בית יצחק חושן משפט רכג

דפליגי תנאי אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם, וסתם לן תנא דמתניתין דבשוגג משלם קרן וחומש ואפשר לומר דטעמא משום דלפי מדה משלם, לית לן לאוקמי מתניתין כריוה"ג דלא קיי"ל כוותי' ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דינו מירושלמי דתרומות פ"ו הב', דתנינן המאכיל את פועלי' ואת אורחי' תרומה הוא משלם את הקרן והן משלמים את החומש דברי ר"מ וחכ"א הן משלמים את הקרן ואת החומש והוא משלם להם דמי סעודתו. ומק' בירושלמי הא רמ"א משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהן ונחלקו ר"י ור"ל. ר"י אמר עיקר סעודה ביניהן ור"ל אמר טפילה ביניהן וע' ר"ש שם בביאור הדברים. ואם נאמר לפי מדה משלם, נוכל למצא נ"מ טובה בין ר"מ לרבנן כגון דבשעה שאכלו הפועלים הי' שוה זוזא ובשעת תשלומין שוה ארבעה דהפועלים צריכים לשלם ד'. דגריוא אכל גריוא משלם. וכן אם יצטרך בעה"ב לשלם להכהן יצטרך לשלם ארבעה דהתשלומין לכהן הם לפי מדה וא"כ לר"מ דבעלים משלמין הקרן להכהן יצטרכו לשלם ארבעה ואם הפועלים ישלמו להכהן אף כי המה ישלמו ארבעה דחדוש הוא לגבי תרומה לשלם לפי המדה. אכן הבעלים המשלמים לפועלים דמי סעודתן לא ישלמו להם אלא זוז אחד כפי הדמים שהיה שוה בעת האכילה דהבעלים דינם כגזלן דעלמא ומשלמים כעת הגזילה. ומדוע דחק הירושלמי בביאור פלוגתתן וע"כ שלא רצה לאוקמי דר"מ וחכמים ס"ל לפי מדה משלם. ומכאן הוכיח הרמב"ם דינו

ואולי י"ל דאף אם נאמר לפי מדה משלם והפועלים ישלמו את הקרן ואת החומש מחויבים ג"כ הבעלים לשלם להם כפי אשר ישלמו לכהן. דהנה הבעלים הזיקו להם חדא זוזא מה שהסעודה היתה שוה בעת האכילה, כי עליהם היתה החובה להאכילם חולין והאכילום תרומה שהיתה שוה זוז. אכן הלא גרמו להם ג"כ היזק ג' זוזים מה שעל הפועלים לשלם לכהן כפי מדה ואם כי לא היתה זאת רק גרמא בנזקין מ"מ חייבים הבעלים לשלם לצי"ש כמבואר בהכונס והיכא דמחויב לצי"ש מהני תפיסה, וכיון דמחויב לשלם זוז אחד מן הדין וג' זוזים לצי"ש מוכרח הוא לשלם הכל דכל זוז שישלם יתפסנו הפועל על החוב לצי"ש עד שישלם הכל כעין שכ' במנ"ח ריש פ' משפטים וא"כ אף אם ישלמו הפועלים יהי' הבעלים מוכרחים לשלם הכל וליכא למימר נ"מ בהכי. ובמה דאמרתי נוכל לישב מה שראיתי מ"ק בכתובות ל' ע"ב על הא דקא' והאר"ח מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא פטור וכו' אימא מעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשו ל"ה עד דאכיל לי' ה"נ מעידנא דאגבי' קניא מתחייב בנפשו ל"ה עד דאכיל לי', והרי עדין נ"מ בין אביי ורבא, דא' רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' תברא או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא ומפרשי נן טעמ' בהמפקיד מ"ג דכל כמה דאית' בעינא ברשותא דמרא קיימא דהא בעי להדירה הלכך ברשותא דמרא הוקרה והאי שעתא דתברא ושתי' הוא דקא גזיל לי'. וא"כ אי בשעת הגבהה היתה התרומה שויא זוזא ובשעת אכילה שויא ד' לרבא חייב לשלם ד' ולאביי אינו מחויב לשלם רק זוזא, דהשלשה זוזים הנותרים לא נתחייב אלא בשעת אכילה ואז נתחייב מיתה ופוטרת אתו מהתשלומין ולמד"א הדבר נכון כיון דעכ"פ חייב לצי"ש אף אם קי"ל בדר"מ ומהני תפיסה שוב לאביי ג"כ מחויב לשלם כל הד' מדין תפיסה. האומנם לפימ"ש הצל"ח בפסחים כ"ט דלרנב"ה דפוטר כרת מתשלומין. גם לצי"ש אינו מחויב לא נוכל לישב כדברינו דאביי ורבא אזלי אליבא דרנבה"ק ואין חייב לצי"ש כלל. ומלבד כל זה אביי דאוקי בב"מ צ"א תוספתא דחוסם פי פרה כר"מ ולא משני לצי"ש לא ס"ל הא דאמר רבא דקולב"מ חייב לצי"ש. ואולי י"ל דגם אביי ס"ל דחייב לצי"ש אכן נראה לו דוחק הא דקתני לוקה ומשלם דמיירי לצי"ש. ורבא גופא אמר בחולין ק"א תנא תני משלם ואת אמרת מדת חסידות שני כאן וע' ריטב"א שם

