בית יצחק חושן משפט רכב

ושם מיירי לענין תרומה. ובאמת צ"ע דבשלומא באשם אף דלא כתיב או הודע מ"מ ילפינן דבעינן שב מידיעתו מהקישא דזאת התורה כדילפינן בזבחים דף ד' ע"ב לענין שלא לשמה דאקיש הכ' כל הקרבנות לשלמים, ובדף צ"ח לחטאת דאינה באה אלא מן החולין ומתקדשת בבלוע וה"ה לזה דאינה באה אלא אם שב מידיעתו אבל חומש מנ"ל דבעינן שב מידיעתו. ואולי הדבר תלוי במחלוקת אביי ורבא בשבת ס"ט, לרבא מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי בעינן בחומש שב מידיעתו, ואביי דאי"ל הכל מודים בתרומה שאין חייבין עלי' חומש עד שישגוג בלאו שבה ולית ליה מיתה במקום כרת קאי ה"ה דלית לי' חומש במקום קרבן קאי ולא בעינן שב מידיעתו. אכן באמת יש להעיר דאביי ורבא החליפו שטתן מהא דאמרו בכתובות ל' ע"ב דבשבת אי"ל לרבא מיתה במקום כרת קאי ואביי לית ליה ובכתובות אי"ל לאביי דמיבי"ש פוטר מתשלומין ולרבא חייב. וכמדומני שראיתי כן באיזהו מקומן. וע' תוס' שבת ס"ט ע"א ד"ה אלא למונבז בסוף דבריהם שכ' ועוד דגבי כרת שייך שפיר למימר אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב וה"ה הכא י"ל אם היה יודע דחייב מיבד"ש עם הכרת היה שב ומשו"ה מחייב חומש. וע' תוס' חולין ק"א ב' הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור והק' דלר"ע נמי אין שב מידיעתו ותירצו דיוה"כ חמור משום דהוה יום כפרה. ולהנ"ל י"ל דשני איסורין חמורין מאיסור אחד ואף דאין שב מחמת שבת, מחמת שבת ויוה"כ ישוב ולא יעשה. וע' בדרוש וחדוש להגאון רעק"א זצלה"ה בסוגיא דפסחים כ"ט שכ' דגם במעילה בעינן שב מידיעתו והביא דברי התוס' שבועות י"ז לענין קרבן עולה ויורד

ובמשנה דכריתות שם ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור וספק אין בו, ופירש"י כגון שסבר שומן הוא ואח"כ נודע לו שהוא חלב, אבל ספק יש בו כזית. וכ' הגאון רש"ש ז"ל בהגהותיו דמשמע דממעט אם ידע שהוא חלב וסבר שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור משום דזה ל"ה שב מידיעתו, ותמה ע"ז דלא מבעיא לר' יוחנן דאי"ל הזיד בלאו ושגג בכרת חייב דחייב גם כאן, אלא אפילו לר"ל דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בח"ש דאפילו עשה לית בי'. ונעלמו ממנו דברי הירושלמי בתרומות פ"ו ה"א שהבאתי למעלה, אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מחצי זית אמר ר' בון בר חמא נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד ואין יסבור ר' בון ב"ח כר"ל, דאמר אכל ח"ז בהעלם אחד פטור והכא אכל שני חצאי זתים וחסר כ"ש פטור ע"כ. ואם כי סוף דברי הירושלמי אין להם הבנה כלל דמלות בהעלם אחד אין להן שום פירוש, וגם סוף מאמרו דהכא אכל ב' חצאי זתים וחסר כ"ש דמה חסרון הי' כאן וגם מדוע יפטור לר"ל. אכן תחלת הדברים מורים באר היטב דלא הוה שוגג אלא על ח"ז ועל חצי הב' לא הוה שב מידיעתו ודינו כמזיד ודברי רש"י במתניתין נכונים וכן בספק הב' שנסתפק שם הרש"ש ז"ל דאם בשעת אכילה הי' בספק אם הוא חלב או שומן ואח"כ נודע לו שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת נעלמו ממנו דברי הירושלמי שכ' שם במזיד בספקו ושוגג בודאי דלא הוה שב מידיעתו. וכבר הארכתי בזה במק"א

