בית יצחק חושן משפט כ

חז"ל קשה מיתת צדיקים לפני הקב"ה כשריפת בית אלקינו (ר"ה י"ח), ובהפקד ממקומו הצדיק הגאון הזה נחסר הארון, כתבו חלקת מחוקק ספון, ושם חביון עוז נשמתו הטהורה והקדושה, כי רוח הוא באדם, רוח ה' המחייהו ונותן בלבו עוז ותעצומות, ואשרי אדם אשר עזו ועצמו בה', כמאה"כ אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, (תהלים פ"ד ו') מאי מסלות בלבים. ישאל הזוה"ק בפ' תולדות. דא היא אוריתא דאיהו אשתדל בה, לארמא לי' לקב"ה ולמיעבד לי' חטי א בעלמא. התוה"ק הצפונה וטמונה בארון, הוא תסולל מסלות ללב איש צדיק ותישר דרכו נוכח פני ד'. וגוית הצדיק הוא ארון הקודש ונגנז גם הוא בהסתלקו מאתנו, כהסתלק הארון בחרבן הבית

לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ברכות ח' ע"ב) לפני חודש ימים הי' עוד הלוחות השלמים מונחים בארון הקודש, והתענגנו לשמוע דברי תורה ויראת ד' מפה מפיק מרגליות ושפתי מו"ח הביעו דעת להחיות רוח שפלים. ובאזנינו שמענו מדברו הנעים בהגידו תורה ומוסר לבני עדתו, והפעם, אוי ואבוי! רק שברי הלוחות בארון. נאבד מאתנו כלי חמדה. פה קדוש דובר צחות ומשמיע דברי אלקים חיים נאלם דומי', הידים, אשר הרבו להטיב, גבר עליהן המות האכזרי. נגנז ארון הקודש ונחרב הבית וקשה מיתת הגאון הצדיק כשריפת בית ד'. ואחינו כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד'

המנורה גם היא נגנזה. המנורה בשבעת נרותי' היתה עדות לישראל שהשכינה שורה בהם, והארץ האירה מהאור היקר המאיר ממנה. ואמרו חז"ל ג' מעלות הי' לאבן שעלי' עומד הכהן ומטיב את הנרות (מנחות כ"ט ע"א), כמנורה בבית ד' יאור הכהן מורה העם בתורתו לישראל, וכשבעת הנרות הערוכות במנורה, תכתירנה שבע מעלות ומדות ותהיינה לתפארה לחכמים יודעי דעת, כמשנה באבות. שבעה בחכם. אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת. (אבות פ"ה), ועוד ג' מעלות לאבן שעלי' עומד הכהן ומטיב את הנרות, והן תורה עבודה וגמל"ח, והמה העמודים השלשה, אשר העולם עומד עליהם. והמה עמודי התוך לאיש אשר יבנה ביתו בצדק. ואיש אשר אלה לו יעטרוהו הוד ותפארה, הוא יצא ויבא לפני העם והוא יהי' להם לראש, ולאורו ילכו בני ישראל ויסעו למסעיהם. והמדות האלה הנעלות והטובות הכתירו בהוד יפין את מו"ח הרב הגאון הצדיק וכל המעלות השבע שמנו באבות כתמם נמצאו בגבר רם ונשא הזה כאשר יעידון כל יודעיו ושומעי שמו. הוא הקדיש כל ימיו לתורה עבודה וגמל"ח, ושם לילות כימים בשקידתו הנפלאה בתורה גם רבתה עבודתו בהשתפכו נפשו בתפלה לפני שומע תפלה, לא תמלא אוזן משמוע חכמתו ודעתו בעבודת ד', ולבו נחל נובע מקור חכמה דעת ומוסר השכל ובצל חסדו סכך על רבבות אנשים. תורה עבודה וגמל"ח הי' צמודות ואחוזות בלבו. וגם לעת זקנתו אשר כחות גופו החלו לעזבו לא גרע מאומה מעבודתו לעסוק בתורת ד' יומם ולילה. וכל מעשיו ועלילותיו קשורים הי' ואחוזים בתורה ויראת ד' ואהבת ישראל והמנורה הטהורה הזאת נאספה ואינה, ושם בעדן גן אלקים תאיר אורה שבעתים. ואנחנו נגשש באפלה כי כסה לנו ענן המות אורה