(ו) וראיתי במל"מ פ' י' מה"ת בסופו שנסתפק אם משערין כמה היתה שוה התרומה וישלם מן החולין באותו שויון לפי שהתרומה בזול ואם אכל כזית תרומה ישלם פחות מן החולין או דלמא כשמשערין שויון התרומה משערין אותה כאלו היתה חולין ולרש"י אין משלם אלא דמי תרומה, וצ"ע דא"כ למה נדחק הירושלמי בביאור המחלוקת שבין ר"מ ורבנן במאכיל את פועלי' והלא טובא איכא ביניהו. דהמשלם לכהן אין משלם אלא דמי תרומה שהוא בזול ואם הבעלים משלמים לכהן משלמים פחות ואם משלמים לפועלים דמי סעודתן משלמין יותר. וע' בהגהות הש"ס לרע"ק איגר ז"ל שהק' על הא דקאמר בסוגין היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף זוזא לא תבעי לך דלא גרע מגזלן הא מ"מ נ"מ דאם נאמר לפי דמים משלם צריך לשלם כל ד' זוזי בפרות והן נעשים תרומה והחומש מד' זוזי והכהן אין יכול למחול אולם אם נאמר לפי מדה משלם רק סאה משלם מהפרות וחומש אינו משלם אלא מן הסאה. והכהן יכול למחול מה ששוה כעת יותר. וכעי"ז ק' ג"כ על דברי הירושלמי דלמ"ל לדחוקי בפי' המשנה בתרומות הנ"ל אי עיקר סעודה לבעלים או לפועלים או אי טפילה לבעלים או לפועלים, נימא דנ"מ דבעת האכילה היתה התרומה שוה ד' זוז ובעת העמדה בדין זוז, דאם הבעלים משלמין לכהן והכהן מוחל אז פטורים מלשלם היתרון שעלו במחיר בעת האכילה. אכן אם הפועלים משלמין אף אם ימחול להם הכהן מ"מ הבעלים משלמין להם כפי שעת היוקר. וכבר כתבתי לעיל כעין זה להוכיח דלפי דמים משלם ובעיקר ספקת המל"מ שהבאתי יש להעיר מגטין נ"ד א' תבא עלי' ברכה דאכיל מיני' מידי דלא חזי לי' בימי טומאתו וקמשלם מידי דחזי לי' בימי טומאתו ולדעת מל"מ הרי זה מנכה לו בעת התשלומין ומה טובה יעשה לו וצ"ע

(ז) והנה במתניתין דידן יש לפרש שני פרושים. האחד. אם נאמר לפי מדה משלם וכפי' רש"י במתניתין. והשני אם נאמר לפי דמים משלם, ואז צריך לאוקמי מתניתין כריה"ג וכרנבה"ק, ורישא מיירי בשגג בתרומה ובחמץ ובסיפא בהזיד בתרומה אף דשגג בחמץ. מ"מ מיתה ביד"ש פוטר מתשלומין וכ"ז לשיטת רש"י דהא דאמר רנבה"ק דכרת פוטר מן התשלומין הוא רק בהזיד בכרת ולא בשגג בו. אכן התוס' לעיל כ"ט כ' כיון דקיי"ל כחזקי' דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורים מתשלומין ה"ה כרת לרבנה"ק והא דאוכל תרומת חמץ בשוגג חייב בקרן וחומש הוא משום דתשלומי תרומה כפרה הם ואין כרת פוטרו. ולשטתם בין רישא ובין סיפא נוכל לאוקמי בהזיד בחמץ ורק ברישא דהי' שוגג בתרומה התשלומין לכפרה, ובסיפא דהזיד בתרומה ואין התשלומין לכפרה אמרינן קיי"ל בדר"מ וע' שטה מקובצת כתובות ל' שהאריך לבאר דברי רש"י ותוס'. וצ"ע לפי הבנתם בדברי רש"י דיש חלוק בין כרת למיתת ב"ד לענין חיוב תשלומין בשוגג. א"כ מה קאמר במגלה אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בי"ש ומוקי לה כרנבה"ק. והרי עדיין יש בין שבת ליוה"כ שבשבת אף בשגג פטור מתשלומין וביוה"כ בשוגג חייב בתשלומין, ובלי תפונה הרגישו המפורשים בזה. ע"כ נראה לי דגם רש"י מודה דאין חלוק בין כרת למיב"ד ולחזקי' דאי"ל מיתת ב"ד פוטר מתשלומין אף בשוגג ה"ה כרת פוטר בשוגג או משום דאמרינן כרת שלי כמיתה שלכם לרבא או מגז"ש דאסון אסון. אכן לתנאי דפליגי על חזקי' והם רבי ורבנן ור"ש דאי"ל כרבי בסנהדרין ע"ט גם במיב"ד לא פטר שוגג מתשלומין. ואף שכ' התוס' בסנהדרין שם ובכתובות דלא נחלקו אלא באין מתכוון רש"י לית לי' בזה כוותי' ומשני לה דאמר בכתובות ומי איכא למ"ד חייבין והא תנא דבי חזקי' כמו שתירץ הרשב"א שם דמ"ק לר' יוחנן לשטתי' יעו"ש בסנהדרין ובכתובות. ולפי"ז לר"ש דס"ל כרבי ומוקי לקרא ונתת נפש תחת נפש ממון ולי"ל לחזקי' שוגג לא פטר מתשלומין. והנה רש"י פי' בפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש מעל דאתיא כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר. והק' מהרש"א מדוע לא מוקי כריוה"ג וחמץ מותר בהנאה, ותירצו המפו' דהרי ק' למ"ד לא מעל משום דכרת פוטרו והרי מדאגבי' יצא לחולין ואז מעל וליכא חיוב כרת ותירצו משום דבהגבהתו עובר בבל יראה ומלקות פוטרו מתשלומין ואף דבל יראה הוה ניתק לעשה י"ל דהוה לאו שקדמו עשה דבע"פ אין עובר בב"י כמו שהאריכו בזה האחרונים ותשביתו הוא מעי"ט. אכן לריוה"ג דס"ל ביומא ל"ו דאין לוקין על לאו שקדמו עשה וע"כ אין לוקין בלאו דנבלה אין לוקין ג"כ בלאו דב"י וא"כ ליכא לאוקמא כוותי' דק' מדאגבי' קניא וכנ"ל וכבר העיר בזה מו"ח הגאון ז"ל בספרו או"ח סי' ע' וע"כ הוכרח רש"י לאוקמי כר"ש וכיון דאוקמי כר"ש ור"ש לית ליה דחזקי' ע"כ כ' רש"י לשטתי' דשוגג לא פטר מתשלומין ולעולם מאן דס"ל כחזקי' גם כרת פוטר בשוגג מתשלומין

