בית יצחק חושן משפט ריח

סי' נח ראובן קנה משמעון חמשים כור חטים ומכרם ללוי, ונתן לוי לראובן ערבון סך קס"ה פלארין וראובן נתן הכסף לשמעון ותבע ראובן ללוי יתר המעות והשמיט לוי א"ע, וב"כ נתן לוי שקים לראובן והוא הוליכם לבית שמעון ומלא ראובן את השקים בבית שמעון ואח"כ נפלה דליקה בבית שמעון ונשרפו החטים שהיו בתוך השקים ועמדו לדין על מי חל ההפסד

סי' נט ראובן ושמעון הי' להם בית בשותפות, וראובן שכר משמעון חלקו ודר בו לבדו ובמשך ימי השכירות קנה ראובן משמעון את חלקו בכסף ערבון וגם בק"ס וקודם כתיבת השטר חזר ראובן הלוקח מהמקח, ומפלפל אי מעות וק"ס מהני לקנות אף במקום שכותבין את השטר ואי מהני חזקת ראובן בעת השכירות וסתר דברי תוע"ר דטאבעלא הוה ככתבו שטר ויוכל לחזור קודם שנכתב בטאבעלא

סי' ס בשוכר אקציס שהשכיר כפר אחד לאיש אחר וקבלו אדרויף מהשוכר הב' גם נתן לו קוויטל שהשכיר לו הכפר ואח"כ רצו המשכיר לחזור מהשכירות. והעלה דקנין סטומתא מועיל בדשלבל"ע וכסף וקויטל דינם כקנין סטומתא

סי' סא חבורה קדושה שמכרו מקום פנוי מבית החיים לאיש אחד ורוצים לחזור משום שלא הי' כל אנשי החבורה באותו מעמד ובעינן רוב מתוך כל, גם לא כתבו את השטר ועוד טענות אחרות

