בית יצחק חושן משפט רא

בעיכולן כמבשל דמי. והנה עפ"י מה שכתבתי דביו"כ בתיקון קצת פטור רק בשבת חייב קשיא אמאי לא משני יומא ס"ו פתי אפילו בשבת שמותר אף דאיכא נטילת נשמה. ואי דמקלקל הוא הרי איכא תיקון להוציא מידי אמ"ה לב"נ. ואי דזה אף ביו"כ אסור זה אינו דביו"כ פטור בתיקון קצת ובשבת חייב כאמור. אך כל זה למ"ד אין עירוב והוצאה ביו"כ דלמ"ד יש עירוב והוצאה וילפינן יו"כ משבת ה"ה במקלקל ילפינן ולמ"ד אין עירוב והוצאה בלא"ה נ"מ לענין הוצאה רק לענין עירוב והוצאה הוצרך לומר שאם הי' חולה ולענין נטילת נשמה א"צ לחולה אך לפמ"ש בדרושי דהוי נטילת נשמה כלאחר יד ליתא

(ד) והנה בהפלאה בסוף הספר ל"ג הקשה ביבמות להרמב"ם בפירוש המשנה חולין י"ד דבתחלת שחיטה נעשה מומר בשבת ואזרות אינו חייב אלא לבסוף א"כ ל"ה איסור בת אחת. ואף לר"ש חייב משום שבת דקדים ובברייתא מבואר דר"ש ס"ל אינו חייב אלא משום זרות. והנה לר"ש אפשר דל"ק דר"ש ס"ל כל שהוא למכות ותיכף בתחילת שחיטה כששחט כל שהו חייב משום זרות ואף די"ל גם לר"ש אינו חייב רק באיסור מאכל דשייך אחשבי' כמ"ש זקני ח"ץ סימן מ"ו דח"ש לא אסור רק באסורי מאכל מ"מ הארכתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' פ"ז דדוקא בלא אכל רק ח"ש ס"ל לר"ל דאחצי שיעור חל שבועה אבל באכל שיעור שלם אף על ח"ש לא חל השבועה כיון דדעתו להשלים מודה ר"ל דח"ש אסור מדאורייתא כדאמרינן בירושלמי תרומות פ"ו מודה ר"ל בדעתו להשלים. ועל כן פירש"י יומא ע"ג ע"ב אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש הגון שלא אכל אלא ח"ש והדבר תמוה כיון דמפרש ח"ש תיכף כשאכל ח"ש עבר על השבועה ואח"כ אף כשאכל כולה כבר נתחייב שעבר על השבועה וכבר תמהו המפורשים ומה"ט כתבתי כיון שנשבע על ח"ש נבלה דלא אסור מדאורייתא חל השבועה אבל כשאכל כזית כיון דבשעה שאכל ח"ש עשה איסור תורה למפרע לא חלה השבועה על חצי כזית למפרע ומ"ה פירש"י שלא אכל רק ח"ש. ולפ"ז ה"ה בזר ששחט וגמר השחיטה מעיקרא הי' דעתו להשלים וחצי שיעור אסור מדאורייתא וממילא לא חל איסור שבת אף על ח"ש כמ"ש תוס' שבועות כ"ב ע"ב ויותר מזה כתבו תוס' ביבמות ל"ג ד"ה אלא דהאיסור ג"כ לא חל ונמצא דהוי שבת וזרות איסור בת אחת ואיסור זרות קודם הי' וחל קודם שבת. והרבה יש לדבר בפרט זה

