בית יצחק חושן משפט קצה

כ"כ הטו"ז סי' שט"ז ס"ק ג' דספק אם יש זבובים מותר לסגור דזה הוה ספק פ"ר ומותר שלא במתכוין. וע' בהגהות מוח"ז הגאון רע"א סימן צ"ב סוף סעיף ב' נוער את הקדירה יש לעיין אמאי שרי לערות הא אם לא ינעור ישאר הטיפה באותה חתיכה וע"י ניעור יעייל הטיפה בחתיכות אחרות והוה מבשל בב"ח ועכ"פ בליכא ס' אלא דיטעום קפילא דילמא באמת יהיה טעם בכולה ועבר על בישול בב"ח. ולפמ"ש ניחא דבאמת אין כונתו לבשל והוי דשא"מ רק דשמא יש בו טעם א"כ הוה ספק פ"ר וספק פ"ר מותר. אמנם בגוף הדין צריך עיון כיון דפסיק רישא אסור מן התורה אף לר"ש כדמוכח משבת ק"ג דחייב וכן מוכח משבת קל"ג. וכ"כ ריטב"א ביומא ל"ד דאסור מן התורה דמתכוין הוא חשוב (הראה לי הרב החריף מ' יעקב יצחק בלאנדוויין דברי תה"ד סי' רס"ה שכ' דפסיק רישא לר"ש ל"ה אלא מדרבנן. וכ"כ ביש"ש ב"ק פ"י סימן כ"ג וכן עלה על דעת מהרש"א בשבת צ"ה בתוס' ד"ה המכבד ובפ"י בכתובות ד"ו ד"ה ורב שרי וכ"כ בשטמ"ק כתובות ה' ובאמת שדבריהם צ"ע משבת ק"ג וקל"ג) ועכ"פ כיון דפסיק רישא איסור דאורייתא אמאי מותר בספק פ"ר והלא ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא לדעת הרשב"א בשלמא דבר שאינו מתכוין אף דהוה ספק שמא יעשה איסור התורה התירה דבר שאינו מתכוין אבל פסיק רישא אף שאינו מתכוין אסור מהתורה א"כ בספק פסיק רישא ג"כ אסור מדאוריי' למ"ד ספק אסור מן התורה ולמ"ד ספק מותר מן התורה ה"ה בספק פ"ר מותר מן התורה ובזה נלע"ד ליישב קושית התוס' שהקשו בזבחים צ"א דר"ע ס"ל יין לספלים וקאמר הגמ' דס"ל דשא"מ אסור מכלאים דס"ל בבבא קמא קי"ג דמותר. דבתוס' נדה ט"ו ע"א ד"ה לא שהתה כתבו דר"ע בעי חתיכה אחת מב' חתיכות ור"ע איירי דהראשון לא אכל אלא חצי' ובתוספות סוכה ד"ה ע"ב דחי תי' זה מדאמרינן בכריתות כ"ג וכי תימא חתיכה מב' חתיכות איכא בינייהו. וכתבתי בגליון דכל זה לה"א אבל מסקנא דמאן ת"ק ר' יוסי גם ר"ע בעי חתיכה מב' חתיכות ומיירי דלא אכל רק חצי' כדברי תוספות אמנם שם תמהתי על דבריהם מנזיר כ"ג דאמר ר"ע מי שנתכוין לאכול בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן ונשא עונו איסי בן יהודה אומר כגון חתיכה מב' חתיכות הרי דר"ע ס"ל חתיכה אחת חייב אשם תלוי. ועכ"פ כיון דר"ע ס"ל חתיכה אחת חייב ע"כ ס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא כמ"ש מהרי"ט ס"א. ונמצא דמה"ט ס"ל לר"ע לספלים ולא לאישים דס"ל ספק פ"ר אסור כנ"ל אבל בכלאים דל"ה ספק פ"ר כמ"ש התוס' פסחים כ"ה ע"ב ע"כ ס"ל לר"ע דשא"מ מותר. ועי' מלא הרועים אות ספיקא דאורייתא אות י"ג דס"ל ספק מותר מן התורה. אבל