סי' סב ראובן קנה תבואה משמעון ואמר לו שיוכל לקנות התבואה במקומו בפחות ממה שיתן לו. אכן השכר מהפראכט עולה לו בזול אם יקנה במקום שמעון, וקודם ששלח שמעון התבואה נשתנה מחיר הפראכט וטוען ראובן שינכה לו ההפרש מהפראכט שהוקרה כעת ושמעון אין רוצה לנכות באמרו כי לא התנה עמו בפירוש ומה לו בשנוי הפראכט: עוד תכול התשובה הזאת הדין בעיר שנמצא בה בצד אחד פירצה פחותה מעשר אמות וחשש השואל לדעת מג"א בסימן שס"ה דשמא מבואות שלנו יש להם דין מבוי דבקעו בו רבים דאסור פירצה יותר מ"ד. הערה). מו"ח הרב הגאון זצלה"ה הביא דברי הנתיבות סי' ר"ל שתמה על דברי המחבר שכ' בס"ט וכן המקבל חבית של יין מחברו כדי להוליכם למקום פלוני למכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיץ הרי זה ברשות מוכר מפני שהחביות והיין שלו. והרי מבואר בסי' קע"ו ברמ"א במקבל סחורה להוליכה למקום אחר ולחלק בריוח ובתוך זמן קודם שמוליכה זל הסחורה בכאן, מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשעה שמוליכה ולא בשעה שקבלה. ומשמע דאם הוזל אחר שהתחיל להוליכה חל ההיזק על שניהם, ועי"ז חילק שם בין הוזל בכל המקומות להוזל רק במקום שלקח משם הסחורה ומטעם אומדנא נגעו בה יעו"ש. והנראה לי לפרש שלא יסתרו הדברים דהכוונה בסי' קע"ו שקיבל להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר וההפרש בין המחיר שבמקום הזול למקום היוקר יחלקו, וביני לביני הוזל יותר במקום הזול וטוען הלוקח שרצונו לחשוב הסחורה בזול יותר למען יקח חלק גדול בהריוח, ואומר רי"ו כי הדין עם הלוקח, יען שאם הוקרה הסחורה במקום המוכר הי' מחשב להמקבל המחיר ביוקר והי' הריוח מועט יחשבנה כעת בזול. אבל לעולם במקום שיוליך לשם הסחורה עדיין לשם הסחורה ביוקר אכן בסי' ר"ל מיירי שהוזל במקום שמוליך לשם וכן נראה מלשון הרמ"א ג"כ וקודם שהוליכה זל בכאן ולא כ' שהוזל במקום שהוליכה לשם. ואם נרצה להעמיק יותר נאמר שגם בסי' ר"ל מיירי באופן כזה שלא הוזל אלא במקום המוכר ובמקום שמוליך לשם עדין המחיר ביוקר והא דכ' בסי' קע"ו קודם שהוליכה, אין הכוונה קודם שקבלה רק קודם שהגיע עם הסחורה למקום היוקר והענינים שוים, והכוונה על חלוקת הריוח איך יחשבוהו אם כשעת שפסק עמו או כהמחיר שהיה אח"כ. והכוונה בדברי רי"ו במה שכ' קודם שהוליכה הוא קודם שהוליכה למקום היוקר ולעולם מיירי שכבר קיבל הסחורה. וראי' לדברינו שבדברי הרי"ו סיים בפ' המוכר פירות וכוונתו לדברי רבא שם בדף צ"א שמשם נובע הדין המובא בסי' ר"ל ורי"ו מפרש דברי רבא במה דקאמר האי מאן דקביל חמרא אדעתא דימטי לי' לפרוותא דזולשפט ואדמטי להתם זל, דכוונתו דזול במקום שקבל משם הסחורה, ולעולם בזולשפט עדין מחיר חמרא כמקדם ודו"ד שבין הנותן והמקבל הוא על אופן חלוקת הריוח ואף אם נאמר דאין הכוונה כן בדברי רבא וכן במחבר סי' ר"ל רק מיירי דהוזל במקום שהוליך לשם הסחורה מ"מ כוונת רבינו ירוחם והרמ"א בסי' קמ"ו מוכח כן. ובשטה מקובצת ב"ב נ' כסברת רבא דאין אחריות זולא על המקבל כיון דבעל העסק עיכב עלי' שלא ימכרנו אלא בזולשפט ומחמת כן אירע אונס הזול בזולשפט, וכיון דפסידא מחמת בעל העסק אין חייב המקבל באותו האונס, וכן הביא בסוף דבריו בשם בעל העליות שסבת הזול היה התנאי של בעל היין שהתנה עמו שלא למכרו לאלתר עד שיוליכנו לזולשפט וע"כ אינו חייב באחריות היין. ולפי"ז יש לישב הסתירה מסי' קע"ו לסי' ר"ל דבסימן קע"ו לא נזכר אלא שקבלו להוליכו למקום אחר ולא רשם לו המקום, והרשות ביד המקבל למכרו בכל מקום שירצה ע"כ חל אחריות הזול בתר שהתחיל להוליכו על המקבל אבל בסי' ר"ל כ' להוליכו למקום פלוני ומיירי שסימן המקום ולא היה יכול למוכרו במק"א ע"כ אחריות הזול על הנותן שמחמת תנאי אירע האונס. אולם ברבינו ירוחם ובב"י בסוף סי' קע"ו כ' גם שם להוליכו למקום פלוני כמו שכ' בסי' ר"ל ע"כ אי אפשר לומר כן. ומלבד כל אלה סברת העליות דחוקא כיון שהמקבל הי' סבור וקבל מבלי למכור אלא באותו המקום ואם חוקר הסחורה יקבל חלק בהריוח עלי' לקבל גם בההיזק את חלקו, ומה לי שהי' ההיזק משום תנאי דהמוכר. וסברת הנתיבות שכ' מטעם אומדנא ודברי נטע שעשועים בסימן מ"ה הארכתי בהם במק"א. ולא אוכל להאריך כאן וע' חת"ס סי' ע' בחו"מ מה שחילק בין אם אירעה סבה המבטלת את המקח במוכר או בלוקח שאז אמרינן אומדנא ובין אם אירעה הסבה בדבר הנמכר דאז ל"א אומדנא ומלבד כי אין כל יסוד נכון לחלוק זה מה שמביא ראיה לדברי' מדברי ר' חננאל דמוקי הך דרבא ב"ב בלקח היין ולא בקבל, שלא הזכיר החמיץ אלא הוזל משום דהחמיץ נעשתה הסבה בגוף דבר הנמכר, נעלמו ממני דברי הש"ס דבעי בנעשה חלא ולדברי ר"ח דמיירי בנמכר קאי הבעיא דנעשה חלא גם בנמכר ואקצר כי אין הזמן מספיק להאריך

סי' סג ע"ד דו"ד שבין איש לרעהו, שהאחד מכר שדה אחת (לאנקא) על ג' שנים ואופני השכירות המה שהלוקח קוצר השחת בימות החמה ומונח בשדה עד שיתיבש ומכניסם לביתו ואח"כ רועות בהמות המוכר בהלאנקא ואחרי שעברה שנה אחת רוצה המוכר לחזור מהשכירות, וטוען כי השחת היא דשלבל"ע בעת השכירות ולא קנה הלוקח והלוקח טוען כי הי' קנין כסף והאנדשלאג הנהוג בין השוכרים