(ב) ויש להק' במתניתין דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש דהרמב"ם פסק בפ"י מה' תרומות הי"א דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ואין משלם את החומש, והראב"ד תמה דהתוספתא אמרה משלם קרן וחומש והכ"מ כ' דבתוספתא דידן איתא דאין משלם את החומש והטעם כיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתי' הוא. וא"כ במתניתין דידן דהוא אסור משום חמץ אף אם הי' חולין לאו אכילה הוא ומדוע מחויב על אכילתה חומש וע' ישועת יעקב סי' תקפ"ו. והנה הר"מ בה"ז שם כ' דשוגג שאכל תרומה ביוה"כ או שאכל תרומה נקורה וכו' ה"ז משלם קרן וחומש, וגם דין זה מהתוספתא דתרומות הנ"ל פ"ז, וק' מדוע לא אמרינן ביוה"כ דאכילת איסור לא שמה אכילה וע"כ הי' נראה דהעיקר כגירסת הראב"ד, ובשניהם בנזיר שאכל תרומה ובאוכל תרומה ביוה"כ בשניהם חייב קרן וחומש. דאל"כ מ"ש תרומה לנזיר דל"ה אכילה ותרומה ביוה"כ דהוה אכילה. ואולי יש לחלק בין איסור יוה"כ לאיסורי נזיר דמצאתי לכפות תמרים בריש פ' יוה"כ שכ' דמש"ה אצטריך התנא לאשמעינן דח"ש אסור ביוה"כ דסד"א דרק באיסור אוכל ח"ש אסור אבל ביוה"כ דהאוכל שרי והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות בו הו"א ח"ש מותר בו. וע' ב"ט שער הכולל דין ב'. וכעין זה כ' התוס' בחולין ה' ב' ד"ה צדיקים דאף דלא מסתייע מלתא למיכל איסורא, אמרינן בר"ה כ"א כמה בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבה דמערבא דהתם אכילת היתר היא אלא שאוכל בשעה דאיסורא, ומשו"ה האוכל [תרומה ביוה"כ ל"א אדם חותה מאכילת איסור כדברי הירושלמי בתרומות פ"ו ובש"ס דילן בכורות ל"ז ע"א וע"כ חייב חומש, משא"כ בנזיר אף שכ' מהרי"ט בסי' נ"ג דג' חלקי איסור הן ולדבריו חלוק נזיר מנדר ול"ה איסור חפצא. אכן באיזה מקום העירותי דדבר זה הוא מחלוקת בזבחים קי"ז ב' דר"מ אי"ל מנחות ונזירות ישרות נינהו ודינן כנדר וחכמים ס"ל דחובות נינהו יעו"ש. ואין תימה אם הרמב"ם ס"ל דנזיר דינו כנדר דהוה איסור חפצא. ושפיר כ' הר"מ דבזה אמרינן אדם חותה מאכילת איסור. וא"כ י"ל במתניתין לענין חמץ בפסח דהוא איסור התלוי בזמן כמו יוה"כ הוה ג"כ איסור גברא וחייב חומש על התרומה אף דהוא חמץ בפסח

(ג) ובאופן אחר י"ל דהתוס' בכתובות ל' ע"ב ד"ה ולאביי כ' דהוה מצי לאקשויי על מתניתין דכ"ש דקתני פטור מן התשלומין ומוקי לה כרנבה"ק והא מדאגבי' קני' ומתחייב בנפשיה ל"ה עד דאכיל לי' וצריך גם כאן לאוקמי סיפא דמתניתין כגון שתחב לו חברו לתוך בית הבליעה ומצי לאהדורי ע"י הדחק כדמתרץ שם בכתובות וליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעי' ואז באים כאחד. וא"כ אפשר לומר דעד כאן לא אמרינן אלא אדם קץ באכילת איסור, דאכילה של איסור לא מקרי אכילה אבל בהנאת מעיו אפשר דחייב גם על הנאת מעים דאיסורא וא"כ ברישא דע"כ מיירי ג"כ דומיא דסיפא כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. דאל"כ מה אריא בשוגג אפילו במזיד חייב עכ"פ בקרן וע"כ אפילו אכילת איסור מיקרי הנאת מעיו עכ"פ להתחייב משום תרומה. אכן לאשר לא מצאנו חלוק זה נראה דוחק בעיני לישב כן. ע"כ נראה לישב באופן היותר נכון דהתוס' הקשו לעיל בדף כ"ט דנימא אפילו בשוגג פטור משום כרת דחמץ כמו דאמרינן לעיל באוכל חמץ של הקדש לענין מעילה, ותירץ בספר מהר"ם ברבי דמתני' אתיא כאבא שאול דבתרומה חייב בש"פ אף דלית בה כזית. וא"כ משום חמץ לא מחייב כרת דלגבי חמץ אכילה כתיב ולעיל מיירי בחמץ של הקדש דאית בי' כזית ולכך לא מעל דשוגגין פטורין, וכיון דמיירי דלית בתרומה כזית א"כ הא דאסירא משום חמץ הוא מטעם דאחשבי' באכילתו וכדין ח"ש דאסור מטעם אחשבי' וא"כ איך נתפוס החבל בתרי ראשון לפוטרו מן החומש משום דאדם קץ באכילת איסור, והרי אם נפשו תקוץ באכילה לא יחשבנה ולית בה כזית ולא מקרי שוב אכילה וע"כ חייב חומש משום תרומה

