בית יצחק חושן משפט ריד

ובמל"מ פ"י מה' זכי' כ' המגיה לישב הקו' מב"ב קל"ז מתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ותיפוק לי' דמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן ובמקום אסורא לא תקנו דהר"ן לא אמר אלא דוקא גבי האי דפעוטות דאי לאו תקנת חז"ל לא הי' בהם כח למכור אבל במתנת שכ"מ בלעדי תקנות חז"ל הי' יכול לחתנה במתנת בריא לאחר מיתה. גם במקום אסירא קנה בקנין דרבנן. וכעין זה תירץ בסמ"ע סי' ר"ח הק"ו על המרדכי מנשבע שלא למכר ומכר דאין במעשי' כלום מדברי הרא"ש במוסיף על המקח בשביל המתנת המעות דמקחו מקח וכ' לחלק דבנשבע אי אפשר באופן אחר ע"כ המקח בטל משא"כ היכא דאפשר באופן המותר. אז אף אם נעשה באופן האסור המקח קיים וע' נוב"ת אה"ע סי' קכ"ט שכ' ג"כ כסברא הזאת ותלי בה כיפי ומצאנו ג"כ כעין סברא זאת לענין מהב"ע בתוס' סוכה ל' וה דברים עתיקין

סי' לח שמחזיק האוראנדא צריך לעמוד לד"ת עם מוכרי י"ש שהביאוהו מחוץ ולא שלמו המכס והב"ד דנין כפי הכח והמשפט אשר למחזיק עפ"י חוקי המדינה ודלא כהרמ"ץ שכ' דבענין זה אמרינן עביד אינש דינא לנפשי'

סי' לט קושיא בש"ס כריתות כ"ב דס"ל לר"ע דחייב על ספק מעילות אשם תלוי ור"ע ס"ל מייתי משם ודאי ומתני ואר"ע נראים דבריך במעילה מועטת אבל לא במעילה מרובה דאינו חיוב לתת הקרן מספק והרי ר"ע ס"ל באומר לשנים גזלתי מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם דחייב לצ"ש אפילו בשמא ושמא א"כ כאן בספק גזל מהקדש ספק גזל מהדיוט צריך לשלם לשניהם לצי"ש וכיון דעיקר דין חיוב אשם הוא לצ"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין א"כ בלא"ה צריך לשלם הקרן הן להקדש והן לחולין והאריך בדברים נעימים ומתוקים ונראה לי לישב קו' מו"ח הגאון זלה"ה דעד כאן ל"ק ר"ע דחייב לצ"ש על הספק אלא היכי דחייב על הודאי מצד הדין כמו בגזל דבידע למי גזל חייב בדיני אדם א"כ בספק חייב עכ"פ לצ"ש. אבל בהקדש דגם בודאי אין חייב רק לצי"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין א"כ בספק פטור אף לצ"ש דנחית דרגא ומשו"ה פטרו ר"ע

סי' מ ב' שותפים בבית שאין בו דין חלוקה ורצה אחד להשכיר חלקו ועי"ז מחייב את חברו לשלם מס מהבית והשותף טוען שישלם לו היזקו

הערה. מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הש"ס ב"ק נ"ה בפורץ גדר לפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודברי רמ"ה דעל הבהמה שנאבדה חייב בד"א והא דאר"י דפטור מד"א וחייב בד"ש קאי על מה שהזיקה הבהמה. וכ' דהרמ"ה בחו"מ סימן קנ"ה סמ"ד לשטתי' והנה הרמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון ה"ב כ' דחייב על מה שהזיקה הבהמה ג"כ בדיני אדם ותמהו עליו חכמי לוניל ממתניתין דפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור. ובעל מגדול עוז הביא תשו' הרמב"ם להם וחילק בין פרצוה לסטים שכוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות בעלים לא נתחייבו בנזקי' שהרי לא נעשה הנזק שנתכוונו לו. אבל הפורץ גדר חברו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקי' ולפיכך חייב הפורץ כדין מזיק והמחבר פסק כדברי הרמב"ם בסימן שצ"ו. ובאמת הדברים תמוהים דמה לנו בכוונתם אם כוונו לגזול הבהמה או כוונו שתזיק לאחרים אטו אנן דנין על הכוונה והרי המעשה הוא העיקר. ואם כי בירושלמי מחלק בין כוונתו לגזול או לאבד. גם שם לא נוכל להבין החילוק בזה והנה רש"י פי' בדברי הש"ס אי בכותל בריא בדיני אדם נמי לחייב דכוונת הש"ס דאכותל לחייב עכ"פ. והקשו בתוס' דלמא באמת חייב על הכותל בדיני אדם והא דפטר ר' יהושע מדיני אדם קאי על הבהמה ואולי משום הכי פסק הרמ"ה דחייב אף על הבהמה והרמב"ם חייב אף על נזקי' משום קו' זאת דאם נמצא איזה דבר דפטור מדיני אדם כגון לרש"י על הבהמה ולהרמ"ה על נזקי' נימא דהא דפטר ר"י קאי על הבהמה או טל הנזקים ומה מקשה בדיני אדם נמי לחייב. והתוס' כ' ב"ק ובסנהדרין דלא שייך למתני פטור מדיני אדם אם הי' שום חיוב בבהמה או בכותל. והדברים סתומים מדוע לא שייך למתני פטור מדיני אדם אשארא. ונראה לישב עפ"י שחידש בספר מנחת חנוך מצוה מ"ב דהיכא דחייב לחברו חמשים זוז מצד הדין וחמשים לצי"ש ומהני בהו תפיסה מחויב לשלם הכל מצד הדין דהחמשים שישלם מצד הדין יתפוס עבום החמשים לצי"ש ונ' אחרים ישלם לו מן הדין. וא"כ שפיר מקשה הש"ס אי בכותל בריא מדיני אדם נמי לחייב. ואין כוונת הקו' דרק עבור הכותל מחויב לשלם רק כוונת קו' דמחויב לשלם גם על הבהמה דיתפוס תשלומי הכותל עבור החיוב שיש מתשלומי הבהמה וע"ז משני בכותל רעוע דאין מחייב לשלם כלל רק לצי"ש. ושפיר מיושבת קושית חכמי לוני"ל על הרמב"ם במתניתין דפרצוה לסטים דשם לא נאבדה הבהמה ומשו"ה פטור על נזקי' ג"כ ורק לצי"ש חייב בנזקי' משא"כ בברייתא דחייב על הבהמה מדין חייב גם על נזקי' מצד תפיסה וכדאמרן. ועיין תוס' ב"ק צ"ח נ"א ד"ה מתיב כיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול. ונראה מדבריהם אם במקצת הוי היזק ניכר וחסרון חייב לשלם אף על ההיזק דלית ביה חסרון ומגלגלין עליו את הכל. וע' תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה לא צריכא דאף דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוה כ"ש אז מחויב בכל. והוא כעין סברת מנ"ח שהבאתי למעלה. ואולי זאת סברת ר' נתן ב"ק נ"ג ע"א בשור שדחף את חברו לבור דאמר כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דאף דא"ר קסבר האי כולי הזיקא עביד מ"מ כיון דשניהם השור והבור עשו ההיזק כל אחד הוה מזיק בחצי ובחצי השנית גורם להזיק ומחיוב לשלם המחצה מצד הדין והחצי השנית לצי"ש וכל היכא דאיכא לאשתלומי מאידך אין צריך להשתלם ממנו. אבל כי ליכא לאשתלומי מאידך אז משתלם מהאי כיון דחייב לצ"ש מהני תפיסה וכדאמרן וע"ז אמר ר"נ דינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכאמור. ואין המקום להאריך כאן

