בית יצחק חושן משפט רז

סימן א דרוש בריש פ' ראוהו ב"ד ר"ה כ"ה ע"ב. (הערה מאי דמקשה מו"ח הגאון ז"ל על המהרש"א ב"ק צ' שכתב ע"ד התוס' בטעמא דאין עד נעשה דיין משום דהוה עשאי"ל ב"ד שראוהו ביום דמהני אף דהוי עדות שאי"ל דזה לא הוי עדות כלל היכי שהן בעצמן דנין מסנהדרין ע"ח טרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך ושם מיירי ביום כמ"ש התוס' שם ודוקא משום ובערת הרע חייב אבל היכי דלא שייכי ובערת הרע בעי עשאי"ל אף בראוהו ב"ד ביום. דלא כמהרש"א ויש ליישב דברי המהרש"א עפ"י דברי הריטב"א מכות י"ב שכתב דהא דר"ע דאמר בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר לא פליג על רבא בסנהדרין ע"ח גבי טרפה שהרג בפני סנהדרין דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת הלכך דיינו לה אינהו משום ובערת הרע וא"כ איצטרך רבא להך דבערת הרע לומר אף שאי אפשר לדונו בפני ב"ד אחר וסליקא דעתך לפוטרו מקרא דועמדו לפני העדה למשפט מ"מ חייב משום ובערת הרע ואין זה ענין לעדות שאי"ל. ובזה תתיישב קושית הח"ס או"ח סימן ק"ה שהובאה בפנים על הה"מ שכתב בפ"י מה' נזקי ממון דבשור לא שייך ובערת הרע מחולין קל"ט דבשור גם כן שייך ובערת הרע דכוונת הה"מ דבשור מוכרח להביאו בפני ב"ד אחר דשם לא שייך עדות שאי"ל וכיון שכן אין עלינו החיוב להורגו משום קרא דבערת הרע מקרבך ובזה יתיישבו דברי רש"י בב"ק צ' ד"ה שראהו בלילה דר"י נשיאה כר"ט ס"ל שהקשו התוס' דגם לר"ע בראה ביום ענ"ד ולהנ"ל הוכרח רש"י לומר כן משום דלר"ע מוכרח להביאו בפני ב"ד אחר משום מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט ועל דברי הריטב"א במכות שם שכ' דהיכא דאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת דייני לה אנהו משום ובערת הרע מקרבך יש להעיר מש"ס ב"ק צ' ב'. דמ"ק הא הכהו בפניהם עד נעשה דין ויקשה דר"ע אדר"ע. ולהנ"ל לק"מ. דהא דאין עד נעשה דין ילפינן מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט כדברי התוס' ב"ק ור"ה כו'. וא"כ לפי ד' שמעון התמני דאמרינן מה אגרוף שמסיר לעדה ולעדים בע"כ צריך להיות בפנ' ב"ד שידעו במה הכהו וכמה הכהו כקו' ר"ע ואי אפשר להביא לפני ב"ד אחר ובע"כ ידנוהו ב"ד הרואה משום ובערת הרע מקרבך. ור"ע לא אמר אלא לפי דבריו מה אגרוף שמסיר לעדים פרט ליצאה מת"י של מכה ונאבדה. א"כ יכול ביד הרואה להביאו לב"ד אחר ואענ"ד אבל לשיטת שמעון התמני שפיר מקשה וצ"ע שו"ר שמו"ח הגאון ז"ל העיר בזה בסימן ב'

והנה מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הר"ן סוף פ"ב דכתובות ותמה עליהם. ובאמת הר"ן סותר עצמו מראש דבריו לסופן. שבתחלה כתב בטעם פסול קרבת העדים לדינים. מפני שהדין יודע בעדות קרובו ששקר העיד וכ"כ האי גונא משלם בעדות אחת מקרי. ולמד לה מעדות קרובים דפסולה. מפני שהאחד יודע בעדות קרובו וכשהוזם נהרג על פיו מקרי ולבסוף מסיק. ול"ד לב' אחים קרובים שהוזמו שאין צריך שידע האחד בעדות האחר. וזה היפך דבריו ראשונים וע"כ חסרון דברים יש כאן. אכן בגוף קושית מו"ח הגאון ז"ל על סברת הר"ן דכל דצריכין להעיד כאחד הוה עד זומם נהרג בעדות אחיו ואם אין צריכים להעיד כאחד. כיון שלא נצטרף עמו לעבירה לא היה עד זומם נהרג בעדות אחיו. דאם כן מה מק' רבא לרמב"ח בסנהדרין כ"ח דא' טעמא דבנים לעלמא פסולין משום דעד זומם נהרג בעדות אחיו מהא דהנן ג' אחים ואחד מצטרפין לעדות חזקה וכו' וע"כ הזמה מלתא אחרת הוא. והרי בהך דג' אחים מיירי בדיני ממונות דעדות מיוחדת כשר ולא בעינן שידע בעדות קרובו ול"ה משלם על פי עדות אחי' נ"ל לישב דבנו"ב סימן ע"ב כתב דאם נאמר בממון ל"ב עדות שאתה יכול להזימה. לא מק' רבא מג' אחין דבממון ל"ב אי"ל יעוין שם שהביא דברי נמוק"י בפ"י הזמה מלתא אחרת, היא. וע"כ רבא ס"ל דגם בממון בעינן אתה י"ל. ולמ"ש בנו"ב שם למעלה דאם בעינן בממון עשאאי"ל בע"כ עדות מיוחדת פסולה אף לדיני ממנות דיכול למפטר נפשיה ולומר אנא לחייבו שבועה באתי ואם כן שפיר הק' רבא לרמב"ח לת"ק דר"ע דאי"ל עדים זוממים ממונא ובעינן בממון עדות שאי"ל כדברי נו"ב שם ועדות מיוחדת פסולה לדיני ממונות אם כן אמאי ג' אחין ואחד מצטרפין ולדידיה גם בממון עדות מיוחדת פסולה וליכא למימר כדברי הר"ן. ונתישבו ג"כ הרי"ף והרא"ש שהביאו דברי הירושלמי דפסול עדים קרובים משום הזמה ודלא כש"ס דידן. כיון דקיי"ל עדות מיוחדת כשרה בדיני ממנות כמבואר במכות ו' ובסנהדרין ל' א"כ ל"ק קו' רבא ממתני' דג' אחין ושפיר אמרינן טעמא משום הזמה ולא אוכל להאריך יותר. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר לפי דברי התוס' במכות ו' ד"ה בדיני דהא דמועיל ע"א בד"מ משום דע"א מועיל לשבועה אם כן בקרקע דאמעיט משבועה אין מועיל עדות מיוחדת ואין זה תימה דגם בסנהדרין ל' ע"ב מחלקין בעדות מיוחדת בין קרקע למטלטלין ואף דשם הוא מטעם אחר מ"מ אין זה מעורר תמהון אם נאמר כן אנחנו מסברא אחרת והך מתניתין דג' אחין מיירי לענין חזקה בקרקע דל"מ עדות מיוחדת ושפיר מקשה רבא. אכן כפי הנראה מפשטות דברי הש"ס דר"נ לא מחלק במכות רק בין נפשות לממון ולא יותר ע"כ אי אפשר לומר כן. וע' טו"ז סי"ל בחו"מ דעדות מיוחדת ל"מ בקנם. ומו"ח הגאון ז"ל פלפל בדבריו וגם אנכי הארכתי במק"א בחדושי ועפ"י האמור י"ל בטעם הדבר לפי"ד הרשב"א ב"ק מ"א ב' דבקנס לא מחייב ע"א לשבועה א"כ דמי לדיני נפשות לפי סברת התוס' במכות. אכן התוס' ב"ק לית להו סברת הרשב"א

והנה ב אות ד' הקשה מו"ח הגאון רשכב"ה זצל"ה בכתובות כ"א ב' דמ"ק ר"ס לר"א מראוהו ג' והם ב"ד ואי ס"ד דעד נעשה דין ליתבו בדוכתהו ולקדשו. דלפי דברו השר מקוצי שהובא בקצוה"ח סימן ז' בטעם הדבר דאמנ"ד משום דאם יוזמו יפסלו למפרע ובשעת שנפסק הדין פסולים הי' ולא נגמר הדין בב"ד כשר ולא מחייבו מכאשר זמם. וכ"ז לאביי דס"ל ע"ז למפרע הוא נפסל. אבל לרבא דאי"ל ע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל ליכא למימר כנ"ל וא"כ לפימ"ש התוספות ב"ק ע"ג ד"ה א"נ דלטעמא משום פסידא דלקוחות בקדה"ח רבא מודה למפרע הוא נפסל. א"כ מה מק' מקדה"ח על קיום שטרות בקדה"ח אי ענ"ד משום דהוה עדות שאאי"ל. אבל בקיום שטרות מכאן ולהבא הוא נפסל וענ"ד דאי"ל. מדברי מו"ח הגאון ז"ל נראה דפשיטא ליה דבעינן בקדה"ח עדות שאי"ל. וכן כתב במנ"ח. אף דגוף דבר זה חדוש גדול הוא דמה דין הזמה נעשה בעדות של קדה"ח אם יוזמו. ובמנ"ח האריך בזה. ואם כנים דבריהם יש להקשות בפשיטות לדברי הפוסקים דבממון לא בעינן עשאי"ל. א"כ מה דמות ערך ר"ס קיום שטרות דהוא ד"מ ולא בעינן עשאי"ל וענ"ד לקדה"ח דבעינן עדות שאי"ל ואין ענ"ד כדברי י"מ שהובאו בתוס' ב"ק צ' ואף לדעת הש"ך דגם בממון בעינן עשאי"ל יש להעיר לפי דברי הרז"ה שהביא הר"ן סוף פ"ב דכתובות דבעידי שטר ליכא הזמה והר"ן הוכיח שם מדבריו דאפילו כ' בשטר שבזמנו כתבוהו אין בו הזמה. דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וסתם עדות בע"פ הוא. ועיין ש"ך סימן ל"ד סקי"ג. וא"כ יש לומר לשיטתיה דה"ה קיום השטר אין בו דין הזמה. דדבר זה יהיה נגד השכל דגוף השטר אין בו דין הזמה. ואם יוזמו עדים אינם מחויבים לשלם והעדים המקיימים את חתימתן יהיה בהם דין הזמה. ועוד דרב הונא א"ר מביא בלשונו. שנים מכירים חתימת ידי העדים. ובאופן כזה אי אפשר כלל להזימן. דהזמה בעינן בגוף העדים שיאמרו עליהם עמנו הייתם ובהכרת החתימות דבר שאינו תלוי בזמן קבוע ואין מעידים על שום מעשה. אי אפשר כלל להזימם ואין כאן דין הזמה וע"כ ענ"ד משא"כ בקדוה"ח. וע"כ או דגם בקדוה"ח לא בעינן עדות שאי"ל. או דנסתר באמת סברת הר"ש מקוצי. או דהש"ס ס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ומשום דחדוש הוא

ואשר כ' מו"ח הגאון ז"ל דלדברי הר"ש מקוצי גם בעד הרואה הוי עשאאי"ל דגמר הדין הוה ע"י פסול. מ"מ עפ"י דברי הרשב"א בחולין י"ד לא נעשה מומר אלא מאותה שחיטה ואילך ועיין מהרי"ט ח"א סימן קל"ח ובקצוה"ח סימן נ"ב מה שהאריך בזה. ועוד י"ל דעד הרואה אין עליו שם עד כלל ולא בעינן עשאי"ל כלל, ואולי בזה נחלקו ר"ט ור"ע לענין עד הרואה. אכן כפי הנראה ממכות י"ב טעמא דר"ע מקרא דעד עמדו לפני העדה ולא משום עשאי"ל ולא אוכל להאריך יותר. אחת הוא מה שצ"ע בדברי התוס' ר"פ ראוהו ב"ד שכי' ב"ד של כג' דמה ענין ב"ד של כג' לקדוה"ח. והרי עבור החודש בג' כדאיתא בריש סנהדרין ובדף יו"ד שם. וביותר תמוהין דברי רש"י דף ל' ד"ה ובר"ה ל"ה תוקעין דב"ד הגדול של סנהדרי גדולה מקדשין את החדשים וצ"ע

ולא אמנע מלהעתיק פה את אשר העירותי בסוגיא דכתובות כ"א דמקשה על הא דאמרינן בקיום שטרות עד נ"ד מקדוש החודש דליתבו בדוכתיה ולקדש. וכן ב"ק צ' דמקשה על ר' יהודה דהיה עד ודון לחייב להאי גברא דתקע לחבריה. מסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש דלא אמרינן ענ"ד. דלדעת השר מקוצי הא דאין ענ"ד הוא משום דהוה עשאיאי"ל דהוה גמר הדין בפסול. וכ"ז אי אמרינן ע"ז למפרע הוא נפסל וכאשר האריך מו"ח ז"ל בפנים. אכן למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל בטל טעם של השר מקוצי וענ"ד. והנה טעם הדבר דאמר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל הוא משום דעד זומם חדוש הוא ואין לך בו אלא משעת חדושו. והקשה התוס' ב"ק שם ולמה הוה חדוש וליהמני בתראי במגו דהוה פסלו לקמאי בגזלנותא ותרצו דל"ש מגו אלא באדם אחד ומגו בשנים לא אמרינן. והקשה ביה"ת הביאו מו"ח ז"ל בפנים לשיטת הפוסקים שהביא בית יוסף בתשובותיו סימן יוד. דאם היה שלשה עדים והאחד מכחיש השנים בחקירות אף בדיני ממנות בטלה העדות. א"כ ליהמני בתראי במגו דאי בעי הוו מסייעון להנהו עדים הראשונים ורק היו מכחישים אותם בחקירות ואז נבטלה עדותן ול"ש לומר מגו בשנים ל"א דאף אם רק אחד מהשנים האחרונים מכחישם בחקירות תבטל העדות ובכה"ג אמרינן מגו בשנים. דל"ש לומר אין אדם יודע מה שבלב חברו. וע' בפנים. ותירץ כיון דקיי"ל דיני ממנות א"צ דרישה וחקירה אין כאן מגו דלמא לא יחקרו הב"ד את העדים ולא תבטל העדות. נמצא לפי"ז בדיני נפשות דצריכין דו"ח וכן בעדות החודש דצריכה דו"ח כאשר נראה מש"ס ופוסקים וכן כ' במנ"ח לא הוה עד זומם חדוש כלל כדברי יה"ת וממילא נפסל למפרע אבל בדיני ממנות דל"ב דו"ח ע"ז הוה חדוש ולא נפסל אלא מכאן ולהבא. ולאשר כבר אמרנו דהיכא דאינו נפסל אלא מכאן ולהבא. ענ"ד והיכא דנפסל למפרע אין ענ"ד א"כ מה מק' על הא דא"ר בקיום