בית יצחק חושן משפט קצד

דבגד כלאים שעטנז לא יעלה אליך דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסור ואפילו מוכרי כסות כ' רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה. ופירש"י אפילו מוכרי כסות שאין מכונים להנאת חימום. והרמב"ן והרשב"א הקשו דהא הסוגיא קאי לר' יהודה שם ור"י ס"ל דשא"מ אסור. ולר"ש ג"כ ל"צ קרא ולכן פירשו דה"א אפילו מצטער בלבישה אסור. ולרש"י צ"ל דבאמת קמ"ל מיתור דקרא דאפילו לר"י מותר בכלאים דשא"מ. וכן לר"ש קמ"ל דאפילו פסיק רישא מותר בכלאים. ופן ללישנא קמא בפסחים כ"ה ע"ב דס"ל לאביי דאפילו לר"ש דוקא בלא אפשר ולא קמכוין מותר אבל באפשר ולא קמכוין אסור קמ"ל קרא דכלאים דאפילו אפשר ולא קמכוין מותר אך לפ"ז קשה קו' גדולה דמה מקשה בפסחים כ"ו ע"ב ללישנא קמא דאביי ממוכרי כסות דאפשר למיעבד כצנועין וקא שרי ר"ש. דלמא דוקא בכלאים מתיר ר"ש דגלי קרא ואמאי מסיק בתיובתא. ולפי הנ"ל י"ל דהא דאיתא בב"ק דף קי"ג דאסור ללבוש כלאים להבריח המכס למ"ד דבר שאינו מתכוין אסור הוא רק מדרבנן דמדאורייתא מוכח מקרא דדבר שאינו מתכוין מותר. ובתוספות זבחיה צ"א ע"ב הקשו אהא דאמרינן יין כדברי ר"ע לספלים דלאישים אסור משום לא יכבה דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור. ובב"ק סבירא לי' לר"ע לובש אדם כלאים זה על גב זה בכדי להעביר אח המכס דס"ל דשא"מ מותר. ולהנ"ל ניחא דדוקא בכלאים דכתב קרא להתיר מוכרי כסות ס"ל דשאינו מתכוין מותר. משא"כ בכל התורה ס"ל דשא"מ אסור. ויבואר עוד לפנינו

והנה הר"מ ה"י דכלאים פוסק דלא ילבש אדם כלאים אפילו לגנוב את המכס ואם לבש לוקה. והיא ממשנה וכסף משנה כ' דמשנה זאת פליגא אמשנה דמוכרי כסות דס"ל דשא"מ מותר והרמב"ם פוסק כתרווייהו. וע' בב"י וטו"ז ותשו' חות יאיר סימן קפ"ח. ונלפע"ד הנה הא דחשיב בב"ק קי"ג לובש לגנוב המכס לדבר שא"מ צ"ע דהרי הוא מתכוין ללבישה ורק שאינו מכוין להנאת לבישה והתורה אסרה הלבישה והוא מכוין ללבישה. והרגיש קצת מזה בחות יאיר והנה מצינו בשבת קל"ג דמיקרי קוצץ בהרת למול דשא"מ והקשה הרשב"א דהא הוא מכוון לקוץ ותי' הרשב"א דכיון דכתיב השמר בנגע צרעת הוה כדכתיב השמר שלא לרוץ לטהרה. ואם אינו מכוין לטהרה הוה דשא"מ. ותירוץ זה ל"ש בכלאים. ועיין בספרי ב"י חא"ח סימן ו' אות ד' הבאתי דברי תוס' ביצה ל"ג סד"ה מלמטה דרב יהודה ס"ל דשא"מ אסור וכתבו דזה אינו דדשא"מ מותר היינו כגון שעושה דבר שאינו מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה ואינו מובן וכי הוא מכוין לעשות אהל הרי מכוין להעמיד הקדירה או החביות. אולי כונתם דהוי פסיק רישא ולא משמע כן (ועי' ביש"ש משמע כונת תוספות דמדרבנן אסור). ולעומת זה הבאתי שם דברי תוס' כתובות ו' ד"ה ואת"ל בסופו שכתבו שהוא מכוין לבעלה ואינו מכוין לעשות כלי ושייך פ"ר הואיל ואינו מתכוין לעשות כלי והוא היפך ממ"ש תוס' בביצה ועיי"ש פלפול עצום אי בבל תוסיף בעי שיתכוין להוסיף או לא בעי רק שיכוין למצוה וממילא עבר על בל תוסיף והארכתי שם

