בית יצחק חושן משפט קצח

מהפסולין והארכתי מזה בדרוש לשבת הגדול שנת תרנ"ט לענין בדיקת הריאה ואפי' אם נאמר אין שבות במקדש אפי' באיסורין דרבנן באיסורי מאכל מ"מ בפסח דנאכל בכל העיר ל"ש אין שבות במקדש דהוי שבות במדינה כדאמרינן בעירובין כ"ג ואינו דומה למ"ש תוס' חולין קי"ב דבמקדש אוקמי אדאורייתא דשם מיירי בחטאת דהוה במקדש משא"כ בפסח. והנה בירושלמי אמרו נגע בחרסו של תנור פסול גוף היא ונשרף מיד נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעין עיבור צורה ונ"ל הפירוש דתוס' כתבו בפסחים ט"ו ד"ה ולד טומאה דרבנן דהיכא דנטמאה בטומאה דרבנן טעין עיבור צורה וס"ל לירושלמי דנגע פסח בחרסו של תנור דנטוה הקליפה מחמת החרס והוי צלי מחמת ד"א ואסור עשה א"צ עיבור צורה. אבל נטף מרוטבו על החרס יטול את מקומו לא משום דמטוי פסח מחמת הרוטב כמו דאמרינן בש"ס דילן דאין בכח הרוטב שנצלה מחמת תחרס לחזור ולצלות הפסח וא"צ נטילה רק משום שנבלע הרוטב בו כמ"ש תוס' ד"ה בשלמא ואי משום דל"א טע"כ באיסור עשה י"ל דמדרבנן אמרינן טע"כ וצריך נטילה מדרבנן ולכן אמרינן טעין עיבור צורה כדין איסור דרבנן

(ד) והנה הצל"ח ריש דף ע"ו והא"ח הקשו דמאי הקשה בגמ' בנטף מרוטבו על החרס לשמואל דאמר תתאה גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי קא מיקיר לרוטב אמאי יטול את מקומו. ותוס' כ' ד"ה אלא דיש גורסין ביטל את מקומו סגי ורש"י מחקו משום דקשיא ליה כיון דאקורי קא מקיר מאי איסורא איכא ברוטב וכ' מהרש"א אף לפי' שכתבו תוס' לעיל גבי חרס צוננת דכ"ע מודה דתתאי החרס בלע כדי קליפה ואח"כ מבשל בפסח כדי קליפה הכי ברוטב שהיא דבר לח לא שייך בי' כדי קליפה כמו בחלב לקמן כמ"ש תוס' לשיטת ר"ת והנה ע"כ צ"ל אף דהחלב לא נאסר משום הקליפה דהקליפה מהחלב בטלה בחלב וה"ה הכי בטל הקליפה מהרוטב בהרוטב ולפ"ז לשמואל דס"ל מב"מ לא בטל שפיר נאסר הרוטב ובפסח בולע הרוטב כדי נטילה ומה מקשה בגמ' לשמואל. ולפמ"ש בספרי חיו"ד ח"א סי' קכ"ד דבאיסור עשה מודה ר"י דמב"מ בטל וטעמא דידי דתוס' כתבו ביבמות פ"ב דביבש ביבש מודה ר"י וטעמא כתבו דאינו נותן טעם ועיין בתוס' שכתבו דכשיאפו יתנו טעם עיי"ש א"כ היכא דהיוצא אינו אסור כגון בעשה אף הטעם אינו אוסר ומודה ר"י ומה"ט כתבתי בספרי לא"ח ס"ס מ"ד דבתרומה מודה ר"י לפמ"ש חו"ד. א"כ בנ"ד דהרוטב נאסר משום צלי מחמת ד"א דהוא איסור עשה י"ל דאף רב ושמואל מודה כמ"ש בספרי שם ליישב הסוגיא דפסחים כ"ט ע"ב א"כ מיושבת קושית צל"ח ואו"ח. ועיין מ"ש בסי' קכ"ד הנ"ל בסוגיא דריתא. והנה עיין בחולין פ"ז דס"ל לר' יהודה לענין כיסוי הדם אין דם