בית יצחק חושן משפט קצג

דהיא מהתוספתא סותרים לדברי הש"ס דבכורות ס"א בעשירי ואחד עשר ממעט בחזה ושוק אף דהוי מקצת קרבן כמו שהקשה בשעה"מ שם וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"א סימן קכ"א אות ד"ה וסי' קט"ו אות י"ד. ועכ"פ כיון דאיכא פלוגתא ל"מ להקשות בגמ' אך לפמ"ש בספרי סי' קכ"א אות ה' דלכתחלה ודאי אין מקדישין למעט באכילתו אף במקצת יפה הקשה בישוע"י

(י) ובעיקר הקושיות נ"ל לפמ"ש הלבוש סימן ס"ז דספק עשה דוחה ספק ל"ת וכ"כ הפמ"ג בספר תיבת גומא פ' לך. והארכתי מזה בספרי בית יצחק לאה"ע ח"ר סי' ל"ז אות ד' וסי' קל"ז אות ח' י"ל קו' האחרונה דמותר לשבור עצם דהרי יש עלי' ספק עשה דאכילת שלמים והעשה היא על כל הקרבן אף דה דהחיוב היא על כזית מ"מ כל מה שאוכל מקיים מ"ע ואף דאין עשה דאכילת פסח דוחה ל"ת דשבירת עצמות מ"מ מדחזינן דאף ספק עשה דוחה ספק ל"ת וע"כ צ"ל דספק עשה הוא דאורייתא לדעת רי"ט אלגזי בכורות פ"ג דף כ"ז ע"ג וספק ל"ת היא מדרבנן לדעת הרמב"ם. ע"כ מותר לשבור עצם בספק פסח שמקיים ספק עשה דאכילת שלמים וכש"כ בנתערבו עורות פסחיהם דרוב שלמים על כן מותר לשבור עצם. ובזה נתיישבה גם קו' הראשונה לפמ"ש לעיל בסוגיא דראב"ע ס"ל כחזקי' דבלילה לאחר חצות ליכא כרת רק לאו וכיון דהוה ספק לאו וספק עשה ספק עשה דוחה ספק לאו ומותר לאכול עד הבקר. אך י"ל כיון שיכול לאכול קודם חצות הוי פשיעה ובפשיעה אין ספק עשה דוחה ספק ל"ת. ובכ"ז י"ל כיון דאם לא פשע רק נאנס מלאכול ספק עשה דוחה ל"ה ממעט באכילתו. אך עיקר הדין דספק עשה דוחה ספק ל"ת עיין פמ"ג שחולק ולדעת הרשב"א דספק ל"ת דאורייתא ודאי אינו דוחה. והנה הרב החריף מ' יעקב יצחק בלונדווייל הקשה על הלבוש הנ"ל שכ' בספק קרא ק"ש חוזר וקורא דספק עשה דק"ש דוחה ספק ל"ת דלא תשא הרי בביצה ח' אמרינן דה"ט דספק אין מכסה ביו"ט דילמא עביד כתישה ומקשה ודאי נמי ומשני עשה דוחה לל"ת וקשי' ספק נמי נדחה דספק עשה דוחה לספק ל"ת דעביד כתישה. אמנם י"ל דהלבוש לא קאמר רק בעשה דק"ש דאיכא חזקת חיוב וספק אם נפטר מחיובו דספק זה מדאורייתא מה שאין כן בכוי דליכא חזקת חיוב בזה ספק עשה אינו דוחה לספק ל"ת. ולפ"ז ליתא להתירוץ שכתבתי לעיל דגם בספק שלמים ליכא חזקת חיוב ודוק

(ח) והנה הב"ח ביו"ד סימן ע"א כ' ראיה שא"צ לנקוב עצם הקוליות במליחה שהדם יוצא מהמוח דרך עצם הקוליות אעפ"י שהוא סתים מדתניא פ' כיצד צולין דף פ"ד רבי אימר נמנין על מוח שבראש ואין נמנין על מוח שבקוליות וקאמרינן בגמ' אס"ד שבירת עצם מבע"י שפיר דמי למתברי' מבע"י מהאי סוגיא מוכח דמוח שבקוליות יוצא דמו בצלי' אעפ"י שסתים מכל צד וה"ה במליחה והקשה בספר מנחת אהרן הנדפס על הארוך מש"ך מאי ראיה דלמא מקשה דישברנו קודם צלי' ויצלה המוח. וכן מה שמקשה אחר כך משחשיכה נמי ניתי גומרתא הכונה שנקלה משחשיכה ואחר כך נצלה המוח. אמנם יש לתרץ דקשי' בגמ' דמקשה ונקלי' משחשיכה ע"י גומרתא דילמא הא דאין נמנין מיירי בחל ט"ו בשבת דאז א"א לצלות רק בע"ש וא"א בלילה לשבור העצם ולילקלי' דנאסר בצלי' מבעוד יום מהדם. וע"כ מוכח דמהני צלי' להמוח אף שהקוליות סתים. אמנם זה דוחק דאדרבה משמע סתמא בין בחל בחול בין בחל בשבת ואחל בחול מקשה. והנה בעיקר קו' הב"ח י"ל כיון דדם שבשלו ל"ה רק מדרבנן בפסח אוקמי אדאורייתא וכן כ' בארוך מש"ך אך דקשי' לשיטת רש"י והרמב"ם דדם שבישלו עובר עלי' וכן היא שיטת הרדב"ז ח"א סימן קצ"ט. ורלב"ח סימן קכ"א ויבואר לפנינו. והנה לשיטת התוספות הובא ברשב"א ובב"י סי' ס"ח דהא דבגמ' דחולין צ"ג מתירין רישא בכבשא אוהבי' אבית השחיטה דדייב דמי דוקא להניחו להסיר השער לבד אבל נצלותו אסור בכל ענין בלא חתיכה. ואיך נמנין על מוח שבראש בלא שבירה והלא נאסר בצלייתו ואין לומר דנוטלין המוח קודם צלייתו כדאמרינן בגמרא דפסחים פ"ד הואיל ויכול לגוררו דמשמע רק שנמנין הואיל ויכול לגררו אבל אין חיוב לגררו וזה דקדוק קליש. עוד הקשה בחולין י"א דאמרינן דאזלינן בתר רובא מדאסרה תורה לשבור עצם ושמא ניקב קרום של מוח. והרי יכול ליקח המוח ואז מותר לשבור עצם כדאמרינן דף פ"ה. וזה ל"ק דנהי דיכול ליטול כזית ממוח בלא שבירה אבל שלא ישאר כזית א"א בלא שבירה, עוד הקשה לשיטת רש"י הובא בארוך מש"ך סי' ע"ב דלב שוע ולא בלע ולא פליט דם ואסור לאכול וכן הוא במרדכי בחולין ובב"י סי' ע"ב ואיך אכיל הלב. עוד הקשה מטחול שכתבו תוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה כבדא מה אתון בי' דהא דשמואל עבדי לי' טחלא בלא מליחא עבדי לי' דשמצא בעלמא היא ואיך צלי בפסח לשיