בית יצחק חושן משפט ריט

הפקדון איתא ר' יצחק שאל מה שישלם דמי העבד מפי' ומה צריכה לי' כל שלשים קנס או יותר בדמי' קנס אין תימר כל שלשים קנס אין משלם, אין תימר יותר בדמי' קנס משלם ופשיט לה תמן תנינן המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור. ומוכח דאין משלם דמי העבד. א"ר חגא קומי ר' יוסא תפתר שהמית עבד מוכה שחין, א"ל אמור דבתרה המית שורך בני וכו' משביעך ואמר אמן חייב ופתרה במוכה שחין ויהא פטור. א"ר עזרה קומי ר' מנא תפתר כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו של מזיק. כן ג' פני משה, א"ל אי כמ"ד פדיון נפשו של מזיק כלו קנס הוא. ולפי האמור דבר זה אי חייב בדמי עבד במחלוקת שנוי. וכן כ' הראב"ד ה' נזקי ממון הי"ג דאף דליכא שלשים של עבד בהודה מעצמו מ"מ דמים איכא. וא"כ י"ל דהש"ס בגטין קאי לר"י ולשמואל דחייב כופר שלא בכוונה ודלא כרבה ולדידהו בעבד חייב בממון בהודה מעצמו וכשהודה ואח"כ באו עדים פטור הואיל ובהודאתו חייב עצמו בדמים וא"כ קשה מה מייתי בגטין מ"ג ראי' מיליד בית ומקנת כסף דלא מצי לזבוני לקנס, והרי שם הי' מהדין שיוכל למכרו דהרי שם מיירי דהעבד אין שוה כלום וכשהודה לא נתחייב בדמים וכשיבואו עדים אח"כ לא יפטור מהקנס וליכא למימר דלמא מודה ומפטר ומדוע לא יוכל למכרו. ולמה שהבאתי לעיל דהא דבעינן שיחייב עצמו בכלום הוא משום דבהודאתו משים עצמו רשע, אבל היכא דאין משים עצמו רשע ל"ב שיתחייב עצמו בכלום, כיון דבנגיחת שור בעבד לא עביד עצמו רשיעא אף כשאינו מחייב עצמו בכלום כשבאו עדים אח"כ פטור וגוף דברי רש"י בגטין צ"ע דמדוע דחק עצמו לפרש דלמא מודה ומפטר כשיבואו עדים אח"כ ולא פי' כפשוטו דמודה מעצמו ולא יהי' עדים כלל. ואכ"מ להאריך בזה. ומה שחידש מו"ח הגאון זלה"ה דסיכא דקנה דבר אחד מדאורייתא גורר הדבר הב' אחרי' אבל אם לא קנה את הדבר הראשון אלא מדרבנן כמו קנין אודיתא בקרקע אין קונה מטלטלין, דקנין דרבנן ל"מ רק לגבי נפשי' וכעין שכ' הב"ש סי' ל"א ס"ק י"ז. יש להעיר ע"ז מב"ב קמ"ג דא"ר ששת מנא אמינא לה דתניא ר' יוסי אומר אין לך מר בקושית אלא פנימי שבו וכו' אמאי את וחמור הוא. ולהנ"ל אין ראי' כלל דתרומת קושית גופא אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר וע"כ דגם בדרבנן מושך האחר. וע' תשו' מהרי"ט בשניות חו"מ סי' נ"ב מה שהאריך בענין קנין דשב"ל עם דשלבל"ע. ויש להעיר בהך דב"מ מ"ו א' ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקנה לי' מעות להאיך אגב סודר. וק' אפילו אין מעות נקנה וקנה למעות וחפץ בחליפין וקנה לר"ש וכאן ל"ק תירוצו של מו"ח הגאון זלה"ה דלא קאי אקרא וכן ק' ב"ב קמ"ח באיסור גיורא אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין וק' דלקני החוב שהי' לו אצל רבא עם חפץ אחד שהי' בידו ואין הזמן מספיק כעת לעיין בזה

סי' סד באחד שנתחייב לתת לאשת אבי' סך מסוים באם תעקור דירתה ממקום שישבה בו והאלמנה עשתה מודעא נגד ההתחייבות שלה לצאת מהבית, וטוען כעת המחייב שגם הוא חזר מההתחייבות שלו ושטר המודעא אינו בפנינו ורק קרוב מעיד שמסרה מודעא: (הערה) ע' בפנים שרצה מו"ח הגאון זצללה"ה לומר דאף לדעת חו"י דבמסר המוכר מודעא גם הלוקח יכול לחזור בו, זה רק במודעא ע"פ אבל במודעא בכתב ל"מ הלוקח לחזור דהרי כ' התוספות ב"ב מ' דמחאה הוה מפי כתבם משום דכתבו שלא מדעת המתחייב רק תקנת חכמים הוא להציל הנאנס, וזה רק לטובתו אבל לרעתו יכול לומר אי אפשר בתקנת חכמים. הנה לפי דברי התוס' האלה הי' מקום לומר דלא תהני מודעא בכתב בגט, לפי"מ דאמרינן בקדושין י"ב דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא, וע' ב"ש אה"ע סימן קל"ד ס"ק י"ב דמביא בשם באר שבע דנהרדעא לא פליגי ארב אלא בענין קדושין אבל בשאר דברים לא פליגי ומשו"ה פסק הרמב"ם כוותי' דרב וכן אפסק הלכתא באה"ע שם. וא"כ י"ל דבמקום איסורא לא תקנו חז"ל וכמו שהביא הרמ"א בסי' רל"ה בחו"מ בשם תשו' הר"ן כיון דפעוטות מקחן מקח הוא רק מתקנת חכמים אם מכרו בנכסים מועטים שזכו בהן הבנות לא עשו כלום דבמקום איסורא לא תקנו חז"ל ומצאתי בתשו' שואל ומשיב מסדורא תליתאי ח"ב סי' י"ב שהביא כן בשם ספר נודע בשערים והאריך בזה