מבטל דם אף דזה הו"ל לענין מצות עשה דכיסוי ע"כ ס"ל לר"י דילפינן מולקח מדם הפר דמקיים מצות זריקה ול"ב. וה"ה לענין כיסוי הדם. עיין ברש"י תמורה ה' ע"ב שכ' ד"ה בדם הפר הדבר ידוע שדם הפר מרובה ואפ"ה קרי' רחמנא מדם השעיר ומהני זריקתו. והיינו מדמקיים מ"ע דזריקה אמנם לענין איסור בהיתר שכ' תוס' דתליא בנתינת טעם היכי דהיוצא מותר כגון באיסור עשה אף הטעה אין איסור לר"י והרבה יש לדבר מזה ויבואר עוד לפנינו

(ה) והנה ברמב"ם פ"ח מק"פ הי"א כ' נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהיא צלי החרס הי"ב נטף מרוטבו על החרס וחזר עלי' יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפריש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינה בשר צלי הי"ג נטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומה וישליכנה. הנה הקשה הל"מ אמאי לא כתב הרמב"ם בחרס רותחת כדמוקי בגמ' לשמואל דס"ל תתאי גבר. דגם הרמב"ם פוסק תתאי גבר בפ"ט ממאכ"א הי"ז. ועיי"ש בלח"מ. עוד צ"ע במה שכ' הרמב"ם דהרוטב אסור ומה טעם לאיסור. וכן כ' הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל וכן כשיזיב מלחלחותו על הסולת כאשר זכר יסיר אותו הסולת כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר בעצמותו קשה אבל מה שיזוב ממנו הרי היא כמרק. עוד הקשה בצל"ח. דא"כ מה הקשו לשמואל קס"ד בחרס צוננת אקורי קא מקיר והלא הרוטב אסור שנפרש מהפסח כמ"ש הרמב"ם ומ"ה צריך נטילה

נ"ל הנה זה ברור דבאכילת הרוטב אינו יוצא מצות אכילת הפסח, והטעם דהרי מבואר בפסחים ל"ה דהמחה את המצה וגמעו אינו יוצא ופירש"י דלאו דרך אכילה קאכיל לי' ובחולין ק"כ אמרינן דלאו לחם עוני היא ועיין ת"ח. וכיון דאיתקש פסח למצה כדאמרינן פסחים ק"כ ע"ב כיון דאיתקש מצה לפסח כפסח דמי וה"ה להיפך איתקש פסח למצה ע"כ המחהו לפסח אינו יוצא וכש"כ ברוטב. על כן אם חזר הרוטב לפסח כיון דנדחה בהיותו רוטב כשפירש מפסח אמרינן יש דיחוי אצל מצות על כן צריך לקלוף הפסח או ליטל שלא יאכל הרוטב שנבלע בהבשר. הן אמת שבתוס' ב"מ נ"ג ע"ב סוף תוס' ד"ה לא פליג רבנן כתבו דוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר ובשר זבח לאחר עבודה או שיורי מנחה חוזרין ונראין וכתבתי בספרי ח"א ליו"ד סימן ל"ו אות ג' דדברי תוס' ב"מ סותרים לדברי תוס' זבחים מ"א ע"ב לאחר שהקשו למ"ל קרא בלחם הפנים שנפסל ביוצא ת"ל משום שנדחה נראה דלא ס"ל סברת תוס' ב"מ דהרי בלחם הפנים א"צ לעבודה. עוד כתבתי שם דסברת התוס' ל"ש רק אם ס"ל אין דיחוי אצל מצות ורק בקדשים יש דיחוי כמו שפירש"י בסוכה ל"ג י"ל בקדשים הנאכלין ל"ש דיחוי אבל אם יש דיחוי אצל מצות ה"ה במעשר ובשר זבוח יש דיחוי ועיין בספרי ליו"ד ח"א סימן כ' אות ה' שהקשיתי מתוס' ב"מ הנ"ל לתוס' חולין ס"ח ע"ב תוס' ד"ה יכול. ולפמ"ש דתוס' זבחים לא ס"ל כתוס' ב"מ תוס' חולין ס"ל כתוס' זבחים. ובעיקר הדבר הנה התוספות בחולין ס"ח ד"ה יכול הקשו למ"ל קרא דחטאת דכתיב פנימה הא אם יצא חוץ למחיצה אסור תיפוק לי' מבשר בשדה ותירצו דס"ד דילפינן ממעשר וביכורים דשרי ביצאו וחזרו. וקשי' איך נילף מביכורים שם ל"ש דיחוי משא"כ בדם דבר הקרבה ושייך דיחוי. והנה בפסחים פ"ב יליף דבשר שיצא לחוץ אסור מקרא דהן לא הובא והקשה תוס' זבחים פ"ב ע"ב ד"ה כיון דבזבחים ק"א יליף מקרא זה לדם שיצא חוץ למחיצתו ובפסחים ילפינן מקרא זה לבשר ויש לומר דסוגיות חלוקות דבפסחים ס"ל דבמעשר וביכורים ל"ש דיחוי א"כ ליכא למימר דקרא אתיא לדם דלמ"ל קרא תיפוק לי' שנדחה וליכא למימר סד"א דנילף ממעשר ובכורים כתירוץ תוס' חולין דהרי במעשר ובכורים ל"ש דיחוי כתוס' ב"מ. על כרחך לבשר איצטריך דג"כ ל"ש דיחוי. אמנם סוגיא דזבחים ק"א ס"ל גם במעשר וביכורים ובשר זבח שייך דיחוי וס"ד דגם דם נילף ממעשר ובכורים ע"כ איצטריך קרא לדם. ומעתה י"ל דסוגיא דפסחים דמקשה לשמואל דס"ל תתאה גבר ולא משני דאיצטריך קליפה משום שהרוטב שנדחה נבלע בקליפה דס"ל לסוגיא דבבשר זבח ל"ש דיחוי כתוס' ב"מ אבל הרמב"ם פוסק כסוגיא דזבחים ק"א דס"ל גם במעשר ובכורים ובשר זבח שייך דיחוי כמו בקדשים ע"כ נדחה הרוטב ואינו חוזר ונראה כשנבלע בפסח ע"כ ס"ל חרס צוננת בעי ג"כ קליפה ומ"ה לא מייתי הך דחרס רותחת, ומיושבי' דברי הרמב"ם אמנם מהך דנטף מרוטבו על הסולת לא הונח לי מ"ט נאסר הסולת נהי דלא מקיים מצות אכילה אבל מה טעם נאסר הסולת על כן נראה דהרמב"ם כשיטתי' דס"ל פ"י מק"פ דהפסח, היה נצלה שלם עם הגיד והעצמות והקרומות. ומראב"ד משמע דאף עם החלב הי' נצלה. ואין תימה על הרמב"ם אם ס"ל דחלב ובשר שמן הוה מב"מ בטעמא כמו שנראה מהש"ך ר"ס צ"ח עיין פמ"ג שם. על כן צולין עם החלב דמדאורייתא הטעם בטל ברוב ואחר צליתו לוקחין החלב והגיד ושמנו של גיד. ועיין בספר ליו"ד סי' ל"ז אות ט' שהקשיתי לרמב"ם א"כ בפסח מותר לכתחלה לבטל איסור ושוב ל"ה זרוע בשלה חידוש. אך י"ל דכיון דמצוה לצלות הפסח שלם מ"ה מותר לבטל לכתחילה. כעין שכ' טו"ז סימן תקפ"ו ס"ק ב'. והנה אף דבפסח לא אסרו רבנן מה שהפסח נאסר מהחלב דנהי דמדאורייתא מב"מ בטל ברוב מ"מ מדרבנן צריך ס' וצ"ל דבפסח אוקמי מדאורייתא לקיים מצות אכילת הפסח. ועיין מ"ש בספרי חיו"ד סי' ק"י אות ד' וסי' קכ"א אות ג"ד דברוטב אינו מקיים מצות אכילת קדשים עיי"ש א"כ כשפירש הרוטב אסורה מדרבנן שהרי קיבלה טעם החלב או משמני של גיד. ע"כ ס"ל לרמב"ם דרוטב אסור ואם חזר לפסח תליא ביש דיחוי ותליא בפלוגתא דב' הסוגיות ומיושב כמו שכתבתי לעיל. ולכאורה רציתי לומר דהגמ' מקשה לשמואל אם ס"ל אין דיחוי אצל מצות ורמב"ם יסבור דיש דיחוי לחומרא כמ"ש המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ו'. על כן אף בחרס צוננת צריך קליפה ונטילה. אמנם מדברי הט"ז סי' תרמ"ו ס"ק ו' נראה דהלכה דאין דיחוי אצל מצות אפילו לקולא. וכן יסבור הרמב"ם ולא אדע מה שהקשה המג"א אמאי יברך בכסהו הרוח ונתגלה והרי ספק היא והרי הרמב"ם פסק דאין דיחוי בודאי בה' לולב א"כ שפיר מברך ושמא בלולב שאני דהוה בידו אמנם הפמ"ג סי' תקפ"ו ס"ק ו' פירש דברי מג"א דלמסקנא סובר ג"כ אין דיחוי אצל מצות בודאי עיי"ש. והנה מדברי שמואל דס"ל יבמות מ"א יבמה שהותרה ונאסרה לא תחזור להיתרא הוכחתי בספרי לא"ח סי' נ"ב אות ח' דס"ל יש דיחוי אצל מצות וביארתי דברי תוס' יבמות ט"ז. שהקשו לשמואל דמספקא לי' אי קידושין תופסין ביבמה לשוק תיפוק לי' דמשעה שקידשה פקעה זיקה ותי' כיון שיש תקנה ע"י גירושין לא פקעה והדבר תמוה דהרי שמואל ס"ל יבמה שהותרה ונאסרה לא תחזור להיתרא ומה מועילין הגירושין. (ולפמ"ש בספרי לאו"ח סי' ק"י אות ג' יש לפרש שיוכל לגרש ולבטל הגט ונאמר אפקעינהו רבנן לקידושין ולא תאסר מעולם אך לפמ"ש שם ש באיסור ל"ש אפקעינהו אין לפרש כן. דהרי קידשה באיסור וא"א ע"י שליח ל"מ תנאי עיי"ש). אך לפמ"ש טעמא דשמואל משום דיחוי א"כ כל שבידו ל"ה דיחוי ומצאתי ברמ"ע מפאני שהעיר בזה אם ביבמות אמרינן יש דיחוי עיי"ש. ועכ"פ אין לתרץ כמ"ש דאדרבה ס"ל לשמואל יש

דיחוי

(ו) והנה הרב החריף מ' יעקב יצחק נ"י הקשה לשיטת הרמב"ם שהי' צולין עם הגיד קשי' לרב דס"ל מב"מ לא בטל וס"ל יש בגידין בנ"ט כמ"ש תוס' חולין צ"ב ע"ב ד"ה עולא ופ"ח סימן צ"ח ס"ק ז' כתב דגיד עם בשר הוי מב"מ. איך צלו הפסח דנאסר הפסח וליכא למימר מטעם ביטול דהרי מב"מ לא בטל. הנה לפמ"ש הריטב"א בע"ז ע"ג דרב ושמואל לא ס"ל מב"מ לא בטל רק מדרבנן י"ל דבפסח אוקמא אדאורייתא וכן מיושבת בזה קושית הצל"ח והא"ח שהבאתי לעיל אך מה דקשי' לרבי יהודה דס"ל יש בגידין בנ"ט בחולין ק' ע"ב ומב"מ לא בטל מדאורייתא ואיך צלו הפסח עם הגיד וליישב זאת נאמר עפמ"ש נוב"י תנינא חיו"ד סי' ל"ה דר"י לא ס"ל מב"מ ל"ב רק בממש ולא בטעם בעלמא. אך דמסיק דבקדשים דט"כ דאורייתא גם בטעם ס"ל מב"מ ל"ב ולפ"ז י"ל דאיסור גיד דל"ה איסור קדשים ט"כ ל"ד. והרמב"ם ס"ל ג"כ ט"כ ל"ד ושפיר צלאו בגיד אף לר"י. אמנם ברשב"א