בית יצחק חושן משפט רטז

לשבועה דרע לשמים לא הוה רע לבריות לשטת רבא אבל לעולם רע לשמים נחשד על השבועה דהוה גם כן רע לשמים ואם כן נאמר גם כן דרע לשמים ל"ה רע לבריות ולא נפסל נאמנות שלו. ובאמת זה רק לרבא אבל לאביי רע לשמים הוא רע לבריות ורק שכ' מו"ח זלה"ה דרק לעדות נפסל משום דכתיב אל תשית רשע עד משא"כ בנאמנות דהאמינו יותר מהתורה ואף בחשוד לעברה לא אתרע נאמנתו אבל ע' סמ"ע במקומו שכ' אף דקיי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר אפי"ה בהא בטלה הנאמנות והטעם דמסתמא לא הימני' מעיקרא אלא משום שהי' בעיני' בחזקת נאמן. והשתא דהוחזק כפרן אמדינן לדעתי' דלא הימני' ובתשו' עבוה"ג סי' י"ט כ' הא דהביא הטור בסי' ע"א בשם תשו' רבינו קלונימוס דבהוחזק כפרן לא מהני הנאמנות הוא מטעם דאנן סהדי אלו הוה ידע הלוה שיהא המלוה מוחזק כפרן ל"ה יהיב לי' נאמנות ולאו דוקא בהוחזק כפרן ע"י עדים אלא אפילו אם לדעת ב"ד נראה כי הוא כפרן בטלה הנאמנות וא"כ כש"כ בהוחזק בעובר עברה דאמדינן לדעת הלוה דאלו הוה ידע כי עובר עברה ל"ה יהיב לי' נאמנות וצדקו דברי הנתיבות

והנה באות ד' העתיק מו"ח הגאון זלה"ה דברי הנתיבות בסי' ע' סק"ט שהק' על הש"ס שבועות ריש פ' שה"פ דאמר הזיד בשבועות הפקדון והתרו בו מהו ודייק מכלל דאי לא אתרו בי' מחייב כפירת דברים הוא וכו' והא אפשר למצא בטען הנפקד החזרתי והמפקיד האמין לנפקד בשבועה וכבי תרי ונשבע דלענין ממון לא מהני סהדותיהו דעדים כיון דפסלנהו המפקיד ולענין קרבן ומלקות נאמנים. ותירץ הנתיבות כיון דלא אמר שם בש"ס והודה אח"כ משמע דע"פ עדים לבד חייב קרבן ומלקות וא"כ אי אפשר לומר דמיירי שפסל לעדים. דא"כ לא מצי הב"ד לחייבו ממון ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם כמבואר בפסחים כ"ט. ותמה מו"ח זלה"ה דע"כ מיירי שהודה דבשבועת הפקדון אין חייב חומש ואשם עד שיודה מעצמו כמבואר ברש"י שבועות מ"ט וכקו' הזאת הק' בתוספות חדשים בריש שבועות הפקדון על התוי"ט שם שכ' דמשו"ה נקט הרע"ב הודה משום דהעתיק לשון רש"י ואין כוונתו לומר דבעינן דוקא הודה דבשה"פ בעינן הודה דוקא והפלא על הגאון ר' ליבש נ"ז ז"ל שהק' על דברי מהרש"א ולא ראה כי כבר קדמו בזה בתו"ח. אכן ע"י בתוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה אשם שתמהו כן על דברי הש"ס דקא' לר"מ אשם היינו קרבן וא"כ עדים מחייבין אשם דב"פ ד"ש אמרינן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל עפ"י עדים אין משלם חומש ואשם ומוקי לה בפ' הגוזל קמא כר"מ ותירצו דסוגיא דב"מ דסברא לר' מאיר עדים מחייבין אשם לא תעמיד ההוא משנה כר"מ אלא כדבעי לאוקמי התה מעיקרא כשאכלו טרפה וסוגיא דהתם סברא דלר"מ עדים לא מחייבו אשם משום דכתיב והתודה ולא סבר דאשם היינו קרבן יע"ש וא"כ אפשר לומר דסוגיא דשבועות הפקדון אזלא כפי שטת סוגיא דב"מ וחייב אף בלא הודה ודברי הנתיבות אין תמוהין כ"כ: וקו' הנתיבות הוא באמת קו' התומים רק ששנה אותה במקצת ובתומים הק' על דעת הר"י מיגאש והר"ן הובאו דבריהם בסי' ע"א ס"ה בהאמנו כבי תרי וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פ"ב. הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין מפני שפרעו פעמים והמלוה נשבע היסת אפילו פרעו תחלה בעדים דא"כ מה דייק בריש שה"פ מכלל דאי לא אתרו בי' מחייב והא כפירת דברים בעלמא הוא ופירש"י דלא תועיל כפירתו כלום דהא יש עדים דמעידים על ההלואה ודלמא מיירי בכה"ג דתבעו דפרעו פעמים ונשבע לו לשקר דאפילו כפר הכל דליכא שבועת הדיינים חייב ואפילו שלא בב"ד והעדים אין נאמנים להוציא ממון דהא הלוה פסלנהו אבל לענין קרבן ומלקות ודאי נאמנים דב"ד לא פסלו להו לעדים ונראה לי ליישב כי בתומים שם כ' אף דיכול לתובעו בעדים הללו לאחר פרעון מ"מ צריכים העדים להעיד שנית לפני הב"ד כי מה שהעידו קודם פרעון אין מועיל דאז פסלנהו הלוה וע"כ כ' דיש נ"מ אם מתו או נפסלו מחמת קורבא ול"ק קו' הר"ן אופוכי מטרתא למ"ל א"כ לפי דעת בעל העטור הביאו ב"י בסי' ל"ג בחו"מ דאם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתובעו אח"כ בעדות זאת כשנתרחקו דעביד אינש לאחזוקי דבורא והש"ך כ' אפילו כשלא נפסק הדין דעת בעה"ע דעביד אינש לאחזוקי דבורא. א"כ י"ל דבאופן כזה דהעידו פ"א בדבר הפרעון ולא הועילה עדותן דהלוה פסלן שוב אינם נאמנים אח"כ לחייבו מלקות דעביד אינש לאחזוקי דבורא וע"כ לא מצינו לאוקמי דברי הש"ס דמבעיא לי' לענין מלקות באופן כזה. אכן בקצוה"ח סי' כ"ח סתר הך דינא דעביד אינש לאחזוקי דבורא והארכתי בזה במק"א. והנראה לישב הקו' הזאת החמורה כיון דלמלקות בעינן עדות שאי"ל וקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ונפסלו העדים משעת הגדה הראשונה שהגידו לענין לפטור הלוה והי' פסולים בעת הגדה הב' ולא יוכלו לחייב מלקות וכמו דאמרינן ב"ק ע"ג כי מתזמי אגניבה אגלאי מלתא דאטביחה פסולים הי' ומשו"ה לא מצי לאוקמי הש"ס באופן הזה

ובזה תתישב קו' התומים שהק' איך נמסור המלוה לידי שבועה דהלא באמת העדים כשרים והם מעידים שלא פרעו ויפסלוהו אח"כ וע' קצוה"ח מה שהאריך בזה דאף שכ' בנוב"ק אה"ע סי' נ"ז דלפסול אדם ל"ב עדות שאי"ל מ"מ האחרונים פליגי עלי' בזה וע' תשו' ב"י יוד"א למו"ח הגאון זצלה"ה סי' א' שכ' ג"כ דלפסול אדם בעינן עדות שאי"ל וא"כ אין העדים נאמנים לפסלו כיון דהוה בעדותן הב' עדות שאי אי"ל וכו'

סי' נב ארבעה שותפים קנו יער וכשנתמעט העסק מכרו ב' שותפים לשלישי והי' כעת לאחד ג"ח ולאחד רביע ואח"כ מכר בעל חלק הרבע את חלקו לשנים ומיחה בעל ג"ח שלא למכור ויצא הדין שאין רשאי למכור ולא רצה השותף לשמוע ומכר לאותן האנשים וכעת טוען המוכר. וגם הקונה קיי"ל כהפוסקים שיכול למכור חלקו והקנטרקט נכתב על שם שניהם אך לבעל ג' החלקים יש שטר על בעל חלק הרבע. מו"ח הגאון זלה"ה תלה הדבר אי יכול למכור השותף חלקו לשנים במחלוקת שבין הסמ"ע והטו"ז בסי' קנ"ד דלדעת הסמ"ע לא יוכל השותף למכור לשנים ולדעת הטו"ז יוכל למכור לשנים. ובאמת דברי הטו"ז תמוהין כאשר תמה עליהם בנתיבות אבל בניד"ד גם הסמ"ע יודה דיוכל למכור לשנים דעיקר סברת הסמ"ע בנוי' על דברי המרדכי פ' חזה"ב ושם כ' בהדיא דבחצר לא קפדי ובבית קפדי וה"ה בשדה או ביער ג"כ לא קפדי ויוכל למכור לשנים, אכן בשע"מ הוכיח מפסחים פ"ט בממנה אחרים על פסחו דיכולים בני חבורה לעכב ואמרו לא ניחא לן אינש נוכראה וא"כ ה"ה בשדה או ביער יכולים השותפים האחרים לעכב אך באמת גבי פסח יש לומר דאין יכולים לאכול בבית אחד עם איש נכרי שאינו מבני חבורתם ודמיא לבית, גם י"ל כיון דקיי"ל לתנא דמתניתין דהתם דפסח נאכל בב' חבורות ויכולים לחלוק משו"ה יכולים לעכב לאכול בב"א אבל בשותפים בתוך הזמן דיכולים לעכב מלחלוק אין יכולים לעכב שימכור לשנים. וגם בזה יש לעיין טובא וע' תוס' שם דמיירי אפילו התנו שלא לחלוק ביניהם

