בית יצחק חושן משפט יט

הטוב המה זר השלחן וכתרו, וכל איש ואיש, אם ישמור את שלחנו ויעמידנו נכח ד' גם עלי' יאמר מלאך ד'. זה השלחן אשר לפני ד'. ובמקום זר המלוכה שם טוב יהי' לו למנה. (והפלא על רש"י ביחזקאל שאמר השלחן מכפר בזה"ז כמזבח כן שמעתי. והוא ש"ס מפורש בברכות שם וביתר מקומות)

בצדק נשא הגאון הצדיק הזה הנזר הקדוש על ראשו. רוחו הכביר, רוח נעלה ונשגב בתורת ד', היה לברכה לו ולכל האנשים אשר אתו. וברוב חכמתו ובגודל ידיעתו הי' עניו ושפל רוח, ויחלק מחכמתו לכל שותי דברי'. גאוה וקנאה רחקו ממנו ודרכו נוכח ד'. הוא משל בעצמו ממשל רב, ולו נתנה המשרה להיות רבן של ישראל ויהי רועה נאמן לעדתו. ומה הי' מדברו האחרון, שעות אחדות לפני פטירתו "ר' יהודה אומר אם כמדתה כשרה" ומה יקרו הדברים, וחכמה ומוסר צפונים בהם. וכלל גדול הוא בתורה מאמר ר' יהודה, אשר נאמר מפה רבינו יצחק יהודה ברגע האחרון. ומורה הדרך אשר יבחר האדם ללכת בו. כי כל הכחות הנמצאות בנפש האדם לשתים תפרדנה, והנה הפוכות אשה מרעותה. שהאחת הוא בת החכמה, והב' מולדת הסכלות כמו גאוה וענוה, עזות ובושת, אכזריות ורחמים, נדיבות וכילות. ולהתנהג בענוה, הוא חכמה ובגאוה סכלות, וכן ביתר הכחות. ונקראות הכחות האלה מדות בלשון חז"ל. כי הושם קצב וגבול לכל כח מהכחות, והתוה"ק שיערה כחות הנפש ותשים להן מדה ושיעור, עלי' אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולבש הכהן מדו בד (ויקרא ו' ג') ואחז"ל שתהי' כמדתו. וכבר אמרנו, כי כל אדם ככהן יחשב במקדש התבל, והוא עומד ומקריב קרבנו, מעשי' הרצוים לפני ד'. ועלי' לטהר כחות נפשו ולעשותן כמדתו וכמו שהוא משפט וחוק המדינה לשום בכל עיר ועיר מדה ומשקל למדוד ולשקול בהם כל דבר המדוד והשקול, למען לא יהי' חמס וריב ע"י גרעון ותוספת. כן הגבילה התורה כחות נפש האדם הנתונות לו מאת ד', לפי משפטה וחקותי'. אכן יען לפעמים תשונה מדה מהמדות לפי האיש והמקום והזמן, וגם בזה שמה התוה"ק את עינה ותתן משפטים ידועים וצדיקים, כי לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים אמר קהלת (שם ג'), ע"כ אמר ר' יהודה אם כמדתה כשרה אם כמדת התורה יעשה לכחותי', אז תפארת הן לעושי' ותפארת לו מן האדם כי יתרון וחסרון יפסלו אותן. כי מדה נתנה להן, ולפיה יעשה האדם מעשיהו. וגם בדבר האחרון של מו"ח הרב הגאון הצדיק מוסר ודעת, ללמד דרך ישר במעלות ומדות למצא חן בעיני ד'

