בית יצחק חושן משפט ריג

סימן כו פלפול בש"ס ב"מ ו' ע"א בסוגיא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא. בהך דתני ר"ח שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב ובישוב קושית פנ"י בהא דא"ר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע למה דאמר אביי ספק מלוה ישנה יש לו עלי' ופלפול בדברי מהרש"א בפסחים כ"ו בתוס' ד"ה שאני היכל

סימן כז ישוב קו' השואל ב"ב קנ"ז בסוגיא דאקני מדידיה לא קמבעיא לך דאפילו מגלימא דעל כתפי' ותירוץ לקו' במנחות ו' קרא דמן הבקר למעט טרפה ות"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל

סימן כח בשמעון שהשליש טראטין באופן המועיל אם ישבע ראובן שלא אמר לו שמעון הנתבע בחיי אבי ראובן שאינו חייב לו רק סך מועט ממה שתבעו עכשיו ישלם לו כפי התביעה של עכשיו והשבועה הזאת היא ללא הועיל שאינה מעלה ולא מורידה אם הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה

סימן כט בדין חלוקי מחיות דהחיובים שנתחייב איש לרעהו אין להם כח ועוז נגד יורשים ובאי כחם דשיור לא מהני אלא לעצמו אם לא שהתנה בפירוש שחל החיוב גם על יורשים אחרים דחיובים כאלה הוה כדבר שאינו מסוים. (הערה ע' בית יוסף חו"מ סימן ר"ט שהביא בזה מחלוקת הרשב"ם והרמב"ן. דעת הרשב"ם כיון דמשום יתור לשון הוא די לנו אם אהני יתורא למה שפירש דהיינו לעצמו והרמב"ן כ' דלא יוחזר שאין הדבר משום יתור לשון אלא משום דהוה כתנאי ובתנאי כל האומר לי ולא ליורשי משמע כעין שאמרו בגטין וקדושין דבתנאה לי ולא ליורשי משמע. והר"ן כ' דאפילו לרשב"ג דפליג התם ואמר לי ואפילו ליורשי משמע מודה הכא דלא קאמר רשב"ג אלא בדבר שהוא קצוב ומסוים. אבל במשייר לעצמו פרות היוצאות בכל שנה ושנה אפילו לרשב"ג לי ולא ליורשי' משמע. אכן ביד רמ"ה כ' בפ"י דברי הש"ס ב"ב ס"ג דמש"ה בבן לוי שמכר לישראל ואמר על מנת שהמעשר שלי לא יתן לבני אחרי רק אם פי' לי ולבני משום דכי שיירי' למקום מעשר לאו לגמרי שיירי' לעצמו דאל"כ האיך נפיק הלוקח ידי חובת מעשר דהא דקא יהיב ללוי כי קא יהיב מספקא דארעא דשביק לנפשיה יהיב ליה אלא ע"כ כי שיירי' למקום לא לגמרי שיירי' אלא שעבודא בעלמא הוא דשיור וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבני'. ולפי"ז בחלוקי מחיות י"ל אף בלא אמר לי ולבני ולב"כ מחויבים היורשים לקיים. אכן לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך טובת הנאה גבי לוי הרי המעשר הוא שלו לגמרי. בשלמא בישראל שייך לומר טובת הנאה. ומה שהקשה איך יצא ידי חובת מעשר עיין בש"מ מה שתירץ בזה וגם דבריו דחוקין. וע' רש"י חולין קל"ד והארכתי בזה בחדושי. ועכ"פ אין קו' על התוס' ב"ב ס"ג שכ' דהי' יכול לאוקמי כר"מ דאדם מקנה דשב"ל דא"כ מדוע לא יהיה המעשר לבני' אחרי' דהתוס' אזלו בשטת הרמב"ן או יד רמ"ה ודוק. והנה לדעת הרמ"ה דבמעשר ע"כ לא שייר אלא טובת הנאה ושעבודא. דאל"כ איך יצא הלוקח ידי חובת מעשר. מיושבים דברי הרמב"ם דב"פ כ"א מה' מכירה כ' אבל אם מכר אילן ושייר פרותי' לעצמו הרי שייר מקום הפרות אעפ"י שלא פירש ומשמע דאפילו ליורשים אחרי' שייר מקום הפרות מד"כ סתמא ולא חילק ובפ"ו מה' מעשר כ' דוקא בהתנה לי ולבני נותן לבני' ובסתמא אין לבני' חלק בהמעשר ובית יוסף בסי' ר"ט תמה בזה ולהנ"ל נכון דבפרות דקל הוה שיור גמור ושייך לבני' היורשים אתו. אבל מעשר דע"כ ל"ה שיור גמור דאל"כ לא יוכל הלוקח לצאת י"ח מעשר ל"ה אלא טובת הנאה ולא יכול להורישו לבני' כדעת הרמ"א סוף סי' רע"ו ובזה תתישב ג"כ סתירת הרמב"ם שפסק גבי מתנות באמר ע"מ שה שהמתנות שלי אינו תנאי ויכול לתנם לכל כהן שירצה כדברי הש"ס חולין קל"ד יעוין בדברי' פ"ט מה' בכורים הי"א. וכ' בטעמא דע"מ לאו שיורא הוא. וע' יו"ד סי' ס"א סכ"ט ובפ"ו מה' מעשר הי"ט פסק דע"מ שהמעשר שלו המעשר שלו והטעם דשיורי שיירי למקום מעשר וכבר תמה בזה בטו"ז ביו"ד סי' ס"א ולהנ"ל נכון דלכאורה ק' אם ברצונו לשיור מדוע לא אמר בפירוש חוץ מהמתנות ואשר ע"כ אמרינן בחולין באמת גבי מתנות דע"מ לאו שיורא הוא מדלא שייר ואמר חוץ מהמתנות אכן כאן במעשר לא הי' יכול לומר חוץ מן המעשר דלו אמר כן לא הי' המעשר של לוקח ולא היתה תבואתו נפטרת במעשר הזה ורק מדלא שייר בפירוש ורק דאמרינן כדי לקיים דברי' שיורי שיירי והשאר הוא רק שיעבוד וטובת הנאה מהני המעשר ללוקח וכוון דלא הי' יכול לשייר בפירוש שפיר אמרינן דעכ"פ ע"מ שיורא הוא כשיעבוד וטוה"נ והמעשר לבן לוי וע"כ אין כאן סתירה בדברי הרמב"ם ועולים יפה עפ"י דברי הרמ"ה. ואם רק מדקדק הלשון שאמר לי דייקינן שכיון רק לעצמו ולא ליורשי' או אפילו אם לא אמר מלת לי נמי אמרינן דלא כיון ליורשי' ע' שעה"מ פ"ז מאשות ה' יו"ד שהוכיח מירושלמי גטין פ' מי שאחזו שכ' כמו שנחלקו רבנן ורשב"ג לענין גיטין אף בקדושין כל האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אפי' לאחי' נותנים והוא זקוקה לחליצה וליבום ולרבנן אינה זקוקה לחליצה וליבום אלמא דלאו משום יתורא דלשנא אמרינן דלא כיון ליורשים וע' ר"י סד לאברהם סי' ל"ז שהעיר בזה ואכמ"ל