(ג) וכעת נ"ל הנה עיין במנחות ל"ח ע"ב תד"ה מידי ציבעא גרים ורש"י שם שפי' דכיון דרוב בגדים לבניה הם כשהתורה כתבה מין כנף הוה כאלו כתבה בפירוש לבן ואפילו בטלית של תכלת הוי לבן מין כנף עיי"ש. ומה"ט כתבתי לענין כתיבת ס"ת שנסתפק השאג"א סימן ל"ד אם המצוה ואתם כתבו לכם את השירה לכתוב השירה רק כיון שאין כותבין פרשה צריך לכתוב כולה או המצוה לכתוב כולה ונ"מ אם הניח לו אביו ס"ת שנכתב עד השירה והוא כ' השירה שיצא. ועיי"ש שהקשה מהא דמקשה בסנהדרין כ"א וכותב לו ס"ת מלך אין הדיוט לו דילמא במלך מצוה לכתוב כל משנה התורה כדכתיב ול"מ כשהניח לו אבי' עד השירה וגמר ובהדיוט מהני דאין עליו המצוה רק השירה. אמנם לפמ"ש דכיון דרוב בגדים לבן הוה כנכתב בפירוש לבן ה"ה בזה כיון דכתבה התורה כתבו השורה ואין כותבין פרשיות הוי ככתבה התורה בפירוש כתבו כל התורה ומצוה בכל התורה ומכל מקום עדיין יש לפלפל. והנה לענין לבישת כלאים לפמ"ש ביבמות ד' מכדי כתיב לא יעלה עליך לא תלבש שעטנז למ"ל דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל דרך העלאה אפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בי' הנאה. וכיון דעיקר קרא תי' להכי להורות דבעי דוקא הנאה הוי כאלו כתבה התורה בפירוש לא תהנה בלבישה ומ"ה אם לא מכוין להנאת לבישה הוה דבר שא"מ ומ"ה ס"ל לש"ס דילן דר"ע מתיר ללבוש לגנוב את המכס אף דמכוין ללבישה כיון דאין מכוין להנאת לבישה ועוד דבש"ס דידן דרשינן דלא תלבש איצטריך למעט מוכרי כסות דדשא"מ מותר ולמ"ל קרא הרי דבשא"מ בכל התורה מותר וע"כ קרא איצטריך לאינו מכוין להנאה אף שמכוין ללבישה ומ"ה מתיר אפילו לגנוב המכס. אבל בירושלמי פ"ט דכלאים איתא אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל את הקופא לאחורי' ת"ל לא תלבש מה מלבוש מיוחד דבר שהיא מהנה. וכן היא בת"כ פ' קדושים, א"כ לא אתיא קרא למעט דבר שא"מ. על כן אם מכוין ללבישה ולא מכוין להנאה כגון לגנוב המכס אסור ודוקא מוכרי כסות שאין מכוינים ללבישה מותר כמו שכתב הכ"מ. והרמב"ם פוסק כירושלמי. ומה"ט נ"ל דרש"י כ' אפילו מוכרי כסות דהוי דשא"מ ולא פי' אפילו אין לו הנאה כמ"ש הרמב"ן מדנקט בש"ס לשון אפילו מוכרי כסות ולא נקט אפילו מפשיל את הקופה מאחורי' כדאמרינן בירושלמי ובת"כ ועל כרחך ש"ס דידן נקיט משום דשא"מ

ובעיקר דין דפסיק רישא ודבר שא"מ. נ"ל בסברת דמודה ר"ש בפסיק רישא דהנה בגירר אדם מטה וכו' הוה דבר שא"מ שאינו מכוין לעשות חריץ דהוא חופר אף שמכוין לגרור דהגרירה לאו איסור היא וזה אם הגרירה אפשר בלא חריץ אבל אם הגרירה אי אפשר בלא חריץ כשאסרה תורה חריץ כיון שהגרירה על כרחך הוא בחריץ הוי ככתבה התורה לא תגרור כעין שפירש"י ותוספות במנחות מידי צביעה גרים והרי הוא כמכוין לגרירה. וזה דוקא כשגוף המלאכה אי אפשר בלא פסיק רישא. ובזה יתפרשו דברי רש"י זבחים צ"א ע"ב שכתבו הא דשמואל כר"ש כיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראי' עלי' לאסור למיעקר משמעותי' דאשה וכו' ואם תאמר פסיק רישא הוא אפשר דמזלף לי' בטיפין דקות מאד הילכך אי נמי דמכבה בטיפין גסות דבר שא"מ היא ודברי רש"י תמוהים דאם מכבה בגסות הוא פסיק רישא ופס"ר איסור דאורייתא. ועיין במרכבת פ"א משבת ח"א ולא ביאר הסברא. להנ"ל הדבר נכון דטעמא דפ"ר דזה גופא אסרה תורה והוא מכוין למה שאסרה תורה כגון אם הי' בכל זילוף יין כיבוי. בכלל האזהרה דלא תכבה היה אזהרה שלא לזלף יין והוה ככתבה התורה בפירוש שלא יזלף יין ומה בכך שאין מכוין לכבות הוא מכוין לזלף וזה גופה הוי אזהרה. על כן כ' רש"י דאפשר לזלף בטיפים דקות על כן ל"ה זילוף בכלל האזהרה רק כיבוי ואכיבוי אינו מכוין ומה בכך דהוי פסיק רישא כיון שאינו מכוין ול"ה בכלל האזהרה

