בית יצחק חושן משפט רט

אמר והודה אח"כ משמע דעפ"י עדים לבד חייב קרבן ומלקות. וא"כ אי אפשר לומר דמיירי שפסל לעדים דא"כ לא מצי הב"ד לחייבו ממון ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם. זה רק על דברי הש"ס דקאמר מכלל דכי לא אתרו ביה מחייב והא כפירת דברים בעלמא הוא. שם שפיר קאמר דלא הוה הודאה ואין חייב ממון אבל בהתרו בו אם נאמר דצריך שיתיר עצמו למלקות כדברי רש"י בסנהדרין פ"א. אם כן הודה שחייב ממון ורק דאין העדים נאמנים בזה אבל עכ"פ למלקות וקרבן נאמנים. אכן גם בזה יש להסתפק אם העדים אומרים שהודה בפניהם והוא כופר כעת אם חייב קרבן עפ"י העדים. וגוף דברי הנתיבות תמוהין שכ' דבלא הודאתו בהעדאת עדים בלבד חייב קרבן. והרי בשבועת הפקדון בעינן והתודו כמבואר במשנה דשבועות מ"ט וב"ק ק"ד ועיין רמב"ם פ"ז דשבועות ה"ט והט"ו ובפ"ז מגו"א ה"ח. וכבר תמה על דבריו מו"ח הגאון זצלה"ה לקמן בסימן נ"א. אכן אם עדים אומרים שהודה בפניהם יש להסתפק ולומר שחייב קרבן. וא"כ יש לישב קו' השואל. ועיין בחו"מ סימן ע' ס"ג שהביא המחבר להלכה דאה העידו העדים שבפניהם הודה נאמנים ולא מהני בזה נאמנות והוא דעת הר"י מיגאש ועיין ש"ך שם סק"ח ואם כן חייב לשלם בהתרו בו ואין כאן כפירה כלל, אכן גם בזה רבו החולקים כמו שהביא בטור שם ובש"ך סק"ח וגם הרי הביא הסמ"ע שם סק"ד בגלה דעתו בדברי הנאמנות שהאמינוהו גם לזה ולכיוצא בזה מהימן על הכל דכל תנאי שבממון קיים. א"כ י"ל דמיירי בהאמינו בפירוש גם נגד עדים שיאמרו שהודה וא"כ אין חייב ממון אבל קרבן מחייב דבכריתות פ' אמרו לו נחלקו ר"מ וחכמים בשנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב חטאת וחכמים פוטרים ולא מצינו בשבועת הפקדון דכתב והתודו כדברי הש"ס ב"ק ק"ה ורש"י מביאם בשבועות מ"ט אי ר"מ מחייב בזה. וי"ל דכאן גם ר"מ מודה דבעינן דוקא הודאתו. אכן א"כ ק' ב"מ ד' דקא' ר"ח כר"מ ס"ל ואין כאן יוכיח מפי' שמחייבו קרבן. והרי עדין איכא למימר פי' יוכיח דבשבועת הפקדון פי' מחייבו קרבן ואין עדים מחייבין אותו קרבן. ואולי י"ל דאף רבנן מודו באמרו העדים שבפניהם הודה דמחייב ק"ש. ואף דיקשה איך נאמר בהעידו עדים שידעו ששקר אמר והפקדון אצלו אין מחויב לשבע וכשיאמרו שבפניהם הודה מחויב לשבע. כבר תירץ זאת התומים בסימן ע' לענין נאמנות דנגד עדים מהני נאמנות. ואם אמרו העדים שבפניהם הודה לא מהני נאמנות עו"ש כי דבריו נכונו וכן איכא למימר הכא. ועוד הרי העדים התרו וקבל התראתם א"כ איכא תרתי חדא דהעדים יודעים ועוד שהודה בפניהם. וא"כ אף דהאמינו נגד עדים ומהני לענין ממון אבל לא לענין קרבן וחומש ושפיר איבעיא ליה ומקשה שפיר מכלל דבלא התראה חייב והא כפירת דברים בעלמא הוא. ומיירי נמי שהעידו העדים שהודה בפניהם ואז לא מהני הנאמנות. דאל"כ בלא"ה פטור מקרבן כיון דלא נזכר שהודה כדברי הנתיבות וע"כ מיידי באופן שהזכיר גבי התראה ורק דכאן לא התרו בו רק העידו שהודה בשניהם וחייב קרבן כדברנו. אולם לדעת הרמב"ן והחולקים על הר"י מיגאש וס"ל דנאמנות מהני אף נגד הודאה אי אפשר לומר כן

ובגוף קו' התומים בהך דכתובות ל"ג דאיך משכחת בעדים זוממין התראה. הא בעינן שיתיר עצמו למיתה, וא"כ מודים שהעידו שקר. י"ל דר"א רצה לומר גם עפ"י דברי ר' יוסי בן יהודה. דס"ל חבר אין צריך התראה ולדידי' לא בעינן שיתיר עצמו למיתה דאל"כ גם חבר ליבעי התראה כדי שיתיר עצמו למיתה דהרי לאחר ההתראה גם אדם דעלמא יודע האסור והעונש כמו חבר ואעפי"כ בעינן שיתיר עצמו למיתה וילפינן לה מקרא דיומת המת ואם לריב"י בעינן שיתיר עצמו למיתה גם חבר צריך התראה כדי שיאמר אעפי"כ ויתיר עצמו למיתה. וא"כ י"ל דר"א רצה לומר גם לפי שטתו וע' סנהדרין מ"א דמימרא דר"ח דעדי נערה המאורסה לא מקטלי אתי' כריבר"י ומוכח דלא בעינן לדידי' שיתיר עצמו למיתה. דאל"כ איך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו. והנה בסנהדרין ילפינן דבעינן שיתיר עצמו למיתה. מדכתב יומת המת. וכ' רש"י וז"ל משמע כבר הוא מת קודם שבא לב"ד שחייב עצמו מיתה בפי'. נראה דדיוק הש"ס מדכתב יומת המת. והוא חי ובע"כ מוכח דהתיר עצמו למיתה. אכן בברכות י"ט ילפינן מהאי קרא דרשעים בחייהם קרוין מתים. וא"כ אין הוכחה מקרא זה דבעינן שיתיר עצמו למיתה אכן יליף שם עוד מקרא אחר דרשעים קרוין מתים וי"ל דדין זה במחלוקת שלו. ובירושלמי ברכות פ"ב ה"ב יליף לה מקרא כי לא אחפוץ במות המת. וע' בתוספתא פי"א דסנהדרין מתרין בו ושותק מחרין בו ומרכין בראשו אעפ"י שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה. כיצד ראוהו שמחלל את השבת וכו' עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה הורג את הנפש וכו' עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה. הרי של אה התוספתא אלא בחיוב מיתה. ונראה כדברי התומים דבמלקות ל"ב התיר עצמו למיתה. ודברי הכ"מ בפי"ב מ"ה סנהדרין ה"ב שכ' ע"ד הרמב"ם. דבעינן שיאמר ע"מ כן אני עושה. דלמד לה מפ' הנשרפין פ"א. וה"ה למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. ונעלם ממנו דעיקר הדין דבעינן שיתיר עצמו כתב במיתה. והובאו הדברים בסנהדרין מ"א לענין מיתה וכן בתוספתא פי"א מסנהדרין ובירושלמי פ"ה ה"א. ועכ"פ מבואר ככ"מ דבין לענין מיתה ובין לענין מלקות בעינן שיאמר ע"מ כן אני עושה. ויתיר עצמו

והנה בכתובות ל"ג אמר רבא תדע נתרו בהו אימת וכו' נתרו בהו לבסוף מה דהוה הוה ופירש"י כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואינם יכולים לחזור וי"ל לפימ"ש בשער משפט בשתי כתי עדים המכחישים. כגון שנים אומרים לוה או פרע ושנים מכחישין. וכת אחת חזרה מדברי' לא אמרינן בהו אין חוזרין ומגידים. א"כ שום יכוליה כת אחרת להתרות בהם אחר שגמרו עדותן. שאם ירצי יכולים לחזור מעדותן. ובדרושי הארכתי בדברי שע"מ אלה ואכ"מ. והגאון רע"ק איגער ז"ל בהגהות למס' מכות ה"ק על דברי התוס' שם שכ' דגבי עדות בן גרושה ל"ח כלל באתה יכול להזימה מש"ס דכתובות הנ"ל דאר"א עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, משמע דאי בני התראה נינהו ראוי לומר דמלקי לקי וממונא לא משלם. דא"כ בטלה כל העדות. דהוה עשאי"ל ואינו דומה לב"ג. דהא משכחת בלא אתרו. ואדרבה אם ע"ז לא צריכי התראה ואין אופן לפוטרם ממלקות בע"כ ל"ב בממון דין הזמה ולא קאי עלה קרא דכאשר זמם יעו"ש. אכן באמת לק"מ. דהרי צריכין אנחנו להבין דברי הגמרא. ד"ק ואי אתרו בהו בתר הכי מה דהוי הוי. וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד. והרי קיי"ל דעדות שאיאי"ל לאו עדות נמצא אם נימא דבעינן התראה כל שלא התרו העדים בהם לא נגמרה עדין העדות. וכיון שלא נגמרה שוב יכולין לחזור ולהגיד וע' סמ"ע בריש סימן כ"ט שכ' בשם הרמב"ם והטור דכל שלא נחקרה עדות יכולים לאזור ולהגיד וע' תומים שם מה שהעיר בזה מדברי התוס' פסחים י"א. ועכ"פ לשטת הרמב"ם והטור ק' כמ"ש וע"כ דהש"ס ס"ל דבממון ל"ב כאשר זמם. ושם קאי לענין ממון וכן כ' בהפלאה וא"כ ממילא מיושבת ק"ו הגאון רע"ק המ"ל דבממון ל"ב כלל עשאי"ל