סי' ל בהכ"נ שהי' עזרות של נשים בנות ג' מעלות תחתיות שניות ושלישיות ועפ"י פקודת המגיסטרט נעשו מהשלש שתים כי ראו בהן תוהא והגביהו התחתונה והשפילו העליונה ועי"ז נאבדה אחת מהעזרות ונולד ספק למי המה המקומות בעזרות האלה. גם חקקו בכותל במקום החלון והסירו מעבי' ונעשו מקומות חדשים לשבת ושאלו ראשי הקהל למי המה המקומות אם להקהל או לבעלי המקומות סמוך החלון

סי' לא אם אחר הזמן שקנתה המדינה את זכות הפראפינטיאן יש בה דיני חזקה. ואם יכול משיג גבול החזקה לטעון שלא יחזיר החזקה עד אשר יסלק נזק הבא מחמת המחזיק הראשון

סי' לב בהוספה שהוסיף השוכר ה"ב אם צריך השוכר הראשון לקבלה עלי' ענין חזקת הארנדות אחרי שבאה לרשות הארינדר

סי' לג עוד בענין הנ"ל

סי' לד אם שייך בגראלנא דין חזקה. (הערה ע' ישוי"ע חו"מ סי' קנ"ו תשו' מנכד המחבר אם שייך בשכירות נהר עם דגים דין חזקה והביא ג"כ דברי הב"ח בתשו' סי' ס' שבחזקה לא עשו התקנה רק באוראנדים ורחיים וע' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' ל"ב בדין רחיים אם נתקנה בהן התקנה מחזקה

סי' לה אם יש לחוכרי הפראפינאטיאן חזקה במס הקאנזום שנעשה מחדש. (הערה מה שרצה מו"ח הגאון זללה"ה לחדש דיש בזה דינא דבר מיצרא כמו בקונה חוב של חברו שיכול הלוה לסלק להלוקח לשטת המבי"ט. וכיון שהטילה המדינה חוב על שוכר האראנדא הוא קודם לקנות החוב שלו יש לפקפק בזה כי החוב הזה אינו על שוכר האררנא כ"א על השותה וכשמו קאנזאם שטייער שהמכס הוא על הקאנזום וא"כ אין החוב על שוכר האראנדא. אכן לאשר נאמר בהחוק של הקאנזום שמשפט הקדומה לשכר הפרופנטיאן לשכר הקאנשומטיער א"כ מכח המלכות יש לשוכר הפריפנטאן כדין חזקה אולי אין אחר רשאי לשוכרו ואין המקום כאן להאריך בזה ולא באתי רק להעיר כי י"ל ביען שאין רשות לאדם אחר לשכור רק לשוכר הפיאפינאטאן א"כ חל חוב הקאנזים רק עלי' ושוב יש בו דינא דב"מ

