בית יצחק חושן משפט קצז

וכ"כ במלא הרועים. כלל מב"מ אות כ"א. א"כ לרב ל"ש לומר חזי לאצטרופי משום ט"כ. וע"כ לרב ל"ה ח"ש משום חזי לאצטרופי. וע"כ לרב שלא כדרך הנאתן אסור מדאורייתא כמו ח"ש שכתב מהרש"א ורש"ל. ורק לר"י דט"כ דאורייתא יש בח"ש חזי לאצטרופי משא"כ שלא נדרך הנאתן ובזה מיושב מה דס"ל לרב גידל א"ר המקדש בחוטי קורדניתא אין חוששין לקדושין. ובש"ע סי' כ"ח מבואר דהוה ספק קידושין ותמהו הפוסקים להנ"ל י"ל הנה בכפות תמרים הקשה בסוכה נ"ה אמאי המקדש בחוטי קורדניתא אין חוששין לקדושין הרי יכולה להנות שלא כדרך הנאתן ואין לומר דמדרבנן אסור דא"כ הו"ל תרי דרבנן דחמץ דרבנן ושלא כדרך הנאתן דרבנן ובתרי דרבנן לשיטת תוספות מקודשת אך י"ל דרב כשיטתי' דשלא כדרך הנאתן אסור מדאורייתא דרבנן אסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן והו"ל חד דרבנן ומ"ה ס"ל אין חוששין לקדושין ואנן ס"ל שלא כדרך הנאתן רק מדרבנן ובדרבנן הו"ל תרי דרבנן ומ"ה פסקינן דהו"ל ספק, קדושין. והנה מה שכתבתי דלרב דס"ל ט"כ ל"ד ל"ש בח"ש חזי לאצטרופי זה ליתא דחזי לאצטרופי עם מינו בהיתר דבמ"ב לרב דס"ל מב"מ לא בטל ודאי ט"כ דאורייתא ואם לר"י חייב בח"ז שהטעים כזית שלם ה"ה לרב במ"במ. (ובעיקר מה שכ' מלא הרועים והרשב"א בחולין דלר"י במ"ב ודאי טעם כעיקר דאורייתא צ"ע על הטו"ז סי' ק"ב שכתב דמב"מ ל"ש טעם כעיקר וא"צ ביטול כלל וזה ליתא מדברי הרשב"א הנ"ל וכבר כתבתי בספרי ב"י להקשות על הטו"ז). מ"מ סוף דבר אם כי אין בהוכחתי ממש מ"מ בפשיטות י"ל דרב ע"כ ס"ל שלא כדרך הנאתן אסור מדאוריי' מדס"ל המקדש בחוטי קורדניתא אין חוששין לקידושין

(ו) ומעתה הסוגיא נכונה דבגמרא הקשו על רב דמוקי בכתנות כהונה שלא בלו. מדאמר ר"מ מועלין בעתיקין והרי ניתנו ליהנות משירי לשכה בחומות העיר וליכא למימר דחומות הפיר שלא כדרך הנאתן דרב כשיטתי' ע"כ ס"ל שלא כדרך הנאתן מדאורייתא אסור מדס"ל אין חוששין לקידושין והוצרך הגמרא לומר ר"י הוא וכל זה לשיטת רב. אבל לר"י דס"ל שלא כדרך הנאתן מדרבנן ל"ש לומר דניתן ליהנות מחומות העיר וא"צ לומר איפוך וס"ל לר"מ מועלין בעתיקין ור' יהודה ס"ל אין מופלין בעתיקין ופוסק הרמב"ם כר' יהודה והנה ראיתי באו"ח בסוגיא דקידושין שכ' דר"מ דס"ל נותן טעם לפגם אסור על כרחך ס"ל שלא כדרך אכילתן חייב דברמב"ם משמע דדינם שוה. ומ"ה הקשה אמאי לא משני בפסחים שהקשה על איסי בן יהודה לפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך אכילתן ולא משני איסי בן יהודה ס"ל כר"מ דכל איסורין לוקין שלא כדרך אכילתן ולפענד"נ נהי דס"ל ל לר"מ נטל"פ אסור מדאורייתא מ"מ אין לוקין עלי' והוה שלא כדרך אכילתן והתורה הצריכה להגעיל משום האיסור ואף דהפוסקים דט"כ לוקין עלי' דילפינן מגיעולי מדין והדרא לאיסורא קמי' למ"ש בתוס' חולין צ"ט. זה דוקא בטעם מושבח ולא בטעם פגום אף כר"מ דהוה חידוש בגיעולי מדין ואין לך בו אלא חידושי' ואף בבת לומא אין לוקין לר"מ דס"ל בת יומא פגום פורתא ואין חילוק בין פגום פורתא לפגום טובא. וע' בתוס' ע"ז ס"ז ע"ב דשלש מחלוקת בדבר הן אמת דלפ"ז קי ול לר"מ מלר"ש דלר"ש דקדירה בת יומא לא פגמה כלל לוקין אט"כ מקדירה ולר"מ דפגם פורתא אין לוקין ולא משמע כן. אך י"ל דגם לר"מ לענין מלקות יש חילוק. ולכאורה י"ל דלר"מ פגום כשהיא בעין אין לוקין דהוה שלא כדרך אכילתן משא"כ בפגום כשאינו בעין לוקין הרבה יש לדבר בפרט זה ואין להאריך כאן יותר: עד כאן הדרוש

ב"ה. דרוש כט לשבת הגדול תרס"א. בסוגיא דפסחים ע"ה ע"ב במשנה דנגע בחרסו של תנור ובגמ' שם

(א) ליישב קושית תוס' ד"ה יטול את מקומו שהקשו בנגע בחרסו של תנור אמאי סגי בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו ונ"ל ליישב דהתוס' דף מ"א ד"ה איכא בנייהו כתבו דאיסור צלי מחמת ד"א הוא באיסור עשה דכי אם צלי אש. והנה כתבתי בספרי חיו"ד ח"א סימן קכ"ד אות א' ובכמה מקומות דבאיסור עשה ל"א טע"כ דאורייתא ושורש הסברא דחוו"ד סי' ק"ה ס"ק ג' כ' דרש"י כ' דמ"ד טע"כ ל"ד דבטלא ברובא ואמאי לא פירש דטעם ל"ד וע"כ כיון דילפינן מהטמאים לאסור צירן ה"ה הטעם וע"כ כ' רש"י דבטל ברוב ומ"ד טעכ"ד יליף מזרוע בשלה דל ב. אבל היכא דהיוצא מותר כגון בתרומה גם הטעם מותר ולפ"ז כתבתי דבאיסור עשה דהיוצא מותר כמ"ש הה"מ פ"ב ממאכלות אסורות ה"ג דל"א היוצא מטמא טמא רק בל"ת ולא בלאו הבא מכלל עשה. א"כ טע"כ ל"ד בלאו הבא מכלל עשה א"כ מה"ט סגי קליפה ול"א שהרוטב יאסר כדי נטילה משום שבולע טעם מהרוטב דטע"כ ל"ד ונהי דמדרבנן אוסר מכל מקום בפסח אוקמי אדאורייתא כמו שכתב תוספות בחולין קי"ב וכ"כ בפליתי סי' צ"א ס"ק ב' אמנם הקליפה נחסרה דהוה צלי מחמת ד"א. ולפי זה מיושב בנטף מרוטבו על החרס דאמרינן כי הדר רוטב על הפסח קמטוי פסח מחמת חמימותה דחרס והקשה תוס' ד"ה בשלמא תיפוק ליה שרוטב איסור נבלע בפסח. להנ"ל מיושב דבאיסור עשה ל"א טע"כ דאורייתא ורק מדרבנן אסור ובפסח מוקי אדאורייתא. ובמ"ש מיושב קו' פמ"ג סי' צ"ד במשבצות סוף ס"ק י"ג אמאי בנגע בחרסו של תנור יקלוף ותאסר קליפה אחת את קליפה השני' כמו שהקשה תוס' חולין צ"ו ד"ה אפי' דל"ש תירוץ התוס' דאין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור עצמו יכול לילך דבפסח הקליפה היא איסור עצמו שנצלה מחמת דבר אחר. והקליפה שני' מקבלת טעם מקליפה ראשונה וכבר הקשה כן בפליתי סוף סימן ק"ה. ולהנ"ל מיושב דכיון דהקליפה ל"ה רק איסור עשה והיוצא מעשה מותר ה"ה הטעם ל"ה דאורייתא רק מדרבנן ובקדשים אוקמא אדאורייתא ומ"ה אינה נאסרת הקליפה השני'. והנה זה ברור דאף אם נאמר כמ"ש החו"ד דהיכא דהיוצא אינו אסור אף הטעם אינו אסור זה דוקא בנתן דבר גוש טעם בתערובת אבל בנפל איסור לח לתוך תערובת אף דהיוצא אינו אסור מדאורייתא מ"מ התערובות אסור מדאורייתא ואף דאפי' מיחוי גופן מותר בתרומה כמ"ש בחו"ד והיינו דל"ה אכילה וגם שתיה דל"ה שתי' כאכילה בדבר שאינו מז' משקי אבל א יא באיסור לח שהטעים אוכל או שהטעים מז' משקין גם בתרומה אמרינן טע"כ דאורייתא וצ"ע גם בחו"ד. ועיין מ"ש בזה בספרי ב"י ליו"ד ח"א סי' קי"י אות ו'. ושם באות ז' כתבתי דלסוגיות הגמרא בפסחים כ"ד דטעם דר' יהושע דיוצא משאר פירות אינו חייב דהוה שלא כדרך אכילתן א"כ בטעם הבא לאוכל או למשקה מז' משקין אסור מדאוריי' משום טע"כ ובזה קאי הסוגיא דפסחים מ"ד דילפינן לערלה טע"כ אף דיוצא מערלה אינו אסור מדאורייתא אבל למה דאמרינן בפסחים משום דזיעה בעלמא ה"ה דל"א טע"כ בערלה. אבל זה נדחה מן הסוגיא דחולין כמ"ש שם דיוצא מערלה וכלאים ושביעית משקה היוצא כמותן רק הרמב"ם לדעת לח"מ פוסק כן

(ב) והנה אם נאמר דאף אם יוצא מותר מ"מ אם נתן טעם במאכל אסור אף באיסור עשה אם נגע בחרסו של תנור דנאסר הקליפה דהוי צלי מחמת דבר אחר ונבלע הקליפה עד כדי נטילה אוסר אף באיסור עשה. והדרא קו' תוס' לדוכתי' והכי מוכח מהא דנטף מרוטבו על הסולת יקוץ והרי תוס' כתבו ד"ה אלא דהרוטב נאסר משום נא והקשה תוס' למה נאסר הסולת יאפו הסולת ויצלה נמי הרוטב ותי' דאז הוה צלי מחמת ד"א שהרי ע"י חמימות הסולת היא נצלה א"כ אף שעתה הוי בלאו מ"מ אם יצלה יהי' בעשה ויהיה כשר הסולת נהי דקיבל טעם מרוטב שהיא בעשה מ"מ הרי באיסור עשה ל"א טע"כ. ולזה הערני הרב החריף מ' יעקב יצחק בלאנדוויין. אמנם יש לומר דאף דל"א טע"כ באיסור עשה מ"מ נטף מרוטב על הסולת דלע"ע הרוטב אסור משום נא דהוא בלאו ונאסר הסולת משום טע"כ אף אח"כ שנצלה טעם הרוטב ונאסר משום עשה כבר אמרינן בי' טע"כ והרב הנ"ל הביא דברי מנ"ח מ"ד שנעתפק בהי' נא ואח"כ צלאו מחמת ד"א אי הלך איסור לאו או נשאר איסור לאו ולפענ"ד בזה דהלך איסור לאו ואין בו רק עשה מ"מ כיון שכבר קיבל טעם מאיסור לאו אף שנעשה עשה כבר אמרו בזה טע"כ ודוק

והנה כבר כתבתי בספרי חיו"ד ח"א סי' קכ"ז דבאיסור עשה ל"א טע"כ עפ"י דברי הרב המגיד דיוצא מאיסור עשה אינו אסור ואמנם הקשיתי ע"ז מחולין ק"כ דבשביעית היוצא אסור. וע' בספרי חא"ח סי' ד'. וכעת נ"ל לפמ"ש הכ"מ פ"י ממאכלות אסורות הכ"ב דהברייתא דתני טבל ושביעית והקדש משקה היוצא כמותה ויליף מקרא אסמכתא בעלמא יותר י"ל דברייתא כר"א דס"ל בכל מקום משקה היוצא כמותן אבל לר"י בכל מקום משקה היוצא לאו כמותה ובשביעית דהו"ל איסור עשה ס"ל לר"א משקה היוצא במותן ולר"י משקה היוצא מאיסור עשה מותר. ובזה מובן המשנה פ"ט דשביעית מ"ה הכובש שלשה כבשים ר"ע אומר אוכלין על הראשון ר"י אומר אף על האחרון ולא נודע טעם מחלוקתן ובירושלמי מקשה על רבי יהושע ואין הראשון נותן טעם באחרון. להנ"ל אזלי כשיטתי' דר"א ס"ל בכל איסורין היוצא אסור ואף בשביעית כברייתא דחולין ולכן אמרינן טע"כ באיסור עשה ומ"ה אמר אוכלין על הראשון ואף שכלה הראשון מותר משום טע"כ ור"י ס"ל דיוצא מאיסור עשה מותר וה"ה הטעם כמ"ש חו"ד דאפי' הטעים מאכל מותר. ועיין מ"ש בספרי דברי התוס' חולין ק' במ"ש ואין לומר דשאינו ב"י הגעילו. והוא בסי' קכ"ד אות ד'

(ג) והנה בעיקר קו' הפליתי סי' צ"א ס"ק ב' שהקשה על המג"א שכ' בחם לתוך צונן שצריך קליפה היא רק חומרא בעלמא והקשה מדברי התוס' ד"ה תנן וז"ל ארישא דקתני נגע בחרסו של תנור ליכא לאוקשויי אפי' למה דס"ד בחרס צימנת דכ"ע מודה דתתאי בלע כדי קליפה וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה ש"מ מדינא ולא מחומרא כי האיך החמירו להביא קדשים לבית הפסול. הנה דבריו תמוהין דכמה חומרות מצינו בקדשים דאמרינן בביצה כ' ע"ב דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אם הי' שבת לא יזרוק דאיסור זריקה דרבנן ומביאין קדשים לבית הפסול ובזבחים ע"ט ע"ב מסיק הגמרא דכ"ע גוזרין גזירה במקדש ומביאין לבת הפסול. ומה שכ' רש"י במעילה י"א דאין גוזרין במקדש לא קשי' מזבחים ע"ט דתוס' שבת סכ"ג כ' דכמה פעמים מצינו שגזרו במקדש ומהרש"א כ' שבת מ"ב דל"א אין שבות במקדש רק באיסור שבת ולהיפך מזה כ' המרדכי סוף מקואות הובא בספרי ליו"ד ח"ב סי' ל"ה ועיין בשדי חמד אות א' סי' רפ"ד ובריב"ש סי' קס"ג כ' דלענין חומר איסור אכילה מחמרינן בקדשים