו ורפא לו. וכאמור בדברי הנביא. כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה' (ירמיה ל' י"ז) וכוונת הדברים, כי אחרי אשר אמר "מה תזעק על שברך אנוש מכאובך על רב עונך עצמו חטאתיך עשיתי אלה לך" מה תזעק על השבר אשר השברת הלא אנוש מכאובך יען רבו עוניך ועצמו חטאתיך ומה תזעק כי עשיתי אלה לך. ומה תזעק האמור בראש המקרא נמשך גם לסופו וכמו הי' כתוב, עצמו חטאתיך ומה תזעק כי אנכי עשיתי אלה הרעות לך. ואנכי אעלה ארכה לך, ורפא ארפא בראשונה, את שברון רוחך ושבת עד ה' ואז ממכותיך ארפאך. והכהן יראה את נגעי לב החולה ויבינהו סבת מחלתו וילמדהו דעת להשיבו מדרכו הרעה ואז תעלה ארוכה למכתו ונטהר מטומאתו. וסרה הבהרת ושבה נפשו אל ה' ונסלח לו מחטאתו

ולאשר שהנגעים מולידי הטומאה לארבעה מינים יפרדו. לנגעי העור נגעי הראש הבגדים והבית, כן מחלות הנפש אשר תולידנה ותסבינה את הנגעים האלה גם הנה לארבע תפרדנה. ונחקורה נא איפוא עליהן לדעת אופניהן ומהותן ואת אשר יאמר עליהן בספרי החכמה, למצוא את היחס אשר ביניהן ובין תולדותיהן ארבעת מיני הנגעים. למען נלמד לרפא את המחלות אשר תקוננה בנפש האדם, ואשר תפרצנה ותצאנה החוצה להשבית טוהר הגוף ולהרחיק את האיש המנוגע בהן מבין מחנה ישראל. וע"כ אמרו חז"ל כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רמ"א אף לא נגעי קרובי'. (פ"ב דנגעים). כי ביען אשר הנגעים יגלו חסרונות ומגרעות בתכונות נפש האדם, ועל הכהן להורותו להטיבם ולהשלימם, אין אדם רואה חובה לעצמו וגם לא ימצא כל עול בשאר בשרו הקרוב אליו. לכן אמרו חכמים כי לא יראה איש את נגעי עצמו ור"מ אומר אף לא נגעי קרובי', כי ממראה עיני קרובו יכוסו עון ועמל ולא יוכיח את האיש המנוגע להשיבו לתחי' והחטאים אשר לרגלם יבואו הנגעים האלה, שבעה הם כאשר ספרם אחד לאחד ר' שמואל בר נחמני בשם ר"י, לשון הרע, שפיכת דם, שבועת שוא, גלוי עריות, גסות הרוח, גזל, וצרות העין אכן מקורי החטאים האלה וסבתם ארבעה הם כאשר נבאר לפנינו

אמנם בטרם נדבר על המגרעות אשר בנפש האדם נבאר את המעלות הטובות אשר כנגדן תבאנה ומהדר ויופי הטוב נכיר ונדע גועל וחלאת הרע. והלא טוב לנו להתעסק עם הטוב והנאה למען הכיר על ידם את הרע והמגונה ולשמור מהם, מהגיד קבל עם את החטאות והאשמות אשר לבושת הן לנו ולכלימה. ואם במשך המאמר נגע גם בהם לפרטם ולדבר אודותם. לא בנו האשם כי טבע הדרוש יכריחנו נגד דעתינו לגלות מכאובי הנפש ותחלואיה ואין כוונתינו לפגוע בכבוד איש ומשאת נפשנו היא להורות את העם דרכי ה'. והימים האלה הבאים לקראתנו ימי חפץ הם, ימים אשר הראה ה' את עוז ימינו ויושיע כרוב חסדיו. ובחודש הזה הישועות מקיפות ובאות. ובניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל ויען כי תקותנו חזקה כי ישוב ה'