בית יצחק חושן משפט רב

טעם כמון אלא ריח כמון והרי תוס' כתבו שם דטעמא דרבא בבת תיהא שריח מזיקו א"כ מאי פריך לאביי והרי תיקשי לי' לנפשי' דבכמון אינו מזיקו וריחא כשתי' גם היכא שאינו מזיקו. וכבר הקשה כן מהרש"א בע"ז. ונ"ל ליישב דהנה בעיקר פלוגתא דאביי ורבא בריחא י"ל דאזלי לשיטתן דאביי דס"ל בחולין ק"ח טעם כעיקר דאורייתא דיליף מבב"ח ס"ל דריחא נחית חד דרגא ועכ"פ מדרבנן מילתא היא ורבא כשיטתי' דס"ל טע"כ לאו דאורייתא כמ"ש רש"י בחולין צ"ח ע"ב ובדף ק"ח. וכיון דטע"כ רק מדרבנן על כן בריחא נחית חד דרגא ואפילו מדרבנן אין איסור בריחא. והתוס' לשיטתם שם בחולין דגם רבא ס"ל טע"כ דאוריי' הוצרך לפרש דטעם רבא משום דהריח מזיקו. ולפ"ז קשי' לפמ"ש בחו"ד סי' ק"ה ס"ק ג' דבתרומה דהיוצא מותר מדאורייתא לר' יהושע גם טע"כ ל"ד, א"כ בריחא דנחית חד דרגא ריחא לאו מלתא אף מדרבנן גם לאביי מה הקשה רבא לאביי מכמון. ובישוב הקושיא נלפע"ד הנה בחולין ק"ח אמר אביי טעמא ולא ממשו בעלמא דאורייתא דילפינן מבב"ח והקשה תוס' דהכא משמע דילפינן מבב"ח ובפסחים מ"ד מבואר דילפינן ממשרת או מגיעולי מדין ואביי מיירי התם בהסוגיא. וכתבתי ליישב דהנה בחו"ד כ' דבגמ' לא ילפינן רק היכי דהיוצא אסור כגון נבילה דאסור צירן ורוטבן ואפי' מיחוי הנבילה אסור כדאמרינן בחולין ק"כ ילפינן דטעם כעיקר. מה שאין כן בתרומה דהיוצא מותר וה"ה המחה התרומה מותר על כן ל"א טע"כ. והנה לכאורה היוצא מבשר לחלב דבב"ח ל"ה איסור מחמת עצמן לא ילפינן מנבילה וחלב אך בב"ח לא כתיב אכילה אך לפמ"ש תוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכי דאף דבכלאים לא כתיב אכילה משקה היוצא מכלאים ל"ה כמותן ה"ה בבשר בחלב משקה היוצא מבשר ל"ה כבשר. ועיין מה שכתבתי בספרי ליו"ד ח"א סימן קי"ז אות י"ז בשם ספר חלת לחם ומ"ש בשם הגאון מלבוב ז"ל. אך שם כתבתי דאם היוצא נכנס למשקה כגון למים או לחלב לכ"ע אמרינן טע"כ דאף ר' יהושע לא פליג אר"א רק במשקה דשאר פירות אבל לא בנכנס למשקה דשתי' כאכילה. אמנם בהמחה הבשר דל"ה משקה וקיבל טעם חלב לכאורה לא אסור משום בב"ח. ולפמ"ש ברא"ש סימן צ"א אות מ' דציר היוצא מבשר מותר עם חלב אם אין בו טעם בשר אף דציר היוצא מותר מכל מקום אמרינן טע"כ מזה גופא ילפינן טע"כ דאורייתא אף היכא דהיוצא מותר. ועיין פמ"ג ר"ס פ"א אמנם מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו משמע דכל בב"ח אסור אף דהמחה בשר מכל מקום אמרינן בב"ח טע"כ. ומזה ילפינן אף דהמחה מותר. מ"מ הטעם גרע וילפינן מבב"ח אף דהיוצא מותר הטעם אסור. וה"ה בתרומה ילפינן טעם כעיקר. דמגעולי נכרים ומנזיר ליכא למילף. וזה דברי אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. אף היכא דהיוצא מותר טע"כ מותר מדאורייתא. ומעתה מיושב הקושיא דרבא הקשה לאביי לשיטתי' דס"ל טע"כ בתרומה דאורייתא ובריחא דנחית חד דרגא אסור מדרבנן ואמאי מתיר המשנה דכמון. ולדידי' לא תקשי דס"ל טע"כ בתרומה ל"ה רק מדרבנן וריחא נחית חד דרגא ואפי' מדרבנן מותר

(ב) גם קו' מהרש"א השני' מיושבת דמה הקשה רב מרי לרבא מפת חמה ואמר לרבא ודאי תנאי הוא דר"מ ודאי ל"ל דרבא והרי טעמא דרבא משום בת תיהא הוא מזיק וזה ל"ש בפת חמה שנתנה עפ"י חבית ואף רבא מודה דאסור להנ"ל דדוקא בע"ז הוצרך תוס' לטעמא משום שהוא מזיק דבע"ז טע"כ מדאורייתא. אבל בתרומה דלרבא טעם כעיקר מדרבנן מותר לגמרי ואמאי אוסר ר"מ. ובזה יש ליישב מ"ש תוס' ב"ק קט"ז ד"ה הכרעה בסופו דטעמא דב"ש דאמרו שם בחבית יין של תרומה שנטמאת ב"ש ס"ל תשפוך הכל ולא יעשה זילוף דס"ל ריחא מילתא וב"ה אומרים תעשה זילוף דס"ל ריחא לאו מילתא ואיך פליגי אביי ורבא בפלוגתא דב"ש וב"ה ולא נודע טעם פלוגתייהו. להנ"ל אזלי ב"ש וב"ה כשיטתיהו. דהנה ר"א מתלמידי ב"ש כדאמרינן נדה ז' ור"א ס"ל בחולין ק"כ דמשקה היוצא כמותה בתרומה. ולדידי' ודאי בתרומה טע"כ דאורייתא וכ"כ בחו"ד סימן ק"ה ס"ק ג' ע"כ לב"ש בתרומה עכ"פ מדרבנן ריחא מילתא וע"כ ס"ל תשפך הכל וב"ה ס"ל כר' יהושע דמשקה היוצא בתרומה לד"א וע"כ טע"כ לד"א ולדידהו ריחא נחית חד דרגא ומ"ה ס"ל תעשה זילוף ועי' מ"ש בתוס' ב"ק על הגליין. אמנם מה שקשה על אביי דס"ל ריחא מילתא ואיך יחלוק על ב"ה שהקשה בתוס' נלפע"ד דהנה הך דתעשה זילוף ודאי הכונה שיעשה הכהן דישראל אסור בהנאה של כילוי אף בטמאה כמ"ש הר"א פי"א דתרומות. והנה הא דתרומה טמאה אסור באכילה הוא איסור עשה בשעריך תאכללה לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה כדאמרינן ביבמות ע"ג ע"ב וכבר כתבתי בספרי ליו"ד ח"א סימן קכ"ד אות א' דבאיסור עשה דהיוצא מותר כמ"ש הרב המגיד פ"א ממאכ"ס דהיוצא מעשה מותר ל"א טע"כ וכ"כ בנוב"ת חיו"ד סי' ס"ו ולפ"ז בריחא דנחית חד דרגא אף ריחא לאו מילתא. אבל אביי מיירי באיסור ע"ז וגם בתרומה ס"ל טע"כ דאורייתא ע"כ אוסר בריחא

(ג) בזה מיושב הא דלא הקשה בע"ז לאביי מברייתא דאין צולין שני פסחים אפילו גדי וטלה דמשמע דדוקא משום תערובת גופן אסור הא תערובת טעמים שרי כדאמרינן בפסחים וקשי' לאביי. י"ל דשלא למנוי' הוה רק איסור עשה כשיטת הרמב"ם עיין בספרי ליו"ד ח"א סימן קכ"ז אות ט"ו. ומודה אביי דבזה ריחא לאו מילתא כמ"ש. אמנם לפ"ז קשה הא דמקשה בפסחים לרב דאמרינן שם לימא תיהוי תיובתא לרב דילמא בעשה רב מודה דריחא לאו מילתא. וכבר הקשיתי כן בספרי ליו"ד ח"א סימן קכ"ד אות ב'. ונראה ליישב דהנה דעת הרמב"ם פ"ט מק"פ ה"ח דקרא דתושב ושכיר קאי על נכרי וס"ל דאיסור שלא למנוי' הוא מאיש לפי אכלו תכוסו ול"ה רק איסור עשה והראב"ד ס"ל דקרא דתושב ושכיר קאי על ישראל ומשום שלא למנוי' וס"ל דשלא למנוי' אסור בעשה ול"ת. וכתבתי בספרי סימן קכ"ז אות ט"ז דלראב"ד מיושבת קושית תוס' יבמות ע' ע"ב ד"ה אלא לאפנוי זכי בשביל לאפנוי' כתב שקר. דבאמת תושב ושכיר אינו אוכל בשביל שלא למנוי'. ושם כתבתי דזה דוקא לר"א דתושב ושכיר דפסח לאפנויי אבל לר"ע דדריש קרא דתושב ושכיר על גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול דסבר דצריך להטיף דם ברית וכן קרא דתושב ושכיר דפסח שיצטרך לנולד מהול צריך להבין איך יליף ר"ע מקרא אחד שני דברים גר וקטן וצ"ל דכיון דכתיב תושב ושכיר מוקי חד על גר וחד על קטן דלא כמ"ש הרמב"ן במלחמות בשבת פרק ד'. והנה רב דסבירא לי' שבת קל"ה קטן שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית על כרחך לא ס"ל כר"ע רק כר"א דתושב ושכיר לאפנוי' ומשום שלא למנוי' ועל כרחך דליכא למימר לקרא בתושב ושכיר נכרי כפי' רמב"ם ותוס' דא"כ פשיטא דלא אכל דמהא קמ"ל דאיכא ל"ת שלא למנוי' הו"ל עשה ול"ת. ושפיר מקשה בפסחים לרב לשיטתי' דברייתא ולדידי' הו"ל איסור שלא למנוי' בל"ת ויאסור מפני תערובת טעמים

(ד) איברא דבירושלמי מוכח דאפילו באיסור עשה רב ס"ל ריחא מילתא דבירושלמי פ"י דתרומות מקשה לרב מאין צולין כמו בש"ס דידן ובירושלמי יבמות ר"פ הערל ס"ל לרב דנולד מהול צריך להטיף דם ברית וא"כ י"ל דס"ל כר"ע ותושב ושכיר דפסח כפירש"י ביבמות מיירי בגר שלא טבל וכן בנולד מהול ואין לו לאו על שלא למנוי' ול"ה רק עשה ומ"מ מקשה לרב. הן אמת שכתבתי בספרי חא"ח סימן ל"ו אות א' דלרב דנולד מהול צריך להטיף דם ברית מדכתיב המול ימול ואין הטעם משום ערלה כבושה ל"ה ערל ואוכל בתרומה וזה טעם הרמב"ם שפוסק פ"ז דתרומת דנולד מהול אוכל בתרומה אף דפוסק בהלכות מילה דצריך להטיף דם ולפ"ז ה"ה בפסח אוכל וס"ל לרב ע"כ בפסח תושב ושכיר כר"א וכראב"ד דקרא מיירי בשלא למנוי' כנ"ל וס"ל לרב דיש עשה ול"ת כנ"ל. והרב החריף מ' יעקב יצחק בלאנדוויין ני' העירני במה שכתבתי בספרי לתמוה על הרמב"ם שפוסק דנולד מהול אוכל בתרומה וסבר דלר"ע דלא יליף ערל מגז"ש תרומה לפסח א"כ לדידי' נהי דיש קרא לפסח דנולד מהול אינו אוכל בפסח מ"מ בתרומה אוכל דאין ללמוד תרומה מפסח כיון דצריך קרא מיוחד לפסח. ויפה העיר אבל הרי הרמב"ם פוסק כר"א שרשי פ"ז ה"י מתרומות פוסק דכהן ערל אסור בתרומה מגז"ש דתושב ושכיר ולדידי' שוה פסח לתרומה וקשי' לדידי' אמאי אוכל תרומה וע"כ גם בפסח אוכל. ועל כרחך מוכח כמ"ש בספרי ודו"ק