וראיתי להגאון רע"ק שה"ק בכתובות ט"ו אהא דמשני דנגח תורא דידי' לתורא דידן דפלגא משלם ממ"נ. והרי הוא עדות שאיאי"ל דאם יוזמו העדים לא ישלמו דשמא נכרי הוא ובקנס בעי דשאי"ל. וכבר יגעו רבים בישוב ק"ו ונראה לי עפ"י מה שכ' בכ"מ פכ"א מה' עדות ה"ד דאעפ"י שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד משלמין לו העדים שהפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילוהו ודבר קרוב הוא לתפוס. וכ' האחרונים לישב בזה ק"ו הפלאה בכתובות י"ל דממון לזה ונפשות לאחר חייב לרבא והרי הוה עדות שאי אי"ל דגבי העדים שיצטרכו לשלם כשיזמו. יהי' מיתה ותשלומין בחד ויפטרו דלגבי העדים מהני אם יתפוס דקילב"מ מהני תפיסה ובקל יכול לתפוס והוה עדות שאי"ל. וא"כ ה"ה הכא אף דאין העדים מחויבים לשלם לו כשיוזמו דיאמרו לו הבא עדים שאתה ישראל ונשלם לך. מ"מ אם אתו הספק יתפוס מהם. לא יוכלו להוציא ממנו. דהוא יאמר להם אייתו ראי' דלאו ישראל אנא ואחזיר לכם א"כ נוכל לקיים דין הזמה ע"י תפיסה ובקל יוכל לתפוס והוה עשאי"ל. וע' תוס' סנהדרין פ"א בד"ה ונגמר. שכ' דמיירי כגון שעבר עברה שני' בפני ב"ד דאפי' בעדות שאיאי"ל מחייבין לי' א"כ י"ל דמחייב לשלם פלגא נזקא בנגח לפני ב"ד. ואף שנראה מדברי התוס' דמשו"ה בב"ד חייב משום דכתיב ובערת הרע מקרבך. מ"מ ב"ב קי"ב מוכח דאפילו בדיני ממנות ל"ב בב"ד עצמו עשאי"ל. ומה שכ' התוס' משום ובערת הרע מקרבך. כתבו כן ליתר ביאור ולרוחא דמלתא. וכן ראיתי בספרי האחרונים. ואכמ"ל. ובגוף ק"ו הגאון מ' חיים בערלין נ"י מהך דשבועות ל"ז מצאתי בתשו' אמרי אש חו"מ סי' ח' ח"ב שה עיר בכעין זה. וע' מהר"ם מינ"ץ להגאון מאובין ישן סימן י"ד שה אריך ג"כ בענין הלז

סימן י' ישוב קו' הגאון מ' חיים בערלין נ"י מש"ס דביצה ל"ה. (הערה בתחלה הי' נראה לי לחלק בין תרומת דגן תירוש ויצהר. דהוא מדאורייתא. ע"כ לא אמרינן רוב ע"ה מעשרים אלא לאחר מירוח, דלא יעשר קודם מרוח דאינו מחויב מדאוריתא. בעוד שבידו לעשר אחר מירוח שמחויב מדאוריתא ואף שכ' מג"א בסי' רס"ז סק"א בשם המרדכי פ"ב דמגלה דלמ"ד תוספת שבת דרבנן אפי"ה יוצא משחשכה בקדוש שעושה בזמן התוספת וא"כ י"ל דיוצא בהתרומה שתרם בעוד שלא נגמרה מלאכה והתבואה מתוקנת אף לאחר שתגמר מלאכתה מ"מ הרי אמרינן במתניתין דתרומות דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכים ע"ד שלא נגמרה מלאכתו וכאשר הביא מו"ח הגאון ז"ל בפנים. משא"כ בתרומה של תאנים דעיקר החיוב הוא מדרבנן. כאשר כ' רש"י בפ' כיצד מברכין דמעשר פרות האילן היא מדרבנן. שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר. וע' רמב"ם פ"ב מה' תרומות ובמל"מ שם. לכן אמרינן דאף קודם גמר מלאכה מפריש ממנה אכן מצאתי בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ב. שהביא דברי התוספתא וז"ל הלוקח תמרים והוא עתיד לדורסן. גרגרות והוא עתיד לדישן אסור לוכל מהן עראי ומתקן דמאי דברי ר' מאיר וחכ"א אוכל מהן עראי ומתקן ודאי. ופי' בפ"מ דבלוקח מע"ה מיירי. ונראה שהתוספתא הזאת הובאה בש"ס בבלי בביצה ואף דבש"ס דידן גרסינן אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי ובתוס' גרסינן בר"מ אסור ליכל מהן ארעי. נראה דש"ס דילן גריס ככתוב בפנקס דחלפי אוכל מהן ארעי ומתקנן דמאי. וכמ"ש בירושלמי שם. ולפ"י המסקנא גרסינן בדברי חכמים ויתקנן ודאי. וא"כ דבר זה במחלוקת שנוי בין ר"מ לחכמים. ולחכמים מתקנן ודאי דאמרינן כיון שלא נגמר מלאכתן לא תיקנן ע"ה