ובדבר השאלה כ' מו"ח הגאון זצלה"ה לדמות הענין למה שהובא בחו"מ סימן ס"ו במוכר שט"ח על בנו ומת הבן מוחל לעצמו וא"צ נשלם מדיני דגרמי כיון שמתכוין להנאתו. והיא דעת הראב"ד פ"ז מה' חובל והביא בזה קו' העולם שהק' על שטה זאת מב"ק פ"ט דר' אדי בר אבין מייתי סייעתא לתק"א מהא דתניא מעידין אנו באיש פלוני וכו' ואס"ד ליתא לתקנת אושא תזבן כתובתה לגמרי דאיך יקנה שום איש הכתובה וישלם כל דמיה כיון דאם תמות הבעל יורש אותה וימחל לעצמו וא"צ לשלם מדינא דגרמי. ומה שרצה מו"ח הגאון זצלה"ה לומר כיון דירושת הבעל דרבנן ל"מ מחילתו. ודוקא יורש דאוריי' יכול למחול דבריו צ"ע דהראב"ד ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ע' ב"ש אה"ע סי' צ' ומה שרצה מו"ח ז"ל לחלק בין מטלטלי למקרקעי ובב"ק מיירי בהי' לה צאן ברזל מקרקעי ולמפרע הוא גובה ואין יכול למחול ג"כ יש לסתור דמנ"ל לרב אדי להביא ראי' לתקנות אושא דלמא לעולם ליתא לתקנת אושא והברייתא מיירי דהי' לה צ"ב מטלטלי ואפשר ראייתו דהברייתא סתמא נקטה ומשמע אף דצ"ב שלה הי' מקרקעי וזה דוחק. והנראה לי בישוב הקו' דהנה נקטינן ב"ב קכ"ה דאין הבעל יורש בראוי. וכן אפסיקא הלכתא באה"ע סי' צ' וע"כ אמרינן שם דאין הבעל יורש מלות אשתו. ובמלוה שעמו פליגי ח"מ וב"ש. דעת ח"מ דדין הבעל כדין בכור ופלגי ודעת ב"ש דיורש כלה דזכה מתורת נ"מ ובאבני מלואים תמה איך אמרינן בכמה משנות ובפ' מ"ש דהבעל יורש נכסי צ"ב של אשתו הא נכסי צ"ב מלוה הן אצל הבעל ולדעת ח"מ לא יירש רק המחצה ותירץ דזכה הבעל בהן משעה שהלותה אותן לו מתקנת אושה וכמ"ש הרא"ש דמדמה לה למכרה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות יעי"ש וא"כ דברי הש"ס נכונים דאם ליתא לתקנת אושה תזבון לגמרי מה תאמר דהבעל יורש ומוחל לעצמו דהרי אם ליתא לתקנת אשה לא יירש נכסי צ"ב ולא יוכל למחול. וא"כ ממלא מיושבת קו' התוס' דלא מקשה ממתניתין דמכות כיון דשם מיירי במנה ומאתים כדברי התוס' והרמב"ן כ' דהא דאין נותן מנה ומאתם ליורשים לאו מתורת ירושה היא רק היא מתנאי כתובה שכ' לה כשתמשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי וא"כ לא תוכל למכור לגמרי ולא יכול להוכיח מדי. אכן לדברי ב"ש דמלוה שעמו הכל להבעל ולא מתקנת אשה עדיין קשה דלא תוכל למכור לגמרי דהבעל ימחול לעצמו. אכן גם לשיטתו ניחא דעיקר טעמו משום דהוה כנ"מ ובנ"מ בלתי תק נתאשה אם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"כ שפיר מוכיח דאיתא לתקנת אשה דאל"כ תמכר לגמרי מה תאמר דהבעל ימחול הרי אם תמכור לא יוכל למחול דלא יירש אותה ומשני אם אמרו בנ"מ יאמרו בנכסי צ"ב ופירש"י דלא תוכל למכור כלל ושוב הבעל יורש אותה ומחיל לעצמו

והנה בגדולי תרומה הביאו בתומים סימן ס"ו הקשה על דברי הראב"ד שכ' במוחל לעצמו אין משלם כלום משום דלא נתכוין להזיק לחברו ועשה רק לטובת עצמו והא דאמרינן העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואי אמרת השא"נ שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב ולוקמי כגון שנתכוין להנאתו וע"כ פטור מדיני אדם וע' תומים מה שתירץ בזה ועכ"פ מוכח דבמוחל לעצמו אף דפטור מדיני אדם מ"מ חייב בד"ש. וכן מוכח מדברי הש"ך בסי' הנ"ל סופ"ב דחייב לשלם מדיני דגרמי ואין יכול לומר לא כוונתי להזיק משמע דלהראב"ד פטור מדיני אדם משוה דאומר לא כוונתי להזיק אבל חייב בדיני שמים. וא"כ אם נאמר כדעת ח"מ דבמלוה שעמו פלגא כמו בבכור אם הבעל ימחול לעצמו יהיה מחויב לשלם המחצה מצד הדין. ולפי"מ שהבאתי לעיל בשם המנ"ח דאם מחויב לשלם המחצה מן הדין מחויב לשלם אפילו המחצה האחרת שאינו מחויב רק לצי"ש מדין תפיסה ה"ה כאן יהיה הבעל מחויב לשלם המחצה האחת מצד הדין שאינה מועילה מחילתו בה וממילא מחויב לשלם גם המחצה השנית שמחויב לשלם לצי"ש מכח תפיסה ולכך פריך שפיר ותזבין כתובתה לגמרי אולם מדהוכיחו הדין דיורש יכול למחול לעצמו מקריבתו דרב נחמן בכתובות פ"ו, י"ל דפטורה אף לצי"ש. דאל"כ איך אמר ר"נ ליכא דלסבה עצה דתמחול והרי אסורה לה לעשות כן משום דמחויבת לצי"ש

כסי' הנ"ל הביא מוחז"ל קו' על הראב"ד בעדיות שכ' דהא דב"ה מטמאין דם נבלות הוא רק מדרבנן מכריתות כ"א שכ' אי דם מטמא טומאה חמורה. דתנן דם נבלות ב"ה מטמאין ומוכח דהטומאה דאוריי' והקו' הזאת חמורה וליכא בר נגד דיפרקונה אכן מה שהקשה ג"כ על הרמב"ם שפ' בפ"א מה' אבות הטומאות ה"ד דדם נבלה אינה מטמאה כנבלה אלא הרי הוא כמשקין טמאין שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מה"ת מהך דכריתות ל"ק. דהרמב"ם פסק כר"י בן בתירה דהעיד בפ"ח דעדיות דדם נבלות טהור. ופי' דאינו טהור גמור אלא מדאורייתא אבל