בית יצחק חושן משפט קצו

דיליף מראשו ומ"ה ס"ל דקרא אתיא למין כנף. ועוד דרבא ס"ל גם טומאה הותרה בציבור כמ"ש תוספות ביומא ו' ע"ב לתירוץ ב' ד"ה זאת אומרת. על כן ס"ל קרא דגדילים אתיא למין כנף והרמב"ם ס"ל דחוי' וצריך קרא לכלאים בציצית ואין לו קרא לכדרבא

(י) והנה בשאג"א הקשה לשיטת הרמב"ם דלא הותר כלאים לכהן רק בשעת עבודה איך אמרינן בנתערב מתן ד' במתן אחת ינתנו במתן ד' לר"א ומוקמינן בכוסות בכוסות וע"כ זורק מכל כוס מתן ד' איך יתן הג' זריקות דע"כ מכוס אחד לאו מצוה ועובר אלאו דכלאים. ונראה ליישב דקשיא בשמעתין שם אדברי רמ"א דמבואר סי' קל"ד דחבית בחבית בטל ברוב וע"כ דינו כיבש ביבש ולא כלח בלח וכ"כ הפמ"ג ביו"ד סימן פ"א במשבצות ס"ק ד' א"כ הרי התוס' כתבו ביבמות פ"ב דלר"י יבש ביבש אף במינו בטל ובתוספות זבחים ע"ז כתבו דיבש ביבש אף עולין בטלין מדאורייתא ובתמורה ו' אמרינן מכאן לעולין שאין בטילין ופירש"י מדקרי לי' דם השעיר ומהני זריקתו והכונה דאס"ד שעולין בטלין ל"מ הזריקה כלל. א"כ בכוסות בכוסות דהוה יבש ביבש ע"כ כוס אחד מרובה מחבירו וכ' הרב פמ"ג בפתיחה לתערובת דא"צ כפל מדאורייתא ואיך זורק והלא בטל כוס אחד בחבירו ול"מ הזריקה ולא נזרק כלל ואיך אוכל אח"כ הקרבן מתן א' או מתן ארבע. ודא קו' רבתי. וע"כ צ"ל כמו שהוכחתי מתוס' יבמות פ"ב שכתבו שכשיאפו אותם יתנו טעם זה בזה וקשי' דהרי קודם שיאפו כבר נתבטל וצ"ל דחוזר וניער ול"ה דיחוי. כמ"ש בספרי לא"ח סי' א' בשולי המכתב א"כ אף הכא בכוסות בכוסות חוזר ומערה לכוס אחד דהוה לח בלח ולא בטל בחבירו וזורק מתן ד' ביחד. וכיון דמקיים זריקת מתן ד' מותר בכלאים ומיושב קושית שאג"א

אך באמת א"א לומר בגמרא שם דחוזר ומערב בכוס אחד דאם כן הדרא קושית הגמ' לדוכתא לר"א דאין בילה מה מועיל הזריקה אך לעולם דלא חזר ועירבן מ"מ כשזורק מהכלי למזבח דל"ה תערובת כלים רק דם לח חוזר ונראה. והיותר נראה דדם לח אם הוא בשני כלים אף דכלי אחד גדולה מחבירו ל"ש ביטול רק אם הוא בג' כלים כיון דכלי אחד בטלה בשנים ואינו דומה לתערובת חתיכות. באופן דקושית שאג"א א"א לתרץ כמו שכתבתי

(יא) והנה התוס' בסוגיין ד"ה בגדי כהונה היוצא למדינה אסור כתבו דמשמע בפ' האיש מקדש דאפי' בעזרה לכתחילה אסור מדקאמר אין בהם מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שא"א להזהר משמע דלכתחילה אסור ללבשן. וצ"ע דבסוגיין דמסקינן ניתנו ליהנות משמע לכתחילה ועוד דקתני פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן וקאמר שמעית מינה בגדי כהונה מותר להנות והרי מניחן ומקפלן תחת ראשו לכתחלה ושמא ללבשן דהיא דרך הנאתן אסור לכתחילה אבל להניחן תחת ראשיהן דהיא שלא כדרך הנאה מותר לכתחלה לפ"מ דאמרינן בגדי כהונה מותר להנות. אך צ"ע אם הוה זאת שלא כדרך הנאה

