בית יצחק חושן משפט רח

שטרות וכן ב"ר יהודא בהך דתקע לחברו עד נעשה דיין שם לית ליה מגו דל"ב דו"ח והוי חדוש ומכאן ולהבא הוא נפסל שפיר עד נעשה דיין. דל"ש טעמא דהשר מקוצי משא"כ בקדוה"ח וכן בדיני נפשות דבעינן דו"ח ואף שכ' הרמב"ם בפ"ב מקדוה"ח דד"ת עדות קדוה"ח א"צ דו"ח אכן הלח"מ תמה ע"ז שם וכ' דמה"ת בעי דו"ח ואיכא מיגו ואין כאן חדוש ולמפרע הוא נפסל ואיכא טעמא דהשר מקוצי ואין עד נעשה דיין. ואף שיש לישב הך דר"י דשם הוה קנס ובקנס בעינן ג"כ דו"ח כאשר האריך בנו"ב סימן ע"ב ודמי לד"נ אבל בהך דכתובות צ"ע

סימן ב דרוש שני בסוגיא הנ"ל (מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי התומים סימן ז' שכ' ששמע לפרש דברי התוס' במכות ז' שהתחילו בתרתי העובד ע"ז ומחלל שבת וסיימו במחלל שבת לחוד. דבעובד עבודה זרה לא יכלו לתרץ שמא העובד טרפה. דמה יעשו אם יראוהו ב"ד עובד ע"ז. ובזה ל"ב עשאי"ל כדאיתא סנהדרין ע"ח משא"כ במחלל ליכא למימר דלמא יראוהו מחלל שבת. דהרי בשבת אין דנין והוה כמו שראו בלילה ומזה סייעתא לדברי הב"ח. ואח"כ פירש דברי המכילתא במקושש דכתיב ויביאו אותו אל משה. ר' יהודה אומר הביא חבילתו עמו. דכוונתו דק' איך הרגוהו דלמא טרפה היה וע"כ אמר שהביאו לפני משה ובסנהדרין שראו א"צ עשאי"ל. וזה שלא כדברי הב"ח דלדבריו הוה שבת וא"ד כמו ראוהו בלילה. ועוד דאף הטו"ז החולק על הב"ח הוא משום דשבת ויו"ט מן התורה ראוים לדון בהם ורק מדרבנן אין דנים ולא דמי ללילה וכבר נודע דברי השעה"מ שהוכיח מסוכה כ"ג דר' יהודה ס"ל א"ר מדרבנן הוא א"ר מדאורייתא בעושה סוכתו ע"ג גמל ולדידיה שבת ויו"ט דינם כלילה לענין זה אכן י"ל דאז לא נגזרה עוד הגזרה דאין דנין בשבת ויו"ט

סי' ג דרוש בר"ה כ"ד ע"ב בסוגיא דעד נעשה דין. (הערה. מה שפלפל מו"ח הגאון זצלה"ה. אם אמרו ב"ד מקודש בה"ש אם החודש מקודש. והביא דברי הש"ס בהוריות ד' בהביא קרבן ספק מבעוד יום ספק בלילה הרי זה כיפר. ותמה בזה הרי יש לו חזקת חיוב וספק אם נפטר ותירץ דמוקמינן היום על חזקתו. וכיון בזה לדברי תוספות הרא"ש בהוריות שכ' דפטור מלהביא קרבן אחר דמוקמינן היום בחזקתו. אכן מה שהביא בשם מהרש"א דמיירי שיש ס"ס שמא ביום ושמא בה"ש יום. דבר זה קשה להאמר דעיקר הספק על הזמן שקרב הקרבן אם הוא יום או לילה והוא כס"ס משם אחד ועוד גרוע ממנה כנראה. ובמהרש"א לא נזכר כלל מזה ולא כ' אלא בין יממא לבה"ש אפשר למטעי טפי' ועל הקו' שהביא מו"ח בדברי הרמב"ם פ"ב מקדוה"ח והוא ברלב"ח שם נראה לי לישב דז"ל הרמב"ם ראוהו ב"ד וכו' אם עדין לא יצא כוכב ליל שלשים ב"ד אומרים מקודש שעדיין יום הוא ואם ראוהו בליל ל' אחר שיצאו ב' כוכבים למחר מושיבין וכו' הנה הרמב"ם לא הזכיר בלשונו כוכב אחד רק כוכב ליל ל' ובשבת אמרינן כוכב אחד יום ב' ספק ג' לילה. א"כ באמת כוכב אחד עושה לילה אם נאמר דב' לילה, דה"א יום א"כ אינו כוכב ליל ל' ורק בדאיכא שניה אז הב' הוא כוכב ליל ל'. ואם נאמר ג' אז ב' עדין יום והג' הוא כוכב ליל ל'. ולאשר מסופק לן אי ב' לילה הוא והוא בה"ש. או ג' לילה מחמירין בב' ואמרינן דאין מקדשין בו. ושפיר כ' הרמב"ם דכל זמן שלא יצא כוכב ליל ל' מקדשין והוא הזמן שנראה כוכב אחד דאינו עדין כוכב ליל ל' ובשנים דמתחיל כבר הספק אם הב' הוא כוכב ליל ל' אין מקדשין בו ומה שהעיר עוד הרלב"ח בדברי הרמב"ם שנראה מדבריו שחולק בין אם העידו העדים והב"ד לא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר ומשמע דביה"ש יאמרו מקודש וכשראוהו ב"ד ביה"ש לא יקדשוהו עוד אלא ימתינו עד למחר ויושיבו ב' דיינין אצל אחד מהם וגו' ויקדשוהו הב' ואין סברא לחלק בין עדים לדייניה לענ"ד סברא טובה לחלק ביניהם דאמירת מקודש הוא גמ"ד כדברי הש"ס רק דמצינו קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב והוקש חוק למשפט וע' קרבן ראשית מה שהעיר בזה. והלמוד הזה הוא מדברי קבלה ואינו אלא מדרבנן. וא"כ הא דאין גומרין את הקדוש בלילה הוא מדרבנן אבל מדאורייתא גומרין הקדוש בלילה ומש"ה בה"ש דהוא רק ספיקא גומרין לומר מקודש אבל כשראוהו ב"ד בה"ש. ולא תהא שמיעה גדולה מראיה והראיה הוא כקבלת העדות ומן הדין אינה בלילה וכשראו בה"ש דהוא ספק הוה כספיקא דאורייתא וע"כ ימתינו עד למחר ודברי הרמב"ם נכונים וברורים

ובדברי הרמב"ם הנ"ל י"ל שכתב למחר מושיבין ב' דיינים אצל אחד מהם ויעידו הב' בפני הג' ויקדשוהו הג' דהרי היה לו לומר ויעברוה הג' שהרי אין מקדשין אלא החודש שנראה בזמנו כמבואר במשנה בר"ה וברמב"ם שם ה"ח. ונראה דכוונת דבריו דהמפרש הקשה על הא דאמרינן דאם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר. דהרי קיי"ל להרמב"ם דמקדשין למפרע א"כ יקדשו למחר את יום ל' עפ"י העדים שהעידו אתמול. ובמנ"ח מצות קדה"ח יישב קו' דכוונת המשנה דאין החודש מקודש עדיין ולמחר באמת יקדשוהו למפרע והמשכת הדבר נקרא מעובר ונ"מ אם יפסלו למחר העדים שהעידו תמול בגזלונתא או יכחישום לא הועילה עדותן והחודש מעובר ולא קדשו תמול ע"י העדים אף שנפסלו למפרע עדותן לענין קדוש החודש מועלת כדברי הרמב"ם פ"ב ה"ב לענין הזמה יעו"ש והדברים נכונים. אולם כ"ז בעדים שהעידו נ"מ לענין פסולי עדות אבל בדינים שעומדים כעת להעיד ע"כ כשרים הם דאל"כ איך יעידו לפני הב"ד ואם הם כשרים בע"כ יקדשו למפרע ומש"ה כ' הרמב"ם ויקדשהו למחר

סימן ד בדין התובע הולך אחרי הנתבע והדין שבמקום הנתבע שמע טענות הנתבע קודם ששמע טענות התובע אם מחויב הנתבע ללכת לב"ד שבעיר אחרת. גם פלפול בדברי הדרישה שכתב דנסים חשודות על לפ"ע ומשום הכי אין שוחטות לאחרים. (הערה כעת נדפס ירושלמי על מס' חולין ושם נאמר ר' בון בר חייא בעי קומי דר"ז אשה מה היא בשחיטה. א"ל מה דעתך קדשים שוחטת חולין מבעיא לך. א"ל שניא כהונה דזריזית יתירא אית בהו וכו' אתי עובדא קומי ריב"ל ואמר צא וראה האיך הצבור נוהג וכו' ואנן חמין נשי דלא שחטין ואנן חמין צבורא דלא מיכלון וכו' הפריז ר' אבון מדתו לא מר אלא בתחילה הא לשעבר מותר. ודברי הירושלמי תמוהין דנראה מדבריו דשחיטת קדשים בכהנים ואינה מותרת אלא בנשי כהונה וע"כ אמר דכהנים זריזות הן. ובאמת שחיטה כשרה בזר וגם כדברי הירושלמי דרק כהנות כשרות לשחוט בקדשים צ"ע בש"ס דסנהדרין אשה לא אשתרי זבח לגבה והרי אשתרי בה שחיטה ועיין שעה"מ פ"ו מביאת מקדש שהוכיח מרש"י יבמות ל"ג דזר אסור לשחוט בשבת. אכן עדין לא נוכחנו לדעת אם באמת הירושלמי הזה נסדר בימים הראשונים וכפי הנראה זייף איזה אחרון הדברים ותלה באילן גדול. ובגוף הסברא דנשים לא ישחטו כתבו האחרונים משום דלא טרחא בתיקון הסכין וכשתמצאנו פגוה לא תתקנו כמ"ש התוספות פסחים ד' לענין בדיקת חמץ ואף שמדבריהם שם משמע דבשחיטה לא חשיבא טירחא גדולה יסברו הא"י שהביאו התוס' בשמם דגם תיקון הסכין הוא טירחא גדולה וחשידי עלי'. וא"כ אין ראיה מזבחים דנשים כשרים לשחוט כמו שהביאו התוס'. דאמרינן בזבחים פ"ח ע"א סכין שנפגם אין משחיזין פגימתה ולא שייך תיקון סכין בשחיטת קדשים שפיר נשים שוחטות. ומדברי הירושלמי אין מוכח כן דאל"כ אין קו' מקדשים לחולין ואכ"מ