סי' סה שותף שהשכיר לאיש שהי' דר בהחנות של שותפין, את החנות לשנה אחת וערב לו שבאם יתבענו השותף במקום המשפט ויתחייב לשלם אז ישלם הוא כל מה דמתעני מן דינא עלי ועתה טוען השותף המשכיר כי קבלת האחריות עבור שותף הב' אין בה ממש דהוא אסמכתא משום דלא נזכר בהשטר שכירות דנעשה דלא כאסמכתא ובב"ד חשוב. עוד טוען השותף המשכיר כי השוכר לא קיים תנאו שהתנה עמו להחזיר לו החנות בסוף שנה ולא החזירה, והשוכר משיב כי היה אנוס עפ"י בית משפט המדינה להחזיר החנות להשותף האחר. הערה מו"ח הרב הגאון זצלה"ה הביא דברי הטור בשם הרמב"ם בחו"מ סי' קל"א בראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקבל עליו אחריות המכירה לא נשתעבד דעביד אינש דזבין ארעא ליומא והראב"ד השיג עליו שאין באחריות משום אסמכתא הנה בהבנת דברי הרמב"ם רבו המפו' דעת הטור הוא, כיון דבאמת בכל ערבות יש אסמכתא ורק דאמרינן שעל אמונתו הלוהו ומהאי טעמא נ' בש"מ ב"מ ע"ג ביהיב זוזי לחבריה ופשע ולא זבין ליה משלם כפרותא דזולשפט אף דמבטל כסו של חברו פטור דלא הוה אלא גרמא דבהאי הנאה, דסמך עלי' ונתן לו מעותי' נשתעבד מדין ערב. וכן בהך דינא דכן המרדכי ס"פ זה בורר והובא ברמ"א חו"מ סי' י"ד במי שאמר לחבר שילכו לדין במקום אחר וא"ל לך ואני אבא אחריך והלך והב' לא הלך אחריו צריך הב' לשלם לזה שהלך כל יציאותיו אף דהוה רק גרמא כיון דסמך עלי' והאמינו חייב לשלם הוצאותיו, משא"כ באחד שערב לחברו וכ' לו אחריות על שדה שקנה מאחר כיון דעביד אינש דזבין ליומא אין כאן הוכחה דקנה השדה על הימנותו ואחריותו דיוכל להיות שגם בלעדו אחריותו היה קונה השדה שוב הוה אסמכתא. וסברת הה"מ לא ברירא להבינה ועל דעת הטור תמה בטו"ז דהרי ב"מ ט"ו אמרינן דלא קי"ל כשמואל דאמר עביד אינש דזבין קרקע ליומא וע"כ אחריות ט"ס הוא בין בהלואה בין במכר. וע"כ המובחר בהבנת דברי הרמב"ם דבשלמא בערבות דעלמא הערב התחייב עצמו שאם לא ישלם הלוה ישלם עבורו ובעת שנעשה ערב לא נדע דבר אחד אם ישלם או לא ונכנס הערב בספק אחד וגלתה התורה דנתחייב בזה כמבואר בפ' ג"פ אבל בנידון הרמב"ם לא נדע בעת המכירה שני דברים שמא לא יטרפו הקרקע כלל ואם יטרפו שמא לא ישלם המוכר. וא"כ איכא ספק בעיקר הערבות שמא לא יטרפוה ולא יצטרך כלל להיות ערב, ואם יטרפוה אז נצרך לערבתו. ועל הספק בעיקר הערבות לא גלתה התורה כלל דמהני הערבות ושייך בה דין אסמכתא. ומצאתי בתשו' בית אפרים סי' ל"ב שכ' כעין זה בהבנת דברי הרמב"ם. אכן הק' ע"ז מדברי הרשד"ם הביאו הש"ך בסי' קכ"ט במי שנתן כת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני הוא ערב הרי דנעשה ערב אף שלא נשתעבד מיד ובאמת דבריו תמוהים דהרשד"ם כ' דלא הוה ערב, ואם כי לא מטעמא דלא נשתעבד מיד רק מטעמא דלא אמר בלשון מצוה תן לו ואני ערב והיה כאומר כל הזן אין מפסיד מ"מ לא נתבאר דהוה ערב. אמנם בתשו' מהר"א ששון נחלק על הרשד"ם וע' מה שהארכתי בתשו' הובאה ב"י חיו"ד ב' סי' פ"ג אות י"ט, ואף לדעת מהר"א ששון לק"מ דלכאורה צריך להבין איך נעשה ערב במה שכ' כל מי שילוה לפלוני הוא ערב, והרי בעת כתיבתו המלוה אינו מבורר כלל ולא יוכל להשתעבד לאדם שאין מבורר, וכמו שכ' מהרי"ט בראשונות סי' כ"ב, ואף דמהרי"ט כ' בישוב דברי הש"ס גטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך והרי אתו האיש ל"ה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד לי' דהטעם דמהני משום דעכשיו הוא משתעבד לכל העולם בחוב זה בזא"ז ואין גרירתו של אחד פוסלת את השארי בכהא"ג כ"ע מודו דיש ברירה מ"מ מה נעשה לדעת הרמב"ן דאי"ל דאפילו בכה"ג לא משתעבד, וגם מהר"א ששון מדויל ידי' משתלם דבסי' קע"ח נחלק על מהרי"ט והובאו דבריו בקצוה"ח סי' ס"א סק"ב. וגם למהרי"ט בעצמו אי אפשר לומר בערבות כמו בממרני ובמעמ"ש, וע"כ צריך לומר כתירוצו של מהרי"ט שם ובשניות חו"מ כ"ג דסוגיא דהמבשרני מטעם שליחות הוא ואימת קנה להני זוזי משעשה שליחתו ובאותו שעה מבורר הוא. וא"כ אין מקום לקו' ב"א דבכותב הרני ערב לכל מי שילוה לפלוני הרי הוא מדין שליחוה כאומר כל מי שיעשה שליחתי וילוה הרני ערב לו ובאו השעה מבורר הוא ועוד דבענין כזה אין הערבות אסמכתא כלל, כיון דבשליחתו הלוהו