(ה) והנה בספרי ב"י ליו"ד סימן קכ"ד הנ"ל אות ב' כתבתי ליישב קו' מהרש"ל הובא במג"א מה הקשה לרב אס"ד מפני תערובת טעמים מאי אפילו גדי וטלה והקשה דילמא קמ"ל ל"מ גדי וגדי דהוה מב"מ ובמשהו ודאי אסור אלא אפי' גדי וטלה דהוה מבשא"מ ול"ה במשהו מ"מ אסור ותירצתי שם דבאיסור עשה גם ר"י מודה דמב"מ בטל וליכא למימר דברייתא קמ"ל אפי' גדי וטלה דל"ה במשהו דגם גדי וגדי ל"ה במשהו באיסור עשה דשלא למנוי' אמנם לפמ"ש דרב סובר שלא למנוי' הו"ל עשה ול"ת הדרא קושית מהרש"ל לדוכתא. ונ"ל ליישב הנה לרבא דאזל בתר שמא ודאי ל"ק דבחו"ד סימן צ"ח ס"ק ב' מייתי דברי הרשב"א דכל קדשים הוי מב"מ בשמא. ועיין בספרי חיו"ד ח"א סימן קט"ו אות ב' מה שכתבתי בביאור דברי התוס' חולין קי"ב ולפ"ז אפי' גדי וטלה הוה מב"מ במשהו ול"ה רבותא והן אמת דלע"ע לא מצאתי דברי הרשב"א גם יש שינוי בלשון דאני שהבאתי בספרי דכל קדשים מב"מ בשמא ובחו"ד כ' דכולן מין בשר. אך מדברי התוס' חולין קי"ב הוכיח החו"ד דכל קדשים הוה מב"מ. ויפה הוכיח דאל"כ איך בטל ברוב מדאורייתא. ואמנם מתוס' יש להוכיח דגם למ"ד בתר טעמא אזלינן בשר שור וכבש ועז חד טעמא אית לי' דהרי בקדשים הי' כמה מינים. וע"כ צ"ל דאף דכתב הב"י סימן צ"ח דשור וכבש ועז הוה מבשא"מ מ"מ בקדשים הוה מב"מ גם למ"ד בטעמא תליא מילתא דאל"כ קשי' לאביי איך בישלו ברגל. (ועיין פמ"ג בפתיחה לתערובות וע' פמ"ג בשער התערובות ריש פ"ז שמצדד לומר בשר שור וכבש חד טעמא הוא ולפ"ז נכונים דברי התוס' חולין קי"ב. והנה דעת הארוך דשור ואיל ועז כשהם חתוכים הוה מב"מ בשמא דכולן מין בשר וכשהם שלמים הוה מבשא"מ. ולפ"ז פסח דנצלה כשהיא שלם ד"ה מב"מ והדרא קו' מהרש"ל לדוכתא. אך בקדשים י"ל דהוה מב"מ בשמא אף בשלם. אך אם נאמר דל"ה מב"מ בטעמא קשיא לאביי. ועיין ח"ס סימן צ"ג דבשר עוף עם בהמה אין שוין בטעמא. ואולי גם בשר שור ועז. שוב מצאתי בטהרות הקודש בזבחים צ"ו תד"ה ואם טש שהרגיש על הב"י דשור ועז ל"ה מב"מ מתוס' הנ"ל. ולפמ"ש דקדשים שאני ל"ק על הב"י. והנה אם נאמר דלאביי הוה שור כבש וכו' מבשא"מ בטעמא וקשי' קו' מהרש"ל דקמ"ל דס"ד דוקא גדי וגדי אמרינן ריחא מילתא קמ"ל דאפי' גדי וטלה ונלע"ד ליישב דהנה הקשיתי בספרי לא"ח סימן ע"ג אות ח' להרי"ף דהא דרב אוסר בריחא דוקא במב"מ דכשיטתי' ס"ל דמב"מ במשהו. והקשיתי דהרי ריחא בכחוש אינו אוסר כלל רק דאם ההיתר שמן אזיל ההיתר