בית יצחק חושן משפט רי

וזה כדברי התוס' בבכורות הנ"ל אולם בכ"ז לא ניחא לי דהתוס' הוכיחו את דבריהם דמיירי במנחות ל"א לאחר מירוח מדאמרינן רוב ע"ה מעשרין. וקודם מירוח אין מעשרין. ומנא להי דהסוגיא אזלא אליבא דחכמים. דלמא כר"מ ס"ל דאי"ל דמעשרן דמאי ומעשרן קודם שנגמרה מלאכתן. ובאמת רש"י גופא הרגיש בקושי הדברים. וע"כ כ' בד"ה ומעשרן דמאי: ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרנהו ע"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנהגת היא ותלינן בה לקולא. אולם לא נדע הטעם למה באמת נתלה לקולא מטעם רובא. כיון דכל עיקר המעשר הוא מן המיעוט. ומצאתי בדקדוקי סופרים שהביא בשם הש"ס שינצונא ובאסיליאה שהגירסא וש"מ מעשרין אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולא קאי על ע"ה. רק על כל העולה. שכל העולם נהגו כן בתאנים העומדות לדורסן שמעשרין אותן קודם שתגמר מלאכתן ושונות הן מותר המינים שמחויבים לעשר. שאין מעשרין קודם שיגמר מלאכתן דבתאנים מעשרין אף מקודם גמר מלאכתן. ובירושלמי פ"ב דמעשרות איתא ומעשרן ודאי מתוך שיודע שביתו טיבל אף הוא מפריש תרומה משעה ראשונה ואין הבנה לדברים האלה ועכ"פ רואים אנחנו דאיכא טעם פרטי בתאנים האלה אשר עי"ז אנו אומרים שתיקנן ע"ה קודם גמר מלאכתן וע"כ אין תימה על התוס' בבכורות הנ"ל שביתר המינים הניחו הדבר על סברא החיצונה דקודם גמר מלאכה ל"א דרוב ע"ה מעשרין

ובעמדי בזה ראיתי בתשו' מהרי"ט סימן פ"ה בסוף התשובה שכ' לתמוה על הגמרא דבכורות י"א. דריב"ל למד מקרא דלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם פטור מתרומת מעשר. ומשמע דתרומה גדולה נותן לכהן. ואמאי נימא אתינא מכח גברא דלא מצות לאשתעוי דינא בהדי' ויקח תרומה לעצמו וימכרנה לכהנים ועוד כיון דאיכא סברא דאתינא מכח גברא למ"ל קרא לפטור מתרומ"ע. וכן תמה על הרמב"ם שם. והפלא שנעלמו ממהרי"ט דברי התוס' במקומם ד"ה טבלים שכ' בפי' דברי הש"ס. דקרא אתי למעשר שעומד כוכבים מפריש ונותן ללוי. אין הלוי חייב לתת ממנו תרומ"ע. ולכן אמרינן בקונה טבלים ממורחים מן העכו"ם. והפריש הלוי מהטבלים האלה מעשר שפטור הלוי להפריש ממעשר שלו תרומ"ע משום דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעוי דינא בהדי'. וגוף הקרא אתי לעכו"ם שהפריש מעשר וסברת דאתינא מכח גברא בעינא היכא דהפריש הלוי בעצמו המעשר פטור הלוי מלהפריש תרומ"ע. וזה לא ידענו מקרא. ותרומה גדולה ומעשר באמת מחויב הלוי להפריש כיון דגם תבואת העכו"ם מחויבת בהם, ורק תרומ"ע דפטורה תבואת העכו"ם פטר גם הלוי משום דאמר אתינא מכח גברא. ולפי"ז אין צריך לחלק ביז תרומה למעשר לענין לקוח, ולקוח פטור מן התורה בין מתרומה ובין במעשר ורק מדרבנן חייב כדאיתא בפ' הפועלים. ורק בתרומ"ע פטור לוי הלוקח משום סברא דאתינא מכח גברא. וע' מל"מ פ"א מתרומות מה שתמה על מהרי"ט בחלוקו בין תרומה למעשר לענין לקוח. ומו"ח הגאון ז"ל בגליון המל"מ הוכיח מתוס' גיטין ס"ה ד"ח שני לוגין. שכ' דכותים סמכו על קרא דתבואת זרעך ולא ליקח. והתוס' כ' זאת גם לענין תרומה ומוכח דלא כמהרי"ט. ולדידי צ"ע טובא על דברי מהרי"ט דתרומה חייב אף בלקוח ומיעוטא דתבואת זרעך ולא לקוח לא קאי על תרומה. דא"כ מה מ"ק ב"מ פ"ח מלוקח מדאוריתא מי מחייב. ומכח קושיא זו מסיק דקרא כנפשך כך נפשי של פועל הא לוקח חייב הוא אסמכתא בעלמא. דלמא הדרשה היא עקרית ולוקח חייב בתרומה דלא אמעיטה מתבואת זרעך וע"כ דלקוח פטור אף מתרומה