סי' לו שוכר שרצה לשכור אצ"ל האדון בפחות מדמי השכירות שהי' משלם עד עכשו' ומברר שאינו שוה כמו שנתן מקדם אם יש בזה דין חזקה. (הערה בתשו' מהריב"ל ס"א סי' ע"ז נסתפק בזה. וכ' שבתקנת סאלוניקה כ' בפ"י בהסכמותיהם אפילו רצה השוכר שופחתו לו השכירות גם בזה לא יוכל שום אדם לכנס באתו החצר. אך בהסכמת קיסטנטינה אין הדבר מבואר ובכה"ג עי' ק"ח אות כ"ט קיצר בהעתקות וע' שם אות קנ"ד שהביא בשם הראנ"ח ג"כ כענין הזה

סי' לז באחד ששכר אראנדא באלמות ושב"ח והניח בן וכאשר רצה לשכור מחדש התפשר עם נכדי בעל החזקה לתת להם חלק בהאראנדא והשלישו שטרות ע"ס חמש מאות כסף ונעשה בקנא"ס וכעת חוזר בו השוכר ואין רוצה לקיים כפי הפשרה. (הערה מה שנסתפק מו"ח הגאון ז"ל אם יש לבן השוכר דין חזקה צ"ע כי במקום שעשה אבי' אסור להשיג גבול שגבלו ראשונים בתקנות החזקה. לא תקנו לי' חזקם וכעין שכ' בתשו' הר"ן סי' מ' והובאו דבריו בחו"מ רל"ה ברמ"א דבמקום שעשה שלא כהוגן לא תקנו חכמים ומצאתי בשו"מ מהדו"ק ח"א סי' ל' שכ' כן וע' תוס' כתובות ל"א ב' ד"ה אי דנפקי דלגנב לא תיקנו ד"א והדבר מבואר ב"מ צ"ו ב' כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא לאסורא ל"ע רבנן תקנתא וע' מל"מ פ"ט ה' זכי' ומתנה ה' יו"ד מה שהעיר בדברי הר"ן ומדברי הש"ס דב"מ צ"ע מה שחידש הנתבות בסי' רל"ה דדין זה דבמקום שעשו שלא כהוגן לא תקנו רבנן הוא רק בקטן שקנין דרבנן ל"ה רק כדי חיי' ולא תקנו שיחי' עצמו בדבר אסור. אבל כגדול מהני קנין דרבנן אפילו במקום אסור דהרי בב"מ הוא לענין התקנה שהבעל זוכה בנכסי אשתו אמרינן דבאסורא לא עבוד רבנן תקנתא וגוף דברי הש"ס שם צע"ג דמה קמבע"ל בעל בנכסי אשתו מי מעל ופירש"י כגון שנפלו לה נכסים מאבי' משנשאת ועמהן מעות הקדש וכו': דמה מספקא לי' אטו אם יהי' מעות אחרות בפקדון ביד אבי' יהי' של הבעל במות אבי'. והרי כשהקדישן אבי' שוב אינן של אבי' והם כמעות של אחר. והתקנה היתה במעות של אבי' ולא בשל אחר ורציתי לומר שזאת היא כוונת התוס' שם בד"ה אמר רבא וזאת הוא קושית. אכן מדכתבו דלא תקנו חכמים מוכת דכוונתם דבאסורא לא תקנו חכמים. אכן מתירוצם שתרצו לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטי נמי הכא נראה שהיתה כוונתם למה דאמרן ולכאורה צ"ע במה דאמרו בש"ס שם בעל דהתירא ניחא לי' דלקנו אסורא לא ניחא לי' דלקני והרי אף אם ניחא לי' לבטל דלקנו לא ימעל כיון דבאסורא לא תקנו חכמים א"כ אין כאן קנין כלל ובמה יקנה ע"כ נראה כדברי הנתיבות דאף במקום אסור קנה בקנין דרבנן ורק משום דלא ניחא לי' אמדינן לדעת דלא רצה לקנות ורק גבי ב"ד דהם מבחוץ ותקנו רק לגבי היתר לפי שלא הי' דעתם על אסור ואף דממילא אחרי התקנה שתיקנו יקנה הבעל גם במקום אסור אין בידינו לחייבם ע"ז כיון שהם לא עשו מעשיהם במקום אסור ורק תיקנו בכללות ואין כוונתם על אסור אבל הבעל באמת קנה אף במקום אסור ורק משום דלא ניחא לי' לא מעל ויהי' מכאן ראי' לדברי הנתיבות דבקנין דרבנן מהני אף במקום אסור: