בית יצחק חושן משפט רד

דר"מ ס"ל ריחא מלתא בפת שהניחה ע"פ חבית של תרומה או של יי"נ י"ל כשיטתי' ס"ל דתוס' כתבו דריחא הוי שלא כד"א בע"ז י"ב ואור חדש בקדושין נ"ד כתב דר"מ דס"ל נטל"פ אסור ס"ל שלא כדרך הנאתן אסור ולמד מק"ו דנטל"פ קיל משלא כדרך אכילתן דבב"ח וכה"כ לוקין שלא כד"א ונטל"פ מותר א"כ לר"מ דאסור נטל"ע כש"כ דאסור שלא כד"א אם כן מה"ט ס"ל ריחא מילתא דאוסר שלא כד"א מדאורייתא. ולפ"ז יש לפרש מחלוקת ב"ש וב"ה ב"ק קט"ו שהבאתי לעיל בראשית דברינו לפי המבואר בפסחים כ"ד דר"ז אומר טעמא דר"י דאין סופגין ביוצא משאר פירות משום דהוה שלא כד"א ואביי אמר דזיעא גריע משלא כד"א ור"י דמחייב מלקות ע"כ ס"ל שלא כדרך אכילתן חייב ור' אליעזר מתלמידי ב"ש כמ"ש תוס' נדה ז' ע"ב ע"כ ב"ש ס"ל ריחא מלתא וב"ה ס"ל ריחא לאו מילתא

והנה עי' בהגהות מיימוני בתשובה השייכה ל"ה מאכ"א ס"ו שהביא ראי' לר"ת שהתיר ביצה וחמץ שנאפו בתנור אחד מלחמי תודה שנאפו בתנור חמץ ומצה וגם הי' אחד לכהן מכל מין ואיך נאפין יחד ולא לישתמיט תנא במנחות דלימא שלא הי' נאפין ביחד וכן היא במרדכי פ' כ"ש ובחולין פ"ג וברוקח. הנה מראיות הנ"ל אין מוכח דבחמץ בפסח דהוה במשהו ל"א ריחא מילתא דמנחות חמץ ומצה לא הי' במשהו ואם הוה מבא"מ בטל בס' ולדעת נשמת אדם סי' י"ב הוה מב"מ ובטל ברוב משא"כ חמץ בפסח היא במשהו. גם מה שהביא מתרומת לחמי תודה ג"כ הוה בק"א לזרים ולא במשהו

(יא) והנה מה שהביא מתרומת לחמי תודה דאסור לזרים ואיך נאפה ביחד זה תמוה דבשעת אפי' ל"ה תרומה כדאמרינן בנדה ו' ע"ב תרומת לחמי תודה באפי' מה בעי דלא היה תורמין רק לאחר אפי' ולומר דמקשה היכא דאפרישינהו בלישה דזה דוקא בדיעבד ואיך כתב דלא לישתמיט תנא במנחות שלא הי' נאפין ביחד. והרי לכתחילה הי' תורמין לאחר אפי'. והנה זה תימה רבתי על הגהות מיימוני ומרדכי. ולישב י"ל דס"ל נהי דתורמין לאחר אפי' מ"מ בשעת אפי' הי' נאסר מריחא כדעת הטו"ז סי' שכ"ג ס"ק ט"ו להחזיק שיטת מהרי"ו דאפילו בנטל חלה לאחר אפי' צריך ליטול שיעור קטן שתבטל החלה בשעת אפי' והביא ראיה מזרוע בשלה דמצוה ליתן לכהן לאחר הבישול ומ"מ בשעת הבישול בעי ביטול דלא כב"ח שחולק על מהרי"ו. אמנם בעניותא הקשיתי על מהרי"ו וטו"ז כמה קושיות בספרי ליו"ד ח"א סי' ק"א אות ד' וכתבתי דאין ראי' מזרוע בשלה כדאמרינן במנחות ח' מנחה לא ברירה קומץ ובזיכין ברירה קומץ. וכיון שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפריק דמי ומ"ה בזרוע בשילה כמאן דמפריש דמי משא"כ בחלה. אמנם אף אם למימר כשיטת מהרי"ו זה דוקא בחלה דהוה טבל ומ"ה הוה כמאן דמפריש מעיקרא משא"כ בתרומת לחמי תודה דל"ה טבל והרמב"ם פוסק בתרומות לחמי תודה דאין חייב זר מיתה בפ"ט ממעשה הקרבנות בודאי ל"ה תרומה למפרע ע"כ דבריהם צ"ע

ושמעתי קו' בשם הגאון מוה' יוסף שאול זללה"ה מובא בספר ילקוט הגרשוני והלא בלחמי תודה הי' שמן זית ובפסקי תוס' עכ"ז ל"ה מבואר דשמן זית הוי דבר חריף ובחריף מבואר באו"ה בש"ע סי' ק"ח דריחא מילתא. ואיך הי' אופין מצה וחמץ. כקו' המרדכי הגהות מיימוני. אמנם לדעתי ל"ק דכמו שמבואר בסוף סי' צ"ה ברמ"א דלא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו רק אם כלו דבר חריף ורבו ככלו ה"ה בלחמי תודה שמעורב הקמח עם השמן ל"ה דבר חריף שיזיק בריחו ודוקא שהסיקו בכמון של תרומה שהיא בפני עצמו כ' האו"ה דאמרינן ריחא משא"כ כשהיא מעורב ורובו סולת. ומה"ט אמרינן בכמון שאני התם דמיקלי קלי איסורא הכונה שהכמון אינו בפני עצמו רק שהריח מעורב עם שאר דברים אך דמשמע שלא היה ההסקה רק בכמון ומ"ה הוצרך לומר דמיקלי קלי והריח כמאן דליתא ובלא"ה כבר הקשה שבות יעקב ח"א סי' י"ג על פסקי תוס' מפסחים ע"ה בסכו בשמן של תרומה אם חי היא ידחנו ולתוס' דבצונן מפליט למה מהני הדחה. ותי' באר יעקב דדוקא שמן חדש שעוד מעורב אם קצת זתים פ' פסקי תוס' דהוה חריף משא"כ שמן ישן ובמקדש שנתן לתוך הסל כמבואר במנחות פ"ו בודאי הי נקי ול"ה חריף וגם בלא"ה נראה כיון שמבואר במשנה שם שהי' מגולגלים וכ' תוס' פירוש זתים הנמתקים לאכילה ונקראים מגולגלין לא הי' זתים דבר חריף וכ"ש השמן על כן ל"ק מלחמי תודה

(יב) והנה הרב החריף מום' יעקב יצחק בלאנדוויין הקשה מהא דסכו בשמן של תרומה דמבואר במשנה בפסחים ע"ה ע"ב דאם צלי הוא יקלוף את החיצון. לפמ"ש הפליתי סי' ק"ח ס"ק ה' ובכריתות שם דאם נוגעים לא שאסור כדי נטילה רק שאסור כלו משום ריחא ומבואר בפליתי דאפי' ללוי בנוגעים אסור משום ריחא א"כ מ"ה מהני קליפה ובפרט דשמן עשוי לריח כדאמרינן בברכות נ"ג שמן זכינו לריח כמו שהביא מנ"י כלל ל"ה אות י"א והגם כי המנ"י פ' שם דמ"מ הוא כחוש אף שיש שמן הכונה דהפת הוה כחוש אף שיש בו שמן אבל השמן גופה יש לו פעפוע כמ"ש הפמ"ג סימן צ"ד ס"ק י"ג א"כ קשיא דלאיסור הפסח משום ריחא אבל ל"ק דהטו"ז כתב שם ס"ק י"ג מהא דאמרינן שאני סיכה דמשהו עבדי להו היינו דמסתמא יש ק"א נגד השמן א"כ מה"ט אין איסור בריחא כמבואר סי' ק"ח דבאיכא ס' אינו אוסר במשהו. אמנם הפר"ח חולק וסובר באות כ"ה דאפי' באין בו ס' אינו אוסר הואיל ומשהו כדכתב הב"ח. ולדידי' הק"ל אמאי אינו אוסר בריח לדברי הפליתי וכן הקשה מתוס' חולין צ"ו ד"ה עד שמגיע לגיד שכתבו אפי' כדי נטילה צריך שיניח כדאמר פ' כיצד צולין נטף מרוטבו על חרס וחזר אלי' יטול את מקומו ולא סגי בקליפה והא דאמר לעיל פ"ק למ"ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית דבר מועט כדאמרינן פ' כ"צ סכו בשמן של תרומה אם צלי יקלוף את מקומו משום דסיכה משהו ומוכח דרוטב ל"ה משהו וקשי' ארוטב דיאסור מריחו ולפמ"ש בדרוש דרוטב אינה אסורה רק בעשה מיושב לפמ"ש לעיל דבעשה ל"א ריחא מילתא ודו"ק

(יג) והנה דברי הרמב"ם שפוסק בפרק ט"ו מה' תרומות דאפי' בפת חמה וחבית פתוחה ריחא לאו מילתא תמוהים דהרי ר"ל אמר בפת חמה וחבית פתוחה לכ"ע אסור כמו שתמה מהר"י קורקס ונ"ל ליישב דהנה ר"ל אמר הפיגול והנותר והטמא שבוללן ואכלן פטור ואמרינן ש"מ נ"ט ברוב ל"ד ומקשינן ממשנה דעושה עיסה מן החיטים ומן האורז אדם יוצא ידי חובתו בפסח והקשה תוס' ד"ה מתיב תימא דלא מקשה מכל התורה דקי"ל טע"כ וכתבתי דלר"י דס"ל הנאת גרונו אסרה תורה בחולין ק"ג ס"ל טע"כ דאורייתא דהנאת הגוף מהטעם אבל ר"ל דס"ל הנאת מעיו ס"ל ט"כ ל"ד דמילוי מעים בא מהעיקר ולא מהטעם. ע"כ ס"ל טע"כ ל"ד ומ"ה אין להקשות מכל התורה ומ"ה לא מקשה רק ממצה דאדם יוצא י"ח בפסח דהמחצית השקל בסי' תע"ה ס"ק ד' כ' בדברי המג"א דבמצה לכ"ע בעי הנאת מעיו ומ"ה מקשה דבמצה בעינן הנאת מעיו ומסיק אלא מבשא"מ בטעמא מב"מ ברובא ופירש"י דר"ל גופו לא אמר נ"ט ברוב ל"ד רק במין במינו ונמצא דר"ל ס"ל טע"כ דאורייתא וריחא נחית חד דרגא ע"כ ס"ל לר"ל חבית פתוחה ופת חמה לכ"ע אסור אבל הרמב"ם ז"ל דפוסק טע"כ ל"ד והא דפוסק בעושה עיסה ממצה ומאורז ויש טעם דגן יוצא דוקא באורז דטבע האורז לגרור אחר חטים כדאמרינן בירושלמי פ"ק דחלה ע"כ ס"ל דריחא נחית חד דרגא ואף מדרבנן מותר אף בחבית פתוחה ופת חמה ע"כ הדרוש

בעזה"י דרוש לב לשבת שובה תרס"ג. בסוגיא דיומא דף ו' טומאה

דחוי'

(א) הנה קשי' לי בגמרא דמקשה מביתו למה מפרישין דהנה בגמרא מקשה עד שאתה מפרישו מטומאות ביתו הפרישהו מטומאת המת ומשני זאת אומרת טומאת המת הותרה בציבור והנה בנדה ס"ט ע"ב מבואר דנדה שמתה מטמאה במשא וס"ל לב"ש אפילו לא מתה נדה וב"ה אומרים דוקא שמתה נדה ואמרו בגמרא הרי מת נמי מטמא במשא ומשני באבן מסמא. ואמנם לענין עבודא ציבור יש נ"מ דנטמא משום מת מותר בעבודת ציבור ונטמא בטומאת נדה אסור בעבודת ציבור אם כן ההכרח להפריש מביתו שמא תמות אשתו ביו"כ ויטמא כ"ג משום משא ול"ש טומאת מתי הותרה בציבור דטומאת נדה אסורה אף בציבור. ובספר דורש לציון סוף דרוש ה' כתב דדבר זה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד אם טמא במגע זב מותר בצבור ובנו הגאון מוה' שמואל לאנדא הראה מקום לדברי הרמב"ם והנה בספרי לא"ח סי' ק"ט אות ח' הבאתי דברי הפר"ח דנטמא בזב לא הותרה בציבור והקשיתי מהא דהקשה ביומא מדם שנטמא דהציץ מרצה בציבור ואס"ד טומאה הותרה למ"ל ריצוי ציץ ודלמא מיירי שדם נטמא במגע זב דלא הותר בציבור ומ"מ הציץ מרצה כמו דאמרינן בזבחים כ"ג ע"ב דבטומאת שרץ הציץ מרצה הואיל ושם טומאה מרצה ה"ה במגע זב ומ"מ לא הותרה בציבור. ובספרי שם ובחיו"ד ח"ר סי' מ"ז אות י"ב כתבתי דמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וציבור נמי לא הותר בטמא שרץ ה"ה נגע בזוב לא הותר בציבור אמנם מ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ובציבור הותר טמא שרץ ק"ו מטמא מת וזב לא ילפינן מק"ו שכן טומאה יצאה מגופו א"כ מגע זב הותר בציבור והירושלמי דס"ל פרק כיצד צולין מגע זב לא הותר בציבור ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וש"ס דידן לא רצה לאוקמי הא דדם שנטמא במגע זב די"ל טומאת שרץ הותרה בציבור וה"ה מגע זב. ומיושב הקו' שלא מצי למימר שיפרישו הכהן משום דחיישינן למגע נדה שגם מגע נדה הותרה בציבור. והנה גוף הקו' בלא"ה לא קשה דנהי דביו"כ חיישינן שמא נגע באשתו שתמות ואסור לעבוד עבודה דטעין הערב שמש אבל בשבעה ימים אם יטמא במגע נדה טומאת ערב יטבול ויטהיר לאורתא ולמ"ל הפרשה

(ב) והנה בדברי שאול דרוש לש"ת תרט"ז הקשה אמאי צריך לפרוש כה"ג מאשתו שמא תהי' ספק נדה ויהי' בועיל נדה והרי לא הפרישו טומאת מת ואמר רב תחלופא משמי' דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה בציבור ובועל נדה כ' תוס' יומא ו' ע"ב ד"ה סיפא דל"ה רק טומאת מגע וכ"כ התוס' מ"ק ט"ו ד"ה ובועלי נדות דל"ה טומאה יוצאה מגופו ומקרא דפסח לא נדחו רק טומאה היוצאה מגופו כדאמרינן בבכורות ל"ג א"כ בועלי נדות לא נדחו מפסח והותרו בצבור ולמה מפרישו. והנה לק"מ דהא דטמא שרץ מכפר בצבור לזקני דרום זבחים כ"ב דילפינן ק"ו מטמא מת וכתב תוס' שם ד"ה הא דלא ילפינן זב מק"ו דטמא מת שצריך הזי' מכש"כ זב משום דטומאה