סי' י"א עוד בענין הנ"ל ופלפול בסוגיא דקדושין פ' באשה שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה

סימן יב בדו"ד שבין איש לרעהו ואיכא ב' עדים קרובים אם מחייבים לשכנגדו שבועה ע"פ. ואם מניחים לשכנגדו לישבע כיון דאיכא ב' עדים קרובים המכחישים אתו

(הערה מו"ח הגאון ז"ל פלפל בזה אי בעינן כוון להעיד והביא דברי הש"ס בכריתות י"ב. ואת אשר כתב עליהם בתשו' מהר"ם מינץ. ונראה להוכיח כן מדברי רש"י בשבועות ל"ז א' ד"ה הזיד בשבועות הפקדון שכ' וגבי שבועות העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למבעיא הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויוכל להתרות בו ע"כ וכוונתו דאי איכא עדים אחרים היודעים בעדות הזאת. א"כ יוכלו הם להעיד ואין המכחישים חייבים בק"ש ועיין מהרש"א דבאתניהו קמן לכ"ע הוא כפירת דברים. ולדברי התוס' בכריתות יכול לשאול גם בשבועת העדות וכגון שהמתרים לא כוונו להעיד וע"כ אין יכולים להעיד בגוף ההלואה או הפקדון אבל להתרות העדים האחרים יכולים וע"כ דל"ב כונה לעדות. והנה לעיל בסימן ט' דחה מו"ח הגאון ז"ל ראית הגאון מ' חיים בערלין נ"י מסוגיא דשבועות הנ"ל דע"כ ל"ב במלקות שיתיר עצמו להן דאל"כ הרי הודה בפקדון וכ' דמיירי בהתרו בו קרובים לבעל הפקדון ול"ה כפירת דברים שאינם נאמנים שהודה בפניהם יעו"ש. ודבר זה הוא מחלוקת בין הראב"ד והריטב"א במקומו. אי אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ונפלא בעיני כי גם המהרש"א שם דחה דברי מהרש"ל דאין לוקין עפ"י קרובים. ולא ראה כי נחלקו בזה הראשונים ובקצוה"ח סימן ל"ו סק"ב חידש בדיני ממנות דעדות מיוחדת כשר בהו ה"ה דקא"פ מצטרף בעדות מיוחדת לבטל העדות משא"כ בדיני נפשות דל"מ בהו עדות מיוחדת ה"ה דלא מצטרף קא"פ בעדות מיוחדת לבטל העדות דקולו חומרו וחומרו קולו ופי' בזה דברי הראב"ד שהובא בריטב"א מכות. וא"כ יש להעיר על דברי רש"י דמשכחת התראה ודאי בשבועת העדות דמתרי בהו ג' עדים שנים ביחד וא' שהוא קא"פ אחר כדי דבור בעדות מיוחדת ושלשה אלה ראו ג"כ הלואה או הפקדון דלענין ממון ביטל קא"פ את כל העדות ולענין מלקות העדים הכשרים מועילים להתרות בהם. אכן אי אפשר לומר כן דהרי התראה יכולה להיות אפילו עפ"י אשה ועבד כדברי הרמב"ם פי"ב מסנהדרין. ועיין רש"י סנהדרין ע"א ע"א במתניתין דבעינן שיתרו בו העדים. ובאמת היא מחלוקת בין ריב"י ורבנן בסנהדרין ט'. וע' מכות י' ע"ב א' רבא מותרה שאמרו אפילו עפ"י עצמו ואפילו מפי העד וצ"ע מדוע לא נזכר שם כלל מדברי המחלוקת שבין ריבר"י לרבנן. ואפילו לריבר"י נאמר בתום בתוספתא סנהדרין פי"א דמודה שאם התרה הראשון והלך לו הב' והלך לו שהוא חייב וא"כ אי אפשר לומר כדאמרן בע"מ. אולם איכא גירסא שם דפטור בהתרו בעדות מיוחדת ולגירסא זאת אפשר לומר כנ"ל ואמנם הסוגיא לא קאי לריבר"י. ובסוף התשובה הביא מו"ח ז"ל בשמי לישב קושית ים התלמוד ב"ק ס"ב שממעט שטרות מכפל דק' למ"ל קרא אי דאיכא עדים לכתבו לי' שטרא אחרינא ואי ליכא עדים מנא ידעי ול"ל במאמינו דהוה מודה בקנס. כעת ראיתי דלק"מ דאצטריך קרא לשטרי הלואה דהעדים אין כותבין שטר אחר כדאיתא ב"ב קס"ח ב' ושאני בשורף שטרו דליכא למיחש למדי