(ד) והנה בש"ס דשבת ק"ג מקשה אהא דתולש עולשין אם לאכילה כגרוגרות וכו' אם ליפות את הקרקע בכל שהו ומקשה אטו כולהו לאו ליפות הוא ומשני אביי כגון דלא קמכוין ומקשה והא מודה ר"ש בפ"ר ומשני דקעביד בארעא דחברי'. והרמב"ם פ"ח משבת ה"ה מייתי הך דתולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת ולא התנה דמיזרד זריד בארעא דחברי' וכבר תמה עליו במרכבת. ועיי"ש שתירץ לפי דרכו. ולפי דרכנו י"ל דהנה כתבנו דפ"ר ל"ח רק אם אי אפשר בלא"ה והעשי' נכלל בכלל הלאו. והוא כיון על העשי' כגון בתולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת חייב משום קוצר אמנם אף בכל שהו הוא מיפה את הקרקע וכיון דלהו"א בכל תולש הוא מיפה את הקרקע א"כ הוה כל תולש מיפה את הקרקט והוה כאלו כתבה תורה בפירוש שלא לתלוש בכל שהו. א"כ כשמכוין לתלוש עובר אלא תעשה מלאכה והוא תולש בכונה ול"ה דשא"מ. ומשני דמיזרד זריד בארעא דחברי'. וכיון דמשכחת לה דל"ה ליפות את הקרקע א"כ בתולש ל"ה כל שהו בכלל אזהרה דתולש רק בכלל מיפה הקרקע והוה דשא"מ. וכן בהך דשבת קי"ז דמקשה אהא דמפשיטין בי"ד שחל להיות בשבת כל הפסח. והא הוה מלאכה ומשני כגון דלא קבעי לעור ומקשה והא הוי פסיק רישא ומשני דשקיל לי' בברזא, ורמב"ם פוסק פ"א מק"פ הי"ד מפשיטין את כולה וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ותמה הלח"מ דלא מייתי דשקיל לה בברזא. ולהנ"ל ניחא דהנה הפשטת העור הוה אב מלאכה כשבעי לעור כמו שהיה במשכן ואמנם אם אף בלא קבעי לעור הוי תיקון והיינו אף שמפשיט לצורך שיהיה הבשר נקי מהעור מכל מקום אי אפשר שלא יהיה בזה תיקון העור שוב אף אם רוצה לעשות הבשר נקי הוה בכלל דלא תעשה כל מלאכה. והרי היא מכוין להפשטה. והיא בכלל מלאכה. על כן מקשה והא הוי פ"ר דס"ד בכל הפשטה איכא תיקון לעור. ומשני דמשכחת הפשטה דשקיל בברזי דל"ה תיקון לעור ושוב ל"ה בכלל מלאכה רק אם כיון לעור א"כ כשלא כיון לעור ל"ה בכלל מלאכה והו"ל דשא"מ ואף בלא שקיל בברזא ל"ה בכלל מלאכה עד שיכוין לעור ומ"ה מותר להפשיט בשבת ודוק בכל זה. וכן יש ליישב דברי הרשב"א הובא בר"ן בשבת ס"פ האורג שכ' בשם ירושלמי דאם כוון לנעול ביתו וניצד הצבי ל"ה צידת הצבי פ"ר. והכוונה דפס"ר באמת ה"ל ג"כ דשא"מ רק דבכל פ"ר התורה אסרה העשי' כגון בגרירה הגרירה אסרה תורה. וכגון מילה בצרעת כיון דהטהרה הוה פ"ר היינו אוסרין המילה דבכלל האיסור שלא תקוץ לטהרה הוה ככתבה התורה שלא לקוץ כלל. והרי הוא מתכוין לקוץ. משא"כ בצידה התורה אסרה הצידה בכונה אבל ליכא למימר דהתורה אסרה נעילת הבית דהרי ברוב פעמים אין כאן צידה על כרחך ל"ה נעילת הבית בכלל לא תעשה כל מלאכה. ורק צידת הצבי בכונה נאסר וכיון דנעל שלא בכונת צידת הצבי אין כאן איסור. ופירוש זה לא יתכן לרשב"א אך בירושלמי כפי גירסת הר"ן הי' צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר אך דברי השלטי גבורים א"א לפרש כן. אך סוף דברי הש"ג שכתב דכל מעשה שאפשר לעשות זולת פס"ר אז אפילו עביד אותו מעשה בפסיק רישי' שרי כי לא מתכוין לעשות בפס"ר דבריו תמוהין ומה בכך כי לא מתכוין לעשות בפ"ר והרי פס"ר הוא איסור דאורייתא גם בלא מתכוין. אמנם אם כיון הש"ג לדברי לעיל יש להם מקום

(ה) והנה בעיקר דברי רש"י בזבחים יש לפרש דמה"ט שרי לשפוך יין לאישים כיון דאין מכוין לכבות אף דספק הוא שמא שפוך בטיפים גסים מ"מ היה ספק פסיק רישי' וספק פ"ר ל"ה פ"ר ומותר.