(ה) והנה לעיל הקשיתי א"ר יוסי דמחייב בזר ששחט בשבת בפר של כ"ג הרי הוא מקלקל ואין לומר דהוי תיקן להוציא מאבר מן החי לב"נ הרי לר' יוסי ל"ה תיקון בשעת הקלקול דמפרכסת אסור לב"נ ואין לומר נהי דר' יוסי ס"ל הבערה ללאו יצאת ואין לו קרא על הבערת בת כהן מ"מ מקלקל בחבורה חייב דיליף ממילה זה אינו דקשיא אמ"ד מקלקל בחבורה ובהבערה חייב ונילף מנייהו לכל המלאכות דמקלקל חייב ואי דאסמכה למלאכת המשכן דכתיב מלאכת מחשבת י"ל דבנין אב עדיף מסמוכין וצ"ל כיון דמקלקל בחבורה ובהבערה ב' כתובים אס"ד דילפינן ל"ה למכתב ב' כתובים ובזה יש ליישב קושית תוס' שבת ק"ו ד"ה מדאצטריך ונילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דאז ל"ה ב' כתובים ונילף כל מלאכות מזה. ור' יהודה דס"ל בחובל ומבעיר מקלקל פטור כשיטתי' דס"ל ב' כתובים מלמדין וליכא למימר חובל ומבעיר חייב דא"כ כל המלאכות לחייב דנילף מחובל ומבעיר. אם כן לר"י דס"ל ללאו יצאת ואין לו קרא על הבערה ליכא למימר דס"ל מקלקל בחבורה חייב ויליף ממילה א"כ נילף ממילה לכל המלאכות דמקלקל חייב וע"כ ל"ל לר' יוסי בחבורה דמקלקל חייב ורק דהו"ל תיקון משום אמ"ה. וקשי' הלא ל"ה תיקון בשעת הקלקול ולרש"י דס"ל מאן דסבר משאצל"ג פטור ס"ל מקלקל חייב י"ל לר"י דס"ל משאצל"ג פטור סבירא לי' מקלקל חייב אבל א"א לומר כן אליבא דר' יוסי כדכתיבנא ולכן ע"כ צ"ל אף דראב"י ס"ל בחולין ל"ג דאין מזמנין לנכרי על בני מעיין דכמאן דמנחה בדיקולי דמיא מ"מ אליבא דר' יוסי ס"ל דל"ה כמאן דמנחה בדיקולי ומותר לב"נ תיכף במפרכסת ושוב הוה תיקון בשעת הקלקול