(יא) והכז"ל אמרו, זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים (תהלים נ' כ"ג) ושם דרך אלה מסקלי דרכים, ד"א ושם דרך אלה סופרים ומשנים שהם מלמדים את התינקות באמונה. ד"א ושם דרך אלה שהם מדליקין נרות להאיר לרבים. רבים המה הדרכים המובילים את האדם למעלות השלמות, וכמספר מצות התורה ימנו, כי כל אחת תביאנו אל חדרי המלך ממה"מ הקב"ה פנימה, ורבות הן המדות הטובות אשר תכוללנה את נפשו בהוד ויופי, ואחדות מהן ימנו חז"ל פם ויקראו עושיהן בשם "ושם דרך". הראשונה הוא להסיר כל מכשול מדרך העם, ולסקל כל אבן נגף מנתיבות העולות בית אל. להזהירם ולהוכיחם במישור בענות צדק, לבלי יטו אשוריהם מני אורח. וכבר אמר המלך החכם. נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת (משלי כ"ה י"ד) נזם הוא תכשיט לאוזן וחלי כתם, יתן פאר ויופי לפה האדם, וירמז אם שפתי המוכיח יצרו דעת ויבחרו לשון ערומים ויחד תפגשנה אוזן שומעת ושפתי צדק, מוכיח חכם ואזנים מקשיבות, אז יראו ביופים והדרם נזם הזהב וחלי הכתם. וביען שרק אז יפעל המוכיח על לב שומעי', אם מדברו נאוה ומחשבותיו טובות, כי הדבור הריק מרעיונות טובים, אם גם יפנו המדבר בנועם המליצה, לא ישא כל פרי, כי הוא כמוץ אשר תדפנו רוח. וכן הרעיונות אם גם נשגבו לא יובנו, בלתי אם יבארם המדבר בטוב לשונו. ידמה המלך החכם רעיונות טהורים ונאחזים בנאם ומדבר נאה, לתפוחי זהב במשכיות כסף. הרעיונות הטובים, הם תפוחי הזהב, ויראו מתוך המשכיות של כסף אשר סביב שתו למו. ומתוך המשכיות נראו סתרי הלב ומחשבותיו דבר דבור על אופניו ועל ענינו. (שם) ושהדרך אלה מסקלי דרכים ומישרי ארחות במעשיהם הטובים, וכאשר ביאר בספר בינה לעתים מאמר הנביא. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ (ישעי' י"א) לאמר, כי משיח צדקנו, במעשי' הטובים ובצדקתו יעשה רושם בלב כל אדם וממנו יראו וכן יעשו גם הם, והמשפט והצדק נעשים מאליהם (שם שער ס"ד) ולא יצטרך איפוא להרבות בדברים, ותוכחתו תהי' על ידי מעשי', וישתדלו להדמית אלי'. והמלך החכם אמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כ"ח כ"ז), אם יורה חטאים בדרך לאמר להם. אחרי תלכו וכמעשי תעשו, חן ימצא מאיש אשר מעשיו אינם מתוקנים, ולא יוכל להראות על מעשי' ורק בחלקת לשון ידבר אל העם, ובמדברו יאבה להטותם הדרך. מוכיח האדם הקורא לשומעי' אחרי הוא השם דרך ומסקל הדרכים, כי דרך התורה סלולה היא ואורחותי' ונתיבותי' ישרות ונכונות, ורק אבני היצר מתגוללות ובאות בדרכים, ותהיינה למכשול ולפוקה לעובר עליהן, ומסקל הדרכים וסולל המסילה הוא יקרא שם דרך ויראה בישע אלקים

! המדה השנית אשר תכתור את האדם ותשים את דרכו נכח פני ד', הוא ללמד את בני ישראל ולחנכם על ברכי התורה ויראת ד', והיא כתר התורת המונחת בארון וכל הרוצה לטלו יבא ויטלנו. וגדלה החובה על כל איש ואיש להורות לבניו דרכי ד', למען יגדלו בתורה ויהיו בנים נאמנים לד' ולעמו. ואין המקום פה להרבות בדברים אודות חנוך הבנים ואופן גדולם. ויספיק לנו להראות על דברי מו"ח הגאון הצדיק זצלה"ה, אשר בכל דרשותי' ובכל מאמרי' העיר על הדבר הזה ויראה כי חיי האומה תלויות בגדול בני' לתורה ועבודה, ויהי גם בזה שם דרך, כי לימד לכל הדופק על דלתי' והרביץ תורה לרבים, ורבים מגדולי הדור המה תלמידי' אשר ישבו לרגלי', ועלי' ועל כל הסופרים ומשנים ומלמדי תורת ד' נאמר ושם דרך אראנו בישע אלקים

המדה השלישית. הוא מדליק נר לרבים, הוא המדה הנשגבה והנעלה, הוא הדרך העולה בהר ד' לאנשים יקרי רוח וגדולי לב, המאירים בחכמתם לאנשי דורם, והי' למאורות בזמנם וגם אחרי כן. כי יראה אותם העם ונהרו. כאמור בישעי' י"ד ה' ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ. כי ברצון ה' להביא ישועתו לקצה הארץ. יתן להם איש ההולך ואור בחכמתו וידיעתו למען יהי' לאור גוים וידעו ממזרח שמש עד מבואו, כי ד' הוא האלקים, וישועתו עד קצה הארץ

(יג) ואני אקרא כעת דברי המדרש באיכה אלמלא זכיתם הייתם קורים ב סלה נעלה, עכשיו שלא זכיתם סלה ד כל אבירי בקרבי. לו זכינו לא נלקח עוד מאתנו ארון אלקים, שם דרך ומסקל הדרכים, לו זכינו לא נלקח מאתנו גאון הדור המורה לנו את המעשה אשר נעשה. איש המדליק נרות ברבים ומאיר בחכמתו לארץ ולדרים, עכשיו סלה ד' כל אבירי בקרבי, ואין אתנו עוד נביא, אין מעורר ואין מגיד לנו דברי ד'. נפלה עטרת ראשינו, והלך למנוחות הרב הגאון הצדיק הנודע לתהלה עפ"י תבל. ואנכי רואה ומכיר האסון הגדול אשר נקרה ואתה לבני ישראל והנני מצעק. אבי אבי רכב ישראל ופרשיו! אבי, אבי בחכמה רכב ישראל ופרשיו, כי הי' להם למורה ויצא ויבא לפניהם, וכללו יחד מרגישים בהפרדו ונאמר: הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל

(א) הלא תדעו הלא תבינו כי שר וגדול נפל בישראל כי בדור הזה אשר חכמי ישראל ימעטו, יגדל מאוד העדר ומות גאון וצדיק שעמד בפרץ והלך לפני העם. כאשר קונן ירמי' הנביא: אוי לי על שברי נחלה מכתי, ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו, אהלי שדד וכל מתרי נתקו בני יצאוני ואינם אין עוד נוטה אהלי ומקים יריעותי. (ירמי' י' י"ט כ') בראשונה דמה הנביא ויחשוב בנפשו כי חלי הוא וישאנו, ולא הרגיש כ"כ בצערו אכן נוכח לדעת, כי רעה יותר גדולה מאשר חשב באה עלי', כי שדד כל האוהל, לאשר המתרים המחברים האוהל לעשותו אחד, נתקו, כי מתו גדולי וחכמי הדור מסקלי הדרכים, ושומרי הכרם, מנהיגי ורועי הצאן. וע"כ כל מרעיתם נפוצה. ותהיינה הצאן לבז. בני, והמה החכמים והמורים יצאוני, אין חובש ואין מחזק, אין מבקש האובדת ואין משיב את הנדחה. אין מקים האוהל ואין נוטה היריעה

שר וגדול נפל בישראל ועלינו יאמר בצדק את אשר אמרו חז"ל במדרש איכה, אלו זכיתם הייתם קורים בתורה והתהלכתי בתוככם, עכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים ויצא מבת ציון כל הדרה כי אנחנו נכיר את כבוד ד' והדר תפארתו, על ידי גדולי וצדיקי הדור, אשר באור פניהם חיים ובתוכם ה'. על ידיהם יקדש ויכבד אלהי הכבוד. אכן בעונותינו כי גברו, ויצא מבת ציון כל הדרה נשבה ארון אלקים ונאסף אל עמיו בחיר ה'. ולו זכינו הי' מו"ח הרב הגאון הצדיק עוד מתהלך אתנו, ובאורו לנו אור לדעת ולהכיר כי ד' אתנו ומתהלך בקרב מחנינו. ועכשיו נטל כבוד מאתנו, ונקרא השמימה רועה ישראל, אשר הגין בכנפי צדקתו על אלפי ישראל נשבר איפוא לבנו בקרבנו על אבדן האיש הנעלה הזה. ואומר חלותי הוא שנות ימין עליון (תהלים ע"ז) אחרי אשר ספר המשורר על ידיתון את כל המקרים הרעים אשר עברו על עם ד'. ואחרי חשבו ימים מקדם שנות עולמים, יצעק במרי שיחו האפס לנצח חסדו גמר אומר לדר ודר' האם הבטחת ד' נגמרה בשני בתי המקדש אשר הי' לשלל לגוי הארץ, ומעת הזאת שכח ד' חנות ורחם וקפץ באף רחמיו. אכן אחרי דברי' אלה, ניחם על אשר בטא בשפתיו, ויאמר. חלותי היא, המחלה והרעה הזאת מידי היתה, והיא הסבה את השנות ימין עליון, עוזה ותפארתה. כי אמנם ימין עולם לא שנתה, וכאז כן עתה, עוז ותעצומות לה להושיע לענוי ארץ, ותהי זאת אשמתנו כי זנח ד' עמו, והסתיר פניו ממנו. וכן כל מחלה וכל רעה אשר תפגע בנו חלילה אנחנו הסיבונו אותה, ואשמים אנחנו ברעה אשר תמצא אותנו. וגם עתה הצדיק אבד לדורו אבד, ובעונותינו נלקח מאתנו ראש עדתנו וגאון הדור ומנהיגו. אוי לה לספינה שאבד קרבניטה ואוי לדור שאבד מנהיגו

(ב) חמשה דברים נגנזו כשחרב בית המקדש, הארון, המנורה האש, רוח הקודש, וכרובים (וביומא כ"ב ב' חשב ארון כפורת וכרובים בחדא, ובמקום מנורה חשב שכינה, וחשב עוד אורים ותומים, וע' יומא נ"ד כרובים דצורתא הוו) חמשה דברים נלקחו מאתנו גם הפעם בהלקח ממנו האי גברא רבה ויקירא מו"ח הגאון הצדיק, ורמוזים הם בחמשת הדברים שנגנזו בחרבן הבית. כמאמר