מסוגיא דנזיר מוכח כמ"ש. שוב ראיתי דראי' מנזיר כ"ג יש לדחות דיש לומר דסיום הברייתא לאו ר"ע אך סתם גמרא ופליגי ת"ק ואיסי בן יהודה אך בלא"ה לפמ"ש תוספות סוכה ס"ל לר"ע דל"ב חתיכה אחת מב' חתיכות. ובעיקר דין דספק פ"ר נראה כיון שחידשה תורה דדבר שא"מ מותר ה"ה פס"ר ופנ"י בשבת דף מ"ב ד"ה למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כ' דר"ש יליף בשבת ממלאכת מחשבת ושאר איסורין יליף מק"ו דשבת וזה צע"ק דאמרינן שבת ע"ב חומר בשאר מצות מבשבת. והריטב"א יומא ל"ג ע"ב כ' דיליף ר"ש בבנין אב משבת עכ"פ כיון שחידשה תורה בדשא"מ ה"ה בספק פ"ר מותר

(ו) והנה הראו לי דברי הריטב"א בכתובות ה' ע"ב שכ' דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשיב פסיק רישא ובלשון ריטב"א ביומא ל"ד דכל שאפשר בשום צד בלא מלאכה ל"ח פ"ר וצ"ע דהא רובא דאורייתא וצד רחוק הוי מיעוט ולשון שלטי גבורים פרק כל כתבי שכ' ויש נפרדים בכל אלה דבר שהיא פ"ר לגבי רוב בני אדם ולגבי בקיאים אינו פ"ר אם חשיב פ"ר או לא ומשמע דאפילו לאינו בקיאים לא הוי פס"ר וזה צריך עיון יותר דהרי רובא דאורייתא. ועוד דבגמרא כתובות מסקינן דרוב בקיאים משמע דבלי רוב הוה פס"ר ואמנם אם נאמר דהתורה התירה דשא"מ אף בספק פ"ר י"ל אף ברוב לא הוי פס"ר כמ"ש השטמ"ק ב"מ ו' דאף ברוב הו"ל ספק. דרוב ל"ה ודאי וזה הספק של השלטי גבורים ואין להאריך כאן יותר והנה בסוגיא זו הקשיתי קו' גדולה על שיטת מהר"ם. ועי' בספרי סימן ד' תירוץ נפלא

(ז) והנה השאגת אריה מפלפל בדין אי כהנים הותרו בכלאים אף שלא בשעת עבודה כדברי הראב"ד או אסורים כדברי הרמב"ם ספ"י מכלאים. והנה מה שהקשה לדעת הרמב"ם איך מביא חט את העוף הבאה על הספק ושמא לאו קרבן הוא ולובש הכהן כלאים ועובר בלאו. הנה י"ל דכמו דעשה דוחה לל"ת כן ספק עשה דוחה לספק ל"ת כמ"ש בתיבת גומא פ' לך והבאתי בספרי ב"י לאה"ע סימן ל"ז אות ד' ושם כתבתי דלפ"מ דס"ל דבספק עשה פטור מדאוריי' לכ"ע אף להרשב"א דסבירא לי' ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא לא יתכן דספק עשה תדחה ספק ל"ת. אמנם בסי' קל"ד אות ח' הבאתי דברי הלבוש סימן ס"ז שכתב ג"כ כן ע"כ אין לדחות בקל אמנם הלבוש כ' כן גבי ס' קרא ק"ש דאיכא חזקת חיוב ואתי ספק עשה ודוחה ספק ל"ת דלא תשא מה שאין כן בחטאת העוף הבאה על הספק דליכא חזקת חיוב דהרי לתוס' נזיר כ"ט קאי על ספק זבה דליכא חזקת חיוב אך י"ל בספק אם רוח הפילה או נפל הפילה (הי' לה חזקת מעוברת אך עיין בנדה כ"ט דבכה"ג מביאה ודאי ועיין בספרי אה"ע סימן ב' אות ב' הבאתי הפי' בהוחזקה מעוברת היינו שהרגישה תנועת הולד אבל אם הרגישה שאין לה אורח כנשים ל"ה רוב ומביאה חטאת העוף מספק עיי"ש בשם נובי"ת ת סי' רפ"ה ומ"מ קצת חזקה יש באופן דבזה י"ל ספק עשה דוחה ספק ל"ת. אך יש לחלק דשם הוה ספק ל"ת דאם לא קרא ק"ש אינו עובר בל"ת. משא"כ בכהן דעובר בודאי על כלאים רק אם יש עשה העשה דוחה לל"ת משא"כ בספק עשה איך ידחה ודאי ל"ת. על כן יש לעיין עדיין. והנה אין ראיה ממה שחטאת העוף אינו נאכל דהוה מליקה וספק נבילה דאם חייבת חטאת ל"ה נבילה וניתא ספק עשה ונדחה ספק ל"ת דבנבלה איכא עשה ול"ת. וכן בחולין בעזרה הוה עשה ואין ספק עשה דוחה עשה. וע' בספרי בית יצחק לא"ח סימן ס"ז

(ח) והנה השאג"א הוכיח דכלאים הותרה לכהנים שהקשה לראב"ש ולשאר תנאי דס"ל דאבנט של כהן הדיוט הי' דבוץ ולא היה בכהן הדיוט כלאים רק בבגדי כהן גדול אמאי כהן גדול מותר לעבוד כל השנה והרי אפשר לקיים העבודה בכהן הדיוט כדאמרינן בשבת קל"ג אי איכא אחר ליעבד אחר. והנה לפי עניות דעתי נראה דהיכא דעשה דוחה לל"ת ואיכא אחר לא נקרא זאת אפשר לקיים שניהם דהוא רוצה לקיים המצוה. וראיה מדאמרינן ביבמות דף כ' אלמנה לכ"ג מדאורייתא עשה דוחה ללא תעשה ואיכא פלוגתא בבעלו אם קני ומייתי מפצוע דכא דאם בעלו קני ואמאי אינו מבואר דבאלמנה לכ"ג ויש לו אח כהן הדיוט דאין עשה דוחה לל"ת דאפשר שייבם כהן הדיוט וכן מפצוע דכא שיש לו אח שאינו פצוע דכא וכן פצוע דכא שהיה לאחי' ב' נשים ואחת גיורית דאפשר לקיים בהיתר שיבם הגיורית וע"כ מוכח דכיון דהוא רוצה לקיים המצוה לא מקרי זאת אפשר לקיים שניהם וכן בצרתה אם נאמר דמצות יבום ג"כ עלי' דלא כמ"ש הרשב"א אם היא רוצית להתיבם לא מקרי אפשר מה שצרתה תתיבם. וכש"כ באחי' הגדול שעלי' המצוה לא מקרי זאת אפשר שאחי' הקטן מיבם. אך לפ"ז צ"ע מגמ' דשבת דאמרו ואי איכא אחר ליעבד אחר. ונראה דהנה התוס' כתבו בעירובין פ"ק דהיכי דדחיית העשה בא ע"י פשיעה לא דחי לל"ת א"כ באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין הוה פשיעה ואיך עשה דוחה לל"ת וצ"ל כמו שכתבתי בספרי חא"ח סימן ל"ח אות א' דמילה בצרעת דנכרתו עלי' י"ג בריתות א"צ ללמוד מכלאים בציצית ודחי ל"ת אף ע"י פשיעה. א"כ שפיר מקשה ואי איכא אחר דל"ל כיון דאיהו בעי לעשות המצוה לא מיקרי אפשר ע"י אחר כיון דהוא פושע. ובזה מיושבת קושית תוס' ביומא ל"ד לשיטת הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' מותר אמאי לא מקשה גם למסקנא דמשני דהוה פס"ר ואי איכא אחר דבאחר הוה פס"ר דלא ניחא ליה דדוקא בפשע שייך לומר ואי איכא אחר משא"כ בלא פשיעה כיון דאיהו בעי לקיים המצוה ל"ש לומר אפשר לקיים ע"י אחר כמו שהוכחתי מיבמות ובזה מיושבת קושית השאג"א איך כה"ג יעבוד עבודה דאפשר לקיים ע"י כהן הדיוט דכיון דלא פשע אם הכה"ג רוצה לקיים המצוה העשה דוחה ללא תעשה ולא מקרי אפשר לקיים כן נ"ל