(ו) ובזה מיושב מה שהקשיתי בספרי ליו"ד ח"ר סימן מ"ג בהא דמקשה בגמ' אלא מליקה בב"א משכחת לה בכולל לא משכחת וכתבו תוס' דאיסור נבילה לא חל רק לאחר זריקה דמקודם לא חל על איסור מעילה. וקשי' דהרי תיכף כשמלק הוין בני מעים כמנחא בדיקולי ואסורין לב"נ משום אמ"ה ואיסור מוסיף חל אף בב' שמות ומגו דאסורין לב"נ אסורין לישראל משום נבילה וה"ה בשאר בשר חל בכולל מגו דבני מעיים אסורין ושוב הוה נבילה על מעילה איסור כולל. ואמאי אמרו בב"א משכחת לה והרי ל"ה בב"א דאיסור נבלה קדים. ודא קו' רבתי. ולפמ"ש ניחא דהרי בפלוגתא דר"ח ובר קפרא חשיב זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה. הנה מדמחייב בזר ששימש בשבת ע"כ מיירי בפר של כ"ג כדמוקי ראב"י וקשי' הרי הוא מקלקל ול"ש תיקון להוציא מידי אמ"ה דל"ה תיקון בשעת הקלקול וע"כ ס"ל לר"י דמפרכסת מותר לב"נ דלא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולי א"כ שפיר מקשה בזר שאכל מליקה דהו"ל בב"א וליכא למימר דאיסור נבלה חל תיכף אחר מליקה משום דאסורין בני מעיים לב"נ והוה איסור מוסיף דהרי ר' יוסי ל"ל כמאן דמנחה בדיקולא ומותר לב"נ. שוב ראיתי דהקושיא ביבמות דמליקה חל נבילה אף על בני מעיים משום דמוסיף איסור לב"נ י"ל לרמב"ם דס"ל אמ"ה מעוף אין ב"נ נהרג עלי' ונהי דמוזהר עלי' כיון שאין נהרג עלי' ל"ה איסור מוסיף. אך אפי' לראב"ד דסבירא ל' נהרג עלי' כבר ביארתי בספרי לא"ח סי' ל"ו אות ו' דבעוף שחיותו מועט ל"ה מפרכסת כחי ומ"ש תוס' חולין פ"ז שזה דוחק מוכח בשיטה לב"ק ע"ז שכן היא האמת וכ"כ בברית אברהם חלק יו"ד סימן כ"ה אות ג'. וע' בספרי ב"י שישבתי בזה סוגיא דפסחים ע"ג. ונמצא דבמליקה ל"ה אמ"ה ול"ה איסור מסוף. דלנכרי שרי. עיי"ש כל הפלפול. מ"מ הסברא הנ"ל לחלק בין עוף לבהמה אינו מוכרח ודעת התוספות דאין חילוק בין עוף לבהמה בחולין כ"ז. והנה מה שהוכיח ברית אברהם שם לחלק דאס"ד דאף בעוף מפרכסת אסור לב"נ תיקשי למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירה בסימנים בעי' כמ"ש תוס' חולין ב' תיקשי איך אוכלין בני מעיים של עוף דהוה בשחיטה כמנחא בדיקולי כמו לנכרי דבמיתה תליא והוה בשחיטה אמ"ה ומה שתירצתי בספרי ליו"ד סימן ל"ז כיון דנצטוו על הנחירה אמרינן נחירתן זו שחיטתן. זה אינו דבשלמא אם נימא דבעי נחירה ע"י ישראל י"ל נחירתן זו שחיטתן וניתרת לישראל כמו זביחה אבל הרי הרא"ש כ' בסוף יומא דאם אין שחיטה לעוף מן התורה מותר לנחור ע"י נכרי הרי דל"א נחירתן כשחיטה. ועיין מה שכתבתי סימן ל"ז אות י"ז דכבר הקשו על הרא"ש ואקצר הפעם