(ג) אש המערכה היא השלישית מהדברים שנגנזים כי בהיות הבית על מכונו, אש תמיד תוקד על המזבח, וגם אש האהבה לה' ולישראל בערה בלב הגאון הצדיק הזה ומים רבים לא יכלו לכבותה, כל משאות נפשו וכל הגיון רוחו הי' אהבה לד' ולישראל. וכבר מנו חכמים במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים. ובזאת יתהלל המתהלל. כי כאהבתו למקום כן אהבתו לבריות, אשר הם מעשה ידי ד'. וכמצות התורה. ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו' ה') כן תצוה עלינו, ואהבת לרעך כמוך אני ד'. וחותם ה' חרות על אהבת רע כמאמר חז"ל מה טעם ואהבת לרעך כמוך. – אני ד', אני ד' בראתי' לכבודי, לפיכך אם עושה מעשה עמך אתה אוהבו. ואל יאמר אדם אוהב את החכמים ואשנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כלם (אדר"נ פט"ז) ובין הדברים שמוציאין את האדם מן העולם חשב שם שנאת הבריות (שם). אני ה' מקור האהבה, האוהב את הכל והמקיף את כל העולם באהבה הכללית, ואם תאהב את הברואים מעשה ידי, הלא תאהב גם אותי. ותכנית הבריאה כלה היא האהבה. ובכל המצוה הגדולה הזאת מצות האהבה, אשר היא עטרת חכמים ותפארתם, נאמר ג"כ אוהב את הצדקות הצדקה תהי' אבן החן המושכת לב האדם באהבה ובכל מקום שימצאנה לבו יהגה אהבה לה. ויכרות עמה ועם נושאה ברית אהבה. והיא – הצדקה תסי' כלי מודד לאהבה, לפיה תגדל או תצער, תרבה או תמעט אבל חלילה לאיש להפך האהבה לשנאה, כי מות בסיר השנאה ועל ידה יהפך עדן גן ה' לשאול ותפתה, והיא השנאה תשרש אחר כל נטע נעמן, והיא לפיד בוער לשרוף את בנין בית האדם. השנאה והאהבה כאש, אולם האהבה תאיר ותחמם, והשנאה תשרף ותבער אש האהבה היא מולדת השמים, ואש השנאה היא בת התפתה, ובכל מקים אשר תראה, שממון ואבדון ואשר ע"כ הזהירה התוה"ק. "לא תשנא" (ויקרא י"ט) כי השנאה היא בטול המציאות והעדרה, והאהבה הוא בנינה וקיומה. אהוב את הצדקות, ונסאם תחסרנה המדות הטובות מעוררי האהבה ושומרי', אל תקרא אל אויבתה השנאה. כי זאת האלה היוצאת ע"פ הארץ וכלתה. אהוב את התוכחות, להוכיח במישור להטיב את הרעה. אם תראה את אחיך תועה בדרך, והשלך ישליך מעלי' את מתרי הצדקה וחטא ואשם. "לא תשנא" אל תרחיקנו מעליך, אל תעקר נטעי האהבה מלבך, אל תתן מהלכים להשנאה הרשעה בביתך. אהוב את התוכחות הוכיח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט) עשה זאת איפוא להשיב את האהבה על מקומה, הזכירה נא את אחיך ועוררהו לשוב אל דרך החיים, הי' נא עזר לו ותומך לבחור את הטוב ולגרש את הרעה. אמנם חלילה לך לשנא את רעך ואחיך בלבבך, ואל תתן את השפחה השנאה - לירש את גבירתה האהבה אהוב את המקום, והלכת בדרכיו. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים (איוב ל"ג כ"ט ל'). וגם אתה הגיד דברי מוסר ותוכחה לרעך, והשבותו אל דרך החיים וייטיב את הרעה אשר עשה וחיתה נפשו. אהוב את הבריות ואהוב את הצדקות אכן אהוב את התוכחות, ועל המוכיחים ומצדיקי הרבים נאמר כי יזהירו כזהר הרקיע וככבים לעולם ועד. האהבה הטהורה הזאת היתה נחלת מו"ח הגאון הצדיק, הוא אהב באהבה עזה את עמו ויאחד אותם באהבתו את ד', וכל מחשבות לבו אהבה. אש האהבה היתה יוקדת בלבו, אהבה למקום, אהבה לבריות, אהבה למשרים, ואש אהבתו גנוזה הפעם ותעל עמו השמימה