(ט) והנה הב"י סימן י"א הביא דברי רבינו ירוחם דדוקא כשאינו מוצא ממינו וכו' וכתב עלי' ואינו נ"ל אלא אף עפ"י שאינו מצוי לו אחר שאפשר לקיים שניהם אילו היה מצוי לו לא דחיין את ל"ת. ותמה הגאון מ' עזריאל בבית אפרים סימן ה' משבת קל"ג דמשני דליכא אחר הרי כיון דהשתא ליכא אחר א"צ להמתין והעשה דוחה לל"ת. וכתבתי בתשובה ליישב דס"ל להב"י לחלק בין מצוה דרמי' עלי' כגון מילה ובין ציצית דאין מחויב בציצית רק אם רוצה ללבוש מחויב בציצית והרי בידו שלא ללבוש ע"כ אף שאינו מצוי לו ממינו מחויב להמתין מללבוש עד שימצא ודוקא באי אפשר במינו התירה התורה לדחות הל"ת. מה שאין כן במצות מילה שמחויב לעשות אם ליכא אחר העשה דוחה. ואף למ"ד כלי קופסא חייבים בציצית אף אם לא ילבש מ"מ כיון שבידו להפקירן או למוכרן מ"ה אינו דומה לדחיית עשה לל"ת בשאר דוכתא. אך לפ"ז קשיא מנ"ל לרבא למילף מין כנף דילמא קרא אתיא דעשה דוחה ל"ת ואין לומר דעשה דוחה ל"ת יליף מראשו כדאמרינן בנזיר נ"ח דהרי מראשו אין מוכח רק היכא דעשה היא חיובית אבל בציצית דאי בעי לא לביש ל"ה ידענא ומ"ה איצטריך קרא. ולפמ"ש תוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה כולה שעטנז נפקא דקרא אתיא כדרבא ומ"מ משמע לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם ניחא. אמנם קצת יש ליישב דברי הרמב"ם דלא מייתי קרא דרשא דרבא שהקשה בכ"מ פ"ב סוף ה"ה. להנ"ל י"ל דרבא סבירא לי' ילפינן מראשו דעשה דוחה ל"ת ומ"ה מוקי לקרא כדרבא ורמב"ם ס"ל דאף אם ילפינן מראשו לא מוכח עשה שאינה חיובית מ"ה איצטריך קרא דגדילים ואין לו קרא לכדרבא. וקצת י"ל הנה הסברא שכתבתי דס"ד כיון דהמצוה אינה חיובית לא דמיא לשאר עשה זה דוקא אם עשה דוחה לל"ת היא דחוי' י"ל דלא דחי כיון דאי בעי לא ילבוש אבל אם הותרה ל"ש לומר כן ואפילו אם הותרה מ"מ אם אפשר לקיים שניהם לא הותרה זה דוקא באפשר לקיים שניהם אבל אם לא ילבוש הבגד לא יקיים המצוה ל"ה אפשר לקיים שניהם. והנה בספרי ב"י לא"ח סי' צ"ז אות ג' הוכחתי מרבא דאמר ביומא ס"ג לענין שעיר המשתלח במחוסר זמן כגון שהיה לו חולה ושחט אמו ביו"כ שהקשה במעיין החכמה הרי עדיף ליתן לחולה נבלה שאין חל איסור יו"כ מלשחוט שחל איסור יו"כ והוכחתי דרבא ס"ל הותרו איסורין ושוב חל יו"כ כמ"ש במהדורא בתרא יבמות ל"ג ובספרי לא"ח סי' נ"ה אות ג"ו. וכיון דרבא ס"ל הותרו ה"ה דס"ל עשה דוחה לל"ת הותרה ושוב א"צ קרא לכלאים