ולפי"ד קצה"ח דבדי"מ קא"פ מבטל העדות אף בהעיד אחר כ"ד ואפילו לא ראו כאחד. דקולו חומרו. י"ל דברי הרמב"ם פ"כ מה' עדות שכ' שאם יש ביניהם הפסק יותר מכדי דבור אז נחלקה העדות והשנים שהזימו נענשים והאחרונים שהיה הפסק ביניהם ובין הראשונים כדי דבור אין נענשים אעפ"י שכל העדות בטלה. ותמה הראב"ד למה תבטל עדות הכת האחרונה כיון שנחשבו לב' כתי עדים ומה עונש ראוי להם. ותירץ בתומים דמשו"ה עדות הכת הב' בטילה דהו"ל עדות שאאי"ל דיכולים לומר גברא קטילא בעינן למקטל שלא היינו יודעים שיזומו הראשוניה. אכן תמה ע"ז דתנח בדיני נפשות וקנסות דבעי דו"ח ובעינן עדות שאי"ל אבל בד"מ דלא בעינן עדות שאי"ל מדוע תבטל עדות הכת הב' ולפי"ד קצוה"ח צדקו דברי הרמב"ם אף בדיני ממנות דכיון דעדות מיוחדת כשרה בהן א"כ קא"פ מבטל העדות אף שהיה הפסק בין כח הראשונה לשניה משום דלאחר הזמה נעשו הראשונים פסולים ופסלו כל העדות. אכן דברי התומים צ"ע מהתוס' סנהדרין פ"א שכ' כיון דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותיה דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בהו. וע' מהרש"א שם מה שחילק בין הך דנידן בחמורה ובין הך דמכות ה' ע"א ולא זכיתי להבין דבריו בזה וצ"ע

סימן יג ראובן מכר לשמעון חצי בית והתנה עמו שלא יעשה שענק בהחצי' שקנה וחתם שמעון על הכתב באיסור שבועה וכל תוקף איסור. ויען שלא יכול שמעון לחתום העביר החתימה שלו בקלמוס ועדים חתומים למטה שבפניהם קבל שמעון ואשתו לאשר ולקיים כל הנ"ל וגם אשת שמעון חתמה עצמה ועתה העני שמעון ונחוץ לו לעשות שענק ושאל השואל אם יש לו היתר לעשות שענק. ויתר הפרטים נתבארו בהתשובה

סימן יד בנאבד שטר שביד המלוה והלוה אינו רוצה לשלם עד שיחזיר לו המלוה השטר

הערה. מו"ח הגאון ז"ל הביא דברי הנתיבות בריש סימן נ"ד בטעמא דמאן דאי"ל אין כותבין שובר ובליכא עדים שנשרף השטר אין גובה כדאיתא בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה דלמה יהיה השטר עדיף ממשכון דאם טוען המלוה שנאנס נשבע וגובה חובו משום דהלוה הוה כא"י אם פרעתיך דשטר שאני. דכל שהשטר ביד המלוה אין חייב הלוה לשלם משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וכ"ז שהשטר ביד המלוה הוי כפרעון בידו ורק כשהחזיר המלוה השטר נתחייב הלום לשלם הוה טענת לוה כא"י אם נתחייבתי לך ומשו"ה פטור לשלם. הנה אף דרק ב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ובית הלל פליגי עליהו. מ"מ הא כ' התוס' בסוטה כ"ה דזה דוקא אם השעבוד עומד בספק אבל היכא דאין ספק בגוף השעבוד גם בית הלל מודו דכגבוי דמי. אולם י"ל ע"ד הנתיבות מכתובות י"ב דרצה להוכיח דהא דר"י דאיני יודע אם נתחייבתי חייב דשמואל הוא ודחי לה וע' תוס' שם ולדברי הנתיבות שמואל דאי"ל ב"ב קע"א אין כותבין שובר ע"כ ס"ל איני יודע אם נתחייבתי פטור כנ"ל ומדברי הה"מ שהביא הש"ך בסימן נ"ד סק"ד נראה דלא כהנתיבות שהרי כ' דמש"ה צריך המלוה לישבע היסת דהשטר שוה פרוטה לראיה ולדבריו אין הלוה מחויב כלל לשלם כ"ז כלא החזיר לו השטר והא דכותבין שובר הוא רק משום תקנה שלא יאכל הלום וחדי וכאן דהלוה טוען בריא דהשטר ביד המלוה אם האמת כדברי הלוה אין כאן תקנה ולכן צריך לשבע. ובאמת בגדולי תרומה הקשה על הה"מ כאשר הביא הש"ך דאם לא ישבע שאבד השטר לא היה הלה פורע והש"ך סתר דבריו דאין הפרעון תלוי בחזרת השטר כלל וזה דלא כנתיבות. גם גוף הדברים שכ' הנתיבות משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. נתינת השטר מיד הלוה למלוה הוא כפרעון. וע"כ כשנאבד