סי' נג בשני שותפים בשכירת פסעסיא, וכלה זמן השכירות, ונסע אחד לשכור הפסעסיא מחדש ושכרה, גם שכר עוד פסעסיא אחרת וטוען כי לעצמה שכרה, ונעשה דו"ד ביניהם כי שוכר הפססיא לא כתב ההוצאות וההכנסות בחשבון מפלפל מי הוא המוחזק בעסק, אם גם הב' שלא נכתב הקאנטראקט על שמו הוא ג"כ מוחזק בהעסק. ואם מחויב שותף לשבע לא הרוחתי לפטור את השותף הב' מלשלם עסקא בעוד שעבור עצמו משלם הרבית ואינו רוצה לשבע ומבאר באחד שמאמין לחברו אם יכול לשבע שאינו יודע

הערה מה שהעלה מו"ח הגאון זלה"ה באחד שצריך לשבע אינו יודע אם נתחייבתי, אכן יודע הוא שחברו איש נאמן ולא ישקר ומאמין לחברו, שאין יכול לשבע שאינו יודע. לפענ"ד יש לשדות נרגא בדבר הזה דידיעה מלתא אחרתי ואמינה מלתא אחרתי הוא, ועי' מה שכ' העקידה בפי' הכתוב, ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלש ובנפש חפצה וגו'. כי הזהירו על הדעת בדרך מחקר עד מקום שיד העיון מגעת ולבא על ידה לכלל אמונה. מה שכ' מו"ח הגאון זלה"ה דהרי יודע שנמצאה ארץ אמעריקא אם כי לא ראה אותה אין הדמיון עולה יפה כי שם יודע ע"י אותות גלוים כי נמצאה הארץ הזאת כי יראה מכתבים באים משם ואנשים נוסעים ובאים משם לכאן וזאת הוא ידיעה גמורה כאשר אמר החבר למלך הכוזר במאמר ראשון. אלו הי' אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לתת כבוד לשמו, ההיית חייב בזה להאמין. וענהו המלך כי איך יתחייב בזה, אם לא ידע כי יש שם מלך וכי איש חסד הוא ואמר החבר ולו באים שליחי המלך ותשורות בידו וגו' וענהו המלך כי אז יסיר הספק מלבו וידע כי יש שם מלך וגו'. וככה אמר ה' בעת נגלה לאבותינו בסיני. אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דבר הנודע להם. ועו"ש הרי דדבר זה נקרא ידיעה ממש, אבל שלא ידע מאומה ורק איש אחר אומר לו, אם גם מאמין אליו אבל אינו יודע ויוכל לשבע שאין יודע. והרי מצאנו כעין זה בשבועות לא ע"א מנין לתלמיד שאמר לו רבי יודע אתה בי שאם נותנים לו מאה מנה איני מבדה, יש לי אצל פלוני ואין לי עלי' אלא ע"א מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק. והרי שם מאמין לבבו ולדעת מו"ח הגאון זלה"ה הוה כיודע ואעפי"כ נקרא זאת דבר שקר ויודע אנכי שיש לחלק אבל בגוף הסברא נוכל לומר כי נקרא אינו יודע אף שמאמין ויכול לשבע אם באמת אין יודע

והנה בתשו' הזאת הביא מו"ח הגאון זלה"ה מה שהעיר בספר ארי' דבי עלאי חחו"מ סי' ג' בדברי המחבר בחו"מ סי' צ"ג סי"ג בראובן שהטיל לכיס ת' דנרין ושמעון מאתים וראובן טוען שהי' הפסד ת"ק דנרים, אם המנה הנשאר ביד ראובן ישבע ראובן שבועת השותפין וילך במנה שבידו, ואם המנה הנשאר ביד שמעון נשבע ויקח חמשים וק' אמאי אם המעות ביד ראובן נוטל ראובן כל המנה הרי מעות השותפות בחזקת שניהם ומזה רצה לחדש או ד דמהני ברי ושמא בשותפים. וזאת כ' בשע"מ סי' קס"ד או דמיירי דלא נדע שיש מנה ביד ראובן רק על פי' ונאמן משום מגו ולדידי נראה כיון דדין זה נובע מהרמב"ם פ"ו מה' שלוחין ושותפים וכוונת הרמב"ם להשמיענו דאין השותף מן הנשבעין ונוטלין ולשטתי' שפיר עולין דברי' דהרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות אלה דרק דבר הידוע שהוא משל שותפות אין לאחד חזקה בו על חברו ורק דהטור הביא בשם הראב"ד דאפילו לא ידוע ותרוי' שוה בשוה כגון דחזי דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבני בהו עסקא ולא ידוע כמה אייתי האי או האי ולבתר יומין נפיק האי עסקא מידי דחד ואמר תרי תלתי דידי ותלתא דחברי לא מהימן אלא פלגי בשוה אבל הרמב"ם נראה דס"ל דוקא בדבר הידוע שהוא של שותפות וע' בתשו' הרשד"ם הביאו הש"ך בסי' קע"ט בחו"מ שכ' דוקא דבר הידוע ודאי שהוא של השותפות, וגם הראב"ד לא כתב אלא בלא נודע