הערה מו"ח הגאון זצלה"ה העיר בש"ס ב"ב קנ"ז דמ"ק יכיר למ"ל מיגו דאי בעי יהיב לי' מתנה ומשני בנכסים שנפלו לו אח"כ דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע והרי אי"ל מגו שהי'. מקנה ביחד עם דשב"ל ומזה הוכיח כהסמ"ע בסי' ר"ג דבדבר שלבל"ע ל"א מגו ע' נוב"ק חו"מ סי' כ"ו שכ' דהא דנסתפק המרדכי בהקנה דבר שב"ל עם דבר שלבל"ע הוא בהקנה דבר שלבל"ע אבל עבידא דאתי כגון פרות דקל, לכך אנו אומרים שכיון בדעתו לשתף שניהם ולבלי להקנות האחד בלתי הב' כמו שפי' רשב"ם ב"ב שם, אבל במקנה רכוש שיש לו והקנה ג"כ מה שיהי' לו בשעת מותו, ל"א דתלי חד בחברי', דאטו ידע שיתוספו לו נכסים אח"כ ואף שלא כ' סברא זאת אלא לדעת רב המנונא ב"ב שם דאמר בקנה אתה וחמור ל"א כלום, מ"מ נראה דגם לרב ששת דאמר קנה הכל אפשר לומר כן, וא"כ אצטריך יכיר לענין נכסים הבאים אח"כ ולא ידע שיבואו, דבזה ל"א מגו וראיתי בנו"ב שם בתשו' חתנו הגאון מהר"י זלה"ה שחידש דבדברים הנקנים באמירה, כיון שלא נאמרו בדבור אחד לא אמרינן מגו ולא מהני לדברים שלא הי' בעולם ומהני לדברים שהי' בעולם וחותני קלס את דברי', וגם לי הצעיר נראה להביא ראי' לדברי' מקדושין ס"ב דבעי ר' אושעיא הנותן שתי פרוטו לאשה, באחת א"ל התקדשי היום ובאחת א"ל התקדשי לאחר שאגרשך או חלין הקדושין ולה"ש מה איבעיא לי' נימא מגו דחיילא השתא חיילא נמי לאח"ז, דהוה כמקדש דשבל"ע עם דבר שבל"ע דיקדשה השתא דהוא דשבל"ע ומקדשה לאחר שיגרשה דהוא דשלבל"ע וע"כ כיון דהקדושין בדבור ולא בכתיבה ל"א מיגו כדעת הגאון מהר"י מפוזנא זלה"ה, ואולי י"ל דשאני בהך דמרדכי דמקנה דבר שבל"ע עם דבר שלא בל"ע, דבעת שהדבר שלא בא לעולם יבא לעולם, אז גם הדבר שבא לעולם יהי' בעולם ויהי' שניהם בעולם, אבל באשה הזאת אי אפשר שיהי' שניהם בעולם דלאחר שיגרשה תהיינה הקדושין השניו' בעולם והקדושין הראשונות כבר כלו ואי אפשר לומר מגו דחייל אהא חיילי נמי אהא. ומו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הגהת אמרי ברוך שהעיר דבדשלבל"ע ל"א מגו מהא דאמרינן בגטין מ"ג למפשט דמוכר עבדו לקנס ל"ק דהוי דשלבל"ע מברייתא דיליד בית דאס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא, ואם נאמר מגו בדשלבל"ע תקשה אף למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע והרי משכחת למכרו לקנס ולמכר עוד חפץ עמו בב"א ויחול הקנין מטעם מגו ומו"ח הגאון זלה"ה תירץ דהקנין מטעם מגו ל"ה אלא מדרבנן כקנין אגב דל"ה אלא מדרבנן לשטת התוס' ב"ק י"ב מלבד שיש לחלק בין הדבקים דבר זה דקנין אגב הוא מדרבנן אינו מוסכם ומהתוס' ב"ק ק"ד נראה דקנין אגב הוא מדאורייתא וכבר האריכו בזה האחרונים וע' ש"ך חו"מ סי' שס"ג. והנראה לי לישב קו' אמרי ברוך על השטה במרדכי דמהני דשלבל"ע מטעם מגו מהך דגטין דהרי דברי הש"ס צ"ע מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא והרי אם יכול למכרו, א"כ בע"כ יש להעבד שווי מעות דאל"כ לא יתן הקונה עבורו כלום, וא"כ גם בליכא קנין עכ"פ שוה לדידי' גופי' ולמה יגרע מערכו אם לא יוכל למוכרו. ומצאתי בספר מוצל מאש על גטין שהעיר בזה ותירץ בשלומא אי יוכל למוכרו הוה כדקל לפרות דמניה קא רבו, אבל אם לא יוכל למוכרו, אז הוה כדבר שאין לו ערך כלל ורק בגרמתו יוכל לבא לידי ממון ולעולם אין שוה כלום. ולפי"ז לא מעלה ומוריד הא דיכול למוכרו עם עוד דבר אחד שישנו בעולם, דעיקר ההוכחה הוא מדלא יוכל למוכרו לבדו מוכח דהקנס שיבא לידו הוא רק בתורת גרמא ולא מיני' קא אתו

ויש לה"ק בגטין שם דקאמר ואם תמצי לומר דמנגח ממאי דמשלם דלמא מודה ומפטר ופירש"י קודם העדאת עדים ומודה בקנס פטור וצ"ע הרי אמרינן ב"ק ע"ה דעד כאן ל"א מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא היכא שחייב עצמו בהודאתו בקרן ומה חייב עצמו בכאן ואין לומר דמחויב עכ"פ לשלם דמי העבד בהודאתו דהרי ב"ק מ"ג א"ר אידי ואידי דמים וכו' גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו וכו' היכי דליכא עדים לא משלם דמים, וא"כ לא חייב עצמו בכלום ובכה"ג במודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב האומנם בירושלמי סוף פ' שבועת