(ח) באופן אחר י"ל קושית מהרש"א הנ"ל מדוע נקט רש"י אליבא דר"ש ולא אליבא דריה"ג דק' הא מדאגבי' קני' כנ"ל. וע"כ דלאו דב"י פוטרו מתשלומי קרן ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם כדברי התוס'. אולם כבר אמרנו דעל בל יראה אין לוקה משום דהוה ניתק לעשה. האומנם כבר העיר בשאג"א לשיטת הרמב"ם דהיכא דהלאו כולל יותר מהעשה לא תנתק העשה להלאו לאו דב"י דכולל יותר מהעשה משום דהעשה ליתא בחמץ שקיבל עליו אחריות וכן לשטות אחדות ליתא בנשים משום דהוא מ"ע שהזמן גרמא ל"ה הלאו ניתק לעשה וחייב עלי' מלקות. וכתבתי באיזה מקום לישב עפ"י מה שראיתי מביאים בשם ספר סדר משנה דהיכא דבחד צד גם העשה כוללת יותר מהלאו אף דבענינים אחרים הלאו כולל יותר מהעשה שוב העשה דוחה ל"ת. והנה בחק יעקב סי' תמ"ה תמה על דברי הט"ז שכ' דשותפין חייבים בב"י דהא כתיב לא יראה לך חמץ וממלת לך ממעט שותפין בפ' הזרוע בחולין קל"ו. ותירץ כיון דכתיב אך ביום הראשון תשביתו משמע אפילו שותפין. ובקהלת יעקב אלגזי ערך חמץ רצה לחדש דשותפין לא יעברו על לאו דב"י משום דכתיב לך, וגבי העשה דתשביתו דכתיב לכם אף השותפים עוברים משום דהתורה רבתה בתיבת לכם אבל בלאו דבל יראה דכתיב לך ממעטינן שותפין. ולפי"ז גם העשה דתשביתו כולל יותר מהלאו בחד צד ושוב הוי ניתק לעשה אבל לריה"ג אי אפשר לומר כן דאצטריך לך להיתר הנאה והנה בקה"י אלגזי הק' דמנ"ל לריה"ג דקרא דלך אתי להתיר הנאה דלא הוי מעניני דקרא דבאזהרת ב"י משתעי קרא הלא טוב לנו לומר דלך יתירה בא למעט שותפים בחמץ. וראיתי בצל"ח שכ' לישב קושית התוס' בפסחים כ"ג דלחזקי' לכתוב רחמנא לא יאכל ולא לבעי לך, דלריה"ג דאי"ל לעיל כ"ח מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ וסמוך לי' היום, והא ודאי שאין לומר שאין איסור אכילת חמץ נוהג לדורות שמצינו כמה פעמים איסור אכילת חמץ לדורות רק איסור הנאה דלא ידעינן אלא מדכתיב לא יאכל, לא ידעינן לדורות דסמיך לי' היום ולא נאסר אלא אתו יום שיצאו ממצרים ואף גם זה לדורות מותר בהנאה ולריה"ג לא אצטריך קרא דלך יהי' להיתר הנאה והא דקאמר לקמן לך יהי' להתיר הנאה לא אצטריך אלא לר' אבהו