(ד) רוח הקודש אשר הערה ד' ממרומים ותנח על אנשי הרוח הקרובים אל ד', ויבא בם רוח טהרה והעבר והעתיד נגלו לפניהם, וידם משלה בכל מסתרי התבל, הרוח הזה יצאה מאת ד' ובמקום הקודש נגלה הדר כבודו לאנשי בריתו. ואין אתנו יודע את הרוח הנעלה והנשגב הזה, ומאז נסע מאתנו ונגנז בחרבן הבית נסתר מאתנו. ונתקיים בעונותינו מקרא ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא דברים ל"א) אכן ד' ברוב חסדיו נתן רחמים וחנינה לעמו והופיע רוח קדשו לשרידים אשר ד' קורא, וברוח קדשם האירו פני תבל ויקדשו שם ד' ברבים. וכן עמדו מושיעים לישראל, והקריבו את נפשם על מזבח אהבת ד' וישראל. ותלבש אסתר מלכות, שלבשה רוח הקודש. (מגלה ו'). יען בבואה לפני המלך, ושמה נפשה בכפה כי איש או אשה אשר יבואו אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית – (אסתר ד') ותלך ותתצב להקריב חת חייתה לממיתים, למען הציל את עמה מהרג ואבדן. באותה שעה הופיעה עלי' רוח ד' ממרום, רוח הקודש הנאצל ממקום הקודש. ותבא ותושיע ותציל את עמה ותדבר לפני המלך מלכו של עולם. וכן הופיע רוח הקודש בבית מדרש חכז"ל, וכתורתם הי' למאורות. ובכל דור ודור יאציל ד' מרוחו הטהור ונתן על ראשי ישראל העומדים על הפקודים והמה יעלו במעלות הקודש ללמוד וללמד לשמור ולעשות והתפללו אל ד' ותנח עליהם הרוח ושאלו במשפט האורים לפני ד'. ואם כי אין אתנו יודע את הרוח. רואין אנו באנשי המעלה, את המדות הטובות המביאות לידי רוה"ק כאשר אמר ר' פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וכו' ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוה"ק, והר"ן הביא בשם הירושלמי מקראי קודש המוכיחים על אמתת המאמר הזה וסיים אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. (משלי ב' ה') ובהמצא המדות הטובות האלה, זהירות פרישות יראת חטא וכל אלה הנחשבות שמה אור גדול יאיר על נושא המדות, האלה וראה במראות אלקים, ועל הכהן הגדול מאחיו צדיק נושע בה' אשר הרביץ תורה לרבים יותר מחמשים שנה, והגה ושנה בתורת ה' כל ימי חייו, על אדומו"ר ראש גלת ישראל, נאמר בצדק "תמוך ואוריך לאיש חסידך". (דברים ל"ג ח'), אמת ואמונה, צדק ואור, יחד התאחדו, ויהי' עטרה לראש צדיק, רוח הקודש, רוח אמת ומשפט, רוח דעת ויראת ד', הופיעו בבית מדרשו, כי הורה משפטי ד' ליעקב ותורתו לישראל, וישב כסאות למשפט, לשפוט בין איש לרעהו. ולזרוע זרע השלום. ובשעה שהמאורות לוקים סימן רע, חלילה לישראל אמרו חז"ל וגם הפעם לקתה החמה, והשמש חשכה בערופי'. נגנז רוח הקודש ואיננו כי לקח כבוד מישראל והוסרה העטרה מראשינו

(ה) ויהי' הכרובים פורשי כנפים למעלה בעת עמד הבית הקדוש על תלו, ונגנזו גם הם בחרבנו, כי בכנפיהם הפרושות למעלה, הראו כי שם במרום ישכון כבוד ד' ונועד לדבר עם עמו מעל הכפרת, ממקום אשר שם התורה והלחות מונחים. הכרובים פרשו כנפיהם כמו יאמרו. התורה הטמונה פה לרגלנו, הוא תגן ותסך על בני יהודה וישראל, כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו' כ"נ) המצוה נמשלה לנר, והתורה לאור נדמתה. לאור המאיר בנר, לאור המפיץ קרני' לאלפים ולרבבות, כי התורה הטמונה בארון מתחת לכרובים, האירה פני תבל באור יקר שבעתים. ויהי' תואמים מלמטה לאחד ולקשר לבית בני ישראל לנטוע נטע השלום והאהבה ביניהם. ויהי' הכרובים פורשי כנפים למעלה ופניהם איש אל אחיו. (שמות ל"ז ט') לעורר על האמונה והאחדות כאמור, בדרוש אשר לאמונה ואחדות, בתחלת ספר בית יצחק יו"ד כי אלה הם העמודים אשר נשען עליהן בית ישראל. ועל שני העמודים על האמונה ועל האחדות סמך שמשון גבור ישראל בכח ועל ידיהם הפיל את הבית אשר נאספו פלשתים לצחק בו. והכרובים השנים, האמונה והאחדות התאחדו. ותקראנה אל עם ד' להאמין ולהאחד