ובדברי מהרי"ט אלה תתישב קו' התוס' קדושין י"ט א' ד"ה אומר אדם לבתו. שהק' מה אשמעונן רבא באומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מקודשת מדריבר"י, פשיטא אפילו הי' אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב, וכ' בתשו' דלדעת הרשד"ם ל"ק דגם בערב אין מתחייב אם אמר כל מי שילוה לפלוני הריני ערב, אכן לדעת מהר"א ששון קו' התוס' במקומה עומדת ולהנ"ל נכון דהרי גם בערב ק' דהאיש שנעשה לו ערב אין מבורר וע"כ כתי' מהרי"ט דמשעבד עצמו לכל העולם בזא"ז ואף שכתבתי למעלה דבערבות אין לומר כן מ"מ מפאת הדחק נתרץ גם בערבות שנעשה ערב לכל העולם בזא"ז או כמ"ש בקצוה"ח שם דעושה לכל העולם לשלוחין, אכן זה בעניני ממון אבל בקדושין אי אפשר לומר כן דאם נתקדשה לאחד שוב אי אפשר לה להתקדש לשני, ואיך נאמר דמקודשת מדין ערב כיון דגם בערב אם יאמר דערב רק לאיש אחד ולא לכל העולם בזא"ז כמו שאנו אומרים בכוונתו. לא הי' נעשה ערב וע"כ הוכרח לומר דמקודשת מדריבר"י

ומלבד כל מה דאמרן קו' ב"א הוא רק לטעמו בדברי הרמב"ם דלכן ל"מ אחריות לוי כיון שלא נתחייב מעכשיו אלא אחרי טריפה ולסברא זאת שפיר הק' דבכותב כל מי שילוה ג"כ לא נשתעבד מיד ונעשה ערב, אבל לפימ"ש בטעם הדבר דערבות הוא אסמכתא והתורה גלתה דמהני או מקרא דאנכי אערבנו, או מקרא דד"ק לקח בגדו כי ערב זר. וכ"ז אי ליכא אסמכתא אחריני אלא האסמכתא דערבות אבל בענין הרמב"ם דמלבד האסמכתא דערבות איכא עוד אסמכתא אחריני דשמא לא יטרפוה כלל, ועל אסמכתא זאת לא כ' תורה דמהני ולדעת הב"ח בסי' ר"ז דאסמכתא הוא דרבנן אפשר לומר דרבנן לא תקנו בערבות דמהני. אלא באסמכתא דערבות אבל באסמכתא אחריתא לא תקנו כלל. וכבר תמה הש"ך על דברי הב"ח דא"ל אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן מערבות דמהני, דלמא שאני התם דבההוא הנאה דסמך עלי' וע' ח"ס חו"מ סי' ס"ו מה שיישב בזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי יש דין אסמכתא בגוי דתלי אי הא דאסמכתא לא קניא הוא מדאורי'