(יב) והנה הרמב"ם פוסק פ"ה דמעילה הי"א כתנות כהונה שבלו מועלין בהם וחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן אין מועלין בהם. והקשה הפנים מאירות הובא בא"ח ובפנ"י. דלאוקימתא דר' יוחנן נ"ג ע"ב בקדושין ס"ל לר"מ בהקדש בשוגג לא קידש דבשוגג לא נתחלל ואין מעילה לר"מ רק באוכל הקדש ור"י ס"ל בשוגג קידש משום דנתחלל ויצא לחולין. ולכ"ע לא אמרינן הואיל וניתנו ליהנות ורק דר"מ ור"י פליגי במועלין בעתיקין אי מועלין בשירי לשכה א"כ בכתנות כהונה לכ"ע מועלין בחדשים. ולאוקימתא דרב פליגי ר"מ ור"י בכתנות דלא ס"ל לר"י הואיל וניתנו להנות. כפירש"י אע"ג שניתנו כתנות כהונה להנות לאחר עבודה לענין שאר הנאות בקדושתייהו קיימא ור"מ ור"י הלכה כר"י ואמאי פוסק כר"מ. ונ"ל ליישב דהרמב"ם הוכיח מדקתני בברייתא אליבא דר"מ כתנות כהונה שבלו מוכח דוקא שבלו ובלא בלו אין מועלין הואיל וניתנו להנות ור"י לא פליג דלאוקמתא דר"י לא מיירי ר"י בכתנות כהונה כמו שמפרש הר"מ בפירוש המשנה. וכ"כ באור חדש. אך דקשיא כיון דר"מ ס"ל הואיל וניתנו ליהנות אמאי מועלין בעתיקין הרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין זריזים לישב בצילה ועלי' של חומת העיר. וע"כ צריך לתרץ דר"י ס"ל מועלין בעתיקין ול"ל סברת דלא ניתנה תורה והואיל וניתן להנות והק"ל אמאי פוסק רמב"ם דלא כר' יהודה. ויותר קשה דלהרמב"ם ע"כ ס"ל דר"מ אי"ל מועלין בשיר לשכה ור"י ס"ל אין מועלין ומה"ט פוסק כר"י. וא"ב קשי' דר"מ אדר"מ דכיון דמועלין בעתיקין ע"כ ל"א הואיל וניתן להנות אמאי נקט כתנות כהונה שבלו הא אפי' לא בלו

ונ"ל ליישב דקשי' בגמ' דמקשה אמאי מועלין בעתיקין והרי ניתן להנות מחומות העיר והלא אין מועלין במחובר. וכבר הרגיש בזה הריטב"א וע' שעה"מ ריש ה' מילה דאפי' איסור ליכא מדאורייתא (דלא כמ"ש בספרי ב"י לא"ח סי' כ"ה אות ב') ואיך נימא דאין מועלין הואיל וניתן ליהנות באיסור דרבנן. וליישב נאמר דבירושלמי פ"ט דשבת ה"א מבואר אר"ז אמר רב המשתחוה לבית אסרה (דס"ל תלוש ולבסוף חיברה כתלוש דמי) ר"ז ר' אבוה בשם ר' יוחנן המקדיש את הבית אין מועלין בו כן גרס קרבן עדה. מאן דאמר אסרו מועלין מאן דאמר לא אסרו אין מועלין בו צ"ל להיפך מאן דאמר לא מועלין בו לא אסרה. ולגי' פני משה כאן ובע"ז פ"ג לא פליגי. ואנן נלך לגי' קרבן עדה. והנה י"ל דרב ס"ל אפי' בהקדישו במחובר מועלין בו דהרי בש"ס דידן במעילה ס"ל לרב משתחוה לבית אסרה ומייתי לימא מסייע לי' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל אר"ל התם בשהקדישו ולבסוף בנאו אבל לרב משמע דס"ל אפי' הקדישו במחובר מעל ור"י ס"ל לא מעל. ועיין בספרי ב"י ליו"ד ח"ב סי' ל' שכתבתי בביאור דברי רמב"ן בע"ז שכתב דבהמ"ק לא מעל כונתו לר' יוחנן בירושלמי דס"ל כן עיי"ש. ומעתה מיושבין דברי הרמב"ם דבגמ' דמקשה מועלין בעתיקין אמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות מחומת העיר שם מקשה לרב לשיטתי' דסבירא לי' מועלין בתלוש ולבסוף חיברו אף בהקדישו במחובר א"כ שפיר מ"ק משיורי לשכה דניתנו ליהנות דמועלין במחובר. אבל לר"י לשיטתי' כתנות כהונה דוקא שבלו אבל לא בלו אין מועלין דניתן להנות. ובעתיקין מועלין דלא ניתן להנות ואי שיהנו מהחומה דנעשה משירי לשכה הלא אז יהי' מחובר ואין מועלין במחובר. והרמב"ם פוסק בה' עכו"ם פ"ח ה"ד דמשתחוה לבית אסרו כרב ובה' מעילה פ"ה ה"ה פוסט דהמקדיש בית בנוי הדר בה לא מעל אבל המקדיש עצים ובנה בית הדר שם מעל. ועיין בכ"מ ולפענ"ד נראה דהרמב"ם לא פסק כרב רק משום חומרא דע"ז אבל במעילה פוסק כר"ל ולא כרב ודוק. ועכ"פ כיון דחומת העיר בונין בחול כדאמרינן במעילה וכן פסק הר"מ פ"ח ה"ד דמגילה ואח"כ הי' נוטלין מעות משירי לשכה ומחללין על הבנין א"כ חומת העיר נתקדשה במחובר ואין מועלין במחובר ול"ה רק איסור דרבנן ולא ניתנו להנות ומ"ה ס"ל לר"מ מועלין בעתיקין דל"ה שירי לשכה דבר שניתן להנות. ור"י ס"ל אין מועלין בשירי לשכה ופוסק כר"י

(יג) ובזה נלע"ד ליישב דברי בעל המאור בע"ז פ"ד שכתב דהא דאמרינן באו בה פריציס וחללוה דוקא מזבח יצא לחולין ע"י מעילה מפריצי ישראל אבל כלים דאחז שהי' כלי שרת לא יצאו לחולי ע"י פריצים ותמה הגאון מלבוב מהא דאמר ר' יוחנן בנדרים ס"ב כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ק"ו ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה. הרי דכלי שרת יצאו לחולין. ועיין מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' י' אות ד' וסי' כ"ד אות ד' ובפלפול לחנוכה. אמנם להנ"ל י"ל בפשיטות הנה בעל המאור ע"כ קאי לרב דסבירא לי' תלוש ולבסוף חיברו מועלין בו ומה"ט פי' באו בה פריצים לבהמ"ק ומזבח יצא לחולין ע"י מעילה ומה שהקשה הרמב"ן והרי בבית כתיב ובאו בה פריצים והתם אין בו מעילה כבר כתבתי דלרב מועלין בבית. ולפ"ז שפיר קאמר דבכלי שרת לא יצאו לחולין ע"י פריצים. אבל ר' יוחנן כשיטתי' דס"ל בירושלמי פ"ט דשבת המקדיש את הבית אין מועלין וע"כ קרא דבאו בה פריצים לא ע"י מעילה אך ע"י פריצי נכרים מגזה"כ וה"ה כלי שרת ושפיר קאמר ר"י כשיטתי'