ובדרך זה אפשר לומר עוד עפ"י מה שהביא מו"ח. הגאון זצלה"ה בשם מהר"ץ א"ש ז"ל דאף לשיטת הסוברים דכל איסורין הוי איסור חפצא, זה דוקא אם אכל כשיעור אבל ח"ש ודאי ל"ה רק איסור גברא והוא לפי סברת חכ"ץ בטעם ח"ש דהוא מטעם אחשבי' א"כ התורה לא אסרה עלי' רק הוא ע"י מחשבתו הביא עלי' האיסור וכיון דלא הוה איסור חפצא רק איסור גברא ל"א בזה אדם קץ באכילת איסור

(ד.) אכן בגוף הקו' שהק' המפורשים על דברי הרמב"ם בפ"י מה"ת דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה אין משלם את החומש. ממתני' דאוכל תרומת חמץ בפסח וכן מברייתא המובאה לעיל האוכל חמץ של הקדש במועד י"א מעל וי"א לא מעל. ולדברי הרמב"ם אין חייב חומש וה"ה לקרבן. דבאמת נחלקו בדין זה בבכורות ל"ז ע"א, דת"ק ס"ל המוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. ר' שמעון בן אלעזר אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להם את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ואלה הם דברים שהנפש קצה בהם נבלות וטרפות שקצים ורמשים ודברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויי"נ. ונראה דחכמים לא ס"ל כלל הך סברא דאדם קץ באכילת איסור והא דאמרו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים הוא משום קנס דחכמים קנסוהו למוכר שעשה איסור שהאכיל איסור לחברו ולא קנסו אלא במזיד. וכן פירש"י במתניתין דיחזיר להם הדמים משום קנס דאיסור ספי להו ורק רשב"א ס"ל דאדם קץ באכילת איסור ולדידיה דוקא בנבלות וטרפות דמאוסות ולא בקדשים וטבלים. וכן כ' הש"ך ביו"ד סי' קי"ט סקכ"ה דיחזיר הדמים משום קנס ודוקא במזיד קנסינן לי'. אכן בירושלמי פ"ו דתרומות ה"ג במאכיל את פועלי' ואת אורחי' תרומה דנחלקו ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל בעה"ב משלם את הקרן והם משלמים את החומש וחכ"א הם משלמים את הקרן ואת החומש והוא משלם להם דמי סעודתם. ולקמן נדבר בע"ה בפירוש הדברים. ופריך בירושלמי והלא כבר אכלו כמאן דאמר טבלים נפשו של אדם חותה מהם וכוונתו קוצה מהם. נראה מזה שלא כדברי רש"י שפי' במת ניתין דלרבנן הטעם דמחזיר הדמים הוא משום קנס רק דמן הדין מחזיר להם הדמים וחכמים ס"ל דאף בטבלים נפשו של אדם קוצה בהן ורשב"א ס"ל דרק מנבלות וטרפות דמאוסי נפש האדם קצה בהן, ולכלם במקום שאמרו דיחזיר הדמים הוא מדינא ורק לחכמים אפילו בטבלים וקדשים נפש האדם קצה בהם ולרשב"א רק בנבלות וטרפות. ונראה דהרמב"ם נקיט דיני' אליבא דירושלמי ופסק כחכמים ומתניתין דפסחים וברייתא שם ס"ל כרשב"א דרק בנבלות וטרפות נפשו של אדם קצה בהם ומתני דלא כהלכתא דהרי הרמב"ם פסק בפ' יו"ד מה"ת ה"ו האוכל תרומת' חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה בין טמאה בין טהורה פטור מן התשלומין. ופי' הכ"מ דהרמב"ם פסק כר"ע דלפי דמים משלם ומתניתין ס"ל לפי מדה משלם ואין הלכה כמותה, וה"ה דמתניתין ס"ל אין אדם קץ באכילת איסור אלא בנבלות וטרפות ולא באיסורי תורה וע"כ במתני' חייב בחומש. ואולי משו"ה ס"ל דלא כמתניתין משום דמתניתין ס"ל אין אדם קץ אלא בנבלות וטרפות והרמב"ם פסק דאדם קץ באכילת טבלים ובקדשים ג"כ וע"כ ס"ל דבין בשוגג בין במזיד פטור מן התשלומין. אולם ראיתי דאי אפשר לומר דמשו"ה פטרי' הרמב"ם מתשלומין דאדם קץ באכילת איסור, דמהאי טעמא לא יפטור אלא מן החומש כמו נזיר ששתה יין של תרומה דפטור מן החומש ולא מן התשלומין והרמב"ם דפטרי' מן התשלומין ע"כ משום דס"ל לפי דמים משלם וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא

(ה) והנה הראב"ד תמה על הרמב"ם דפסק האוכל תרומת חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה פטור מן התשלומין כיון