(ז) והנה בשעה"מ ה' יו"ט פ"ג ה"ד ובישוי"ע ה' יו"ט סימן תצ"ה הקשו לפי המבואר במנחות כ' דמליחת קרבן בעי כהן דלא כרמב"ן פ' ויקרא לישני בזר שמלח האימורין וחייב משום מעבד בשבת ואף דאין עיבוד באוכלין כמבואר בשבת ע"ה מ"מ הרי מהר"ח אלפנדרי הובא במ"ל פט"ו בשבת ה"ה הקשה למ"ל קרא במנחות כ"א תקריב אפי' בשבת והלא אין עיבוד באוכלין ותירץ בשם שיטה ישנה כיון דקרבן מוסף הי' כולה כליל לאו עיבוד אוכלין הוא. ושעה"מ כ' בשם המאירי דמולח דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים דלאו אוכלין גמורין נינהו חייב משום מעבד ומליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נפש היא וכו' עיי"ש. ולפ"ז הקשה אמאי לא משנה זר ששימש בשבת שמלח האימורין שהקרבן פסול וחייב משום מעבד דלאו אוכלין הם כיון שכולן כליל הנה בגוף הדין שכ' מהר"א לפנדרי כיון דכולה כליל לאו אוכל היא צריך להבין דהרי אוכל היא שהרי ראוי לאכילה רק דאסורא רביע עלי' שאין רשאין לאכול וצריך שריפה ואיך נימא דלאו אוכל היא וכן בחלב שכ' דלאו אוכל היא והרי מבואר דחלב בשוקים טמא טומאת אוכלין וא"צ מחשבה. הן אמת דהר"ן כתב לאו אוכל גמור היא אבל אינו מובן החילוק וכן מבואר בר"ן ריש ביצה דתרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצאה מתורת אוכל דאיסור היא דרביע עלי' כארי' בעלמא. ואמנם בספרי ב"י לא"ח סימן ל"ד כתבתי דיש חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא דהר"ן ביצה מיירי מאיסור שבת דהיא איסר גברא לא יצאה מתורת אוכל אבל קרבן מוסף דהוא איסור חפצא יצא מתורת אוכל. ולפ"ז י"ל דהברייתא דילפינן מתקריב אפי' בשבת דמותר למלוח ס"ל כסברת רש"י בנדרים דאיסורי מאכלוס הוא איסור חפצא. ולכן ל"ש אין עיבוד באוכלין דהחפץ אין ראוי לאכילה וכן מה"ט ל"ש בחלב אין עיבוד באוכלין. וסוגיא דיבמות דלא רצה לאוקמי זר ששימש בשבת שמלח משום דס"ל איסורי מאכלות הוא איסור גברא כדעת הנ"י פ"ב דנדרים וע"כ י"ל אין עיבוד באוכלין אף בקרבן מוסף ובאימורין דאוכלין הוה רק ארי' רביע עלה באיסור גברא. והנה כתבתי בספרי בית יצחק סי' ב' הנ"ל דרבנן ור"י פליגי דר' יהודה יליף מולקח מדם הפר. וכאן א' איסור ואחד היתר ואין שוין באיסור סבירא לי' לר' יהודה דאזלינן בתר מהות הדבר שהם מין אחד ורבנן ס"ל דאזלינן בתר איסור הדבר ואין שוין ולא נודע טעם מחלקותן וכתבתי דר' יהודה ס"ל איסורי מאכלות איסור גברא אבל החפצים שוין ול"ב ורבנן ס"ל איסורי מאכלות איסור חפצא א"כ החפצים אין שוין ול"ה מב"מ. ולפ"ז קצת צ"ע לפמ"ש תוספות יבמות פ"א ד"ה והלא דבר פלוגתא דר' יהודה הוא ר' יוסי עיי"ש וכיון דר' יוסי סבירא לי' מב"מ בטל ע"כ סבירא לי' איסורי מאכלות היא איסור חפצא א"כ ל"ש אין עיבוד באוכלין בקרבן מוסף ושוב נימא זר ששימש בשבת שמלח בשבת. אמנם תוס' כ' בעירובין צ"ט ד"ה הוא סבר דסתם בר פלוגתא דר' יהודה הוא ר"מ על כן אין הכרע דר' יוסי ס"ל כרבנן ודו"ק

(ח) והנה בגוף קושית שעה"מ וישו"ע אמאי לא משני בזר שמלח וחייב משום מעבד ומשום זרות לפמ"ש בחו"ד סי' צ"א ס"ק ט' דע"כ מליחת אברים וחלבים לא שהו שיעור מליחה דלא חשיב רותח דבאם שהה שיעור מליחה הוה כאברים שצלאן דאין בהם משום ריח ניחוח כדאמרינן במנחות כ"א א"כ ליכא למימר שחייב משום מעבד דהרי עיבוד הוא שיעור מיל כדאמרינן בחולין קכ"ג והכי על כרחך בלא שהה שיעור מיל דהוא שיעור מליחה. אך מ"מ י"ל זר שמלח ושהה שיעור מליחה ואי דנפסל משום אברים שצלאן הלא בל"ה נפסל משום זר ומ"מ חייב משום זרות ה"ה אם נפסל משום שצלאן אך י"ל דוקא באין איסור אחר גרים. על כן עדיין צ"ע

ב"ה. דרוש לא לשבת הגדול תרס"ב. בסוגיא דריחא פסחים ע"ו ע"ב ובע"ז דף ס"ו

(א) ליישב הא דהקשה רבא לאביי דס"ל ריחא מילתא בבת תיהא מתנור שהסיקו בכמון של תרומה הפת מותרת שאין