והנה מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי מהרי"ט בחדושיו לקדושין דבלאו הניתק לעשה ל"א השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. והארכתי בענין זה במקום אחר ואעיר בכאן על דבר אחד דבתמורה ב' מ"ק טעמא דרבי קרא לאשה. הא לא רביא לא לקיא וה"א רב יהודה א"ר וכן תנא דבי ר"מ איש או אשם כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכ' אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ומשנה מ"ד ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור. אבל הכא דעונש שאין שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושים תמורה אשם נמי לא לקיא קמ"ל ומשמע דלו קי"ל צבור ושותפין עושים תמורה היה ק' למ"ל רבויא דאשה כי עבדא תמורה לקיא. והרי לקמן ד' מ"ק דתמורה הוה לאו הניתק לעשה ומתרץ לגירסת הרמב"ם דהלאו כולל יותר מהעשה. דהלאו הוא בצבור והעשה אינה בצבור וא"כ לו היתה העשה ג"כ בצבור הוה לאו דתמורה לאו הניתק לעשה וא"כ מה מתרץ דצבור לא עבדה תמורה ומש"ה הו"א דאשה לא לקיא והרי אדרבה אם צבור עבדו תמורה ל"ה הלאו כולל יותר מהעשה והוי לאו הניתק לעשה ולא השוה אשה לאיש וע"כ דלא כמהרי"ט. אכן בש"ס תמורה ד' מתרץ הש"ס עוד תירץ אחר דאין עשה מנתק לב' לאוי וסמך בכאן על תירוץ זה. ונראה לי דתירוץ הש"ס הב' תלוי בזה אם עשה דוחה ב' לאוים. ודבר זה במחלוקת שנוי בנזיר מ"ח ע"ב דלר' ישמעאל אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוים ורע"ק פליג וכבר האריכו בזה האחרונים. ועיין תוס' פסחים ה' ע"א ד"ה דברי דפריך מר"י על תנא דבי ר"י. א"כ בע"כ חנא דבר"י לא סבר הך תירוצא דאין עשה מנתקת ב' לאוין. אכן ביבמות ע"ה פליג ר"י עם תנדבר"י ואין להאריך כאן

סימן ה בדין שני נבררים שלא הסכימו ביניהם שמחויבים לברור להם שליש

סימן ו שני בוררים שנבררו מב' צדדים ונכתב קאמפראמיסס ולא נזכר בו שיבחרו שליש. ובורר אחד בירר שליש נגד רצון הבורר הב' ונתנו פסק עפ"י פשרה וחתם עליה הבורר והשליש. והשליש קרוב לבע"ד. ובסוף התשובה באחד ששכר אקציס והשכיר לחבירו ועשה האנדשלאג וקבל אנגעלד אם דין הדבר כקנין סטומתא

, סימן ז ישוב לקו' בדברי רש"י סנהדרין ע"ט א' שכ' דליכא למילף מיניה דכרובא דמי דק' מה הו"א לומר דמיעוט חשוב כרוב

סי' ח בדברי הש"ך אי עד טרפה הוה עשאי"ל בממון

סימן ט ישוב לדברי התומים סימן ל"ח שכ' דלמלקות לא בעי שיתיר עצמו למיתה ופלפול בדברי הש"ס שבועות ל"ז בהזיד בשבועת הפקדון והתרו בו

(הערה מה שהעיר כשואל מסוגיא דשבועות ל"ז. הזיד כשבועות הפקדון והתרו בו אם חייב קרבן או מלקות או שניהם ואס"ד דבעי שיתיר עצמו למלקות א"כ הרי הודה שחייב ואין כאן כפירה כלל. ע' נתיבות סימן ע"א סק"ט דמשכחת לה בהאמינו המפקיד לנפקד יותר מב' עדים ונשבע. דלענין ממון פטור דפסלנהו לעדים ולענין קרבן ומלקות נאמנים. ובנתיבות שם כ' דדייק בלשנא דאמר הזיד והתרו בו ולא