(יד) עוד באופן אחר נ"ל ליישב דברי הרמב"ם ולבאר הסוגיא דקדושין ובזה יתיישבו כמה קושיות הנה באור חדש הקשה אהא דמקשה אמאי מועלין בעתיקין והרי ניתן להנות מקומות העיר שנעשה משירי לשכה. ופירש"י שנהנין מן החומה לישב בצלה ועלי'. והרי זה הוה שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפסחים כ"ו שאני היכל דלתוכה עשוי ופירש"י לישב בשילה ל"ה דרך הנאתו ומאי מהני שלא למעול בשירי לשכה הואיל ונתנו ליהנות מחומות העיר איסור דרבנן ונראה לתרץ הנה דעת הרש"ל בתוס' שבועות כ"ג ע"ב דלר"ש דס"ל כל שהו למכות ה"ה שלא כדרך אכילתן חייב דלא גרע מכ"ש. והקשה מהרש"א הרי לר' יוחנן ח"ש אסור מן התורה ושלא כדרך אכילתן אסור רק מדרבנן וכ' בשעה"מ ה' יסודי התורה לישב דלר' יוחנן ח"ש אסור מן התורה משום דחצי לאצטרופי ושלא כדרך אכילתן לא חזו לאצטרופי ומ"ה ל"ה רק מדרבנן (הן אמת כי במחנה לוי שבועות כ"ב כ' לפרש דברי רש"י בחולין צ"ח שכ' ח"ש אסור מה"ת וילפינן מכל חלב ופי' דבחלב אף ע"י תערובות דל"ש חזי לאצטרופי אסור מה"ת ולפ"ז אף שלא כדרך אכילתן אסור בחלב. אך המחנה לוי לשיטתו באמת ס"ל כן לר"י עיי"ש והרבה יש לדבר מזה) והנה לדעתי יהיה בזה מחלוקת בין רב לר"י

דהנה בגוף הסברא דחזי לאצטרופי כבר כ' המפורשים דאינו מובן אמנם אני כתבתי בספרי בית יצחק ליו"ד ח"א ס' צ"א אות ו' בטעם הדבר למאן דאמר טע"כ דאורייתא ולוקין דאם בישל חצי זית חלב בהיתר יותר מכזית ונתן טעם. ואכל כזית לוקה עלי' הרי דאחצי זית יכול לחייב מלקות ומ"ה ח"ש עכ"פ אסור מן התורה דחזי לאצטרופי לחייב עלי' מלקות. וא"כ מה"ט ס"ל לר"י שלא כדרך אכילתן מותר מדאורייתא דל"ח לאצטרופי. לפמ"ש בחי"ד סי' ק"ג דנטל"פ אף אם הטעים אח"כ וחזי לאכילה מותר וע' מ"ש חא"ח סי' פ'. א"כ לא חזי לאצטרופי. והנה רב ס"ל ג"כ ח"ש אסור מן התורה כמ"ש בספרי חא"ח סי' ל' דרבי יוחנן דס"ל מנחות נ"ד בכזית שצמק וחזר ותפח אין דיחוי באיסורין משום דס"ל ח"ש אסור מן התורה ור"ל דס"ל יש דיחוי באיסורין משום דס"ל ח"ש מותר מן התורה. ונדחה אף מאיסור תורה. והנה רב ס"ל שם כר' יוחנן ושמואל ס"ל כר"ל. ועיין ירושלמי פ"ב דבכורים פתר לה ר' יוחנן בח"ש ומשמע דלרב נמי מוקי בח"ש כמ"ש הפני משה שם ומשמע דמדאורייתא אסור. והנה רב דס"ל מב"מ ל"ב י"ב פ"כ לאו דאורייתא דטעם כעיקר ילפינן מגעולי מדין ולמ"ד מב"מ ל"ב אין להוכיח מגעולי מדין דהתורה צותה להגעיל שמא יבשל במינו ובמינו ודאי טעם דאורייתא כמ"ש הרשב"א בסוגיא בזרוע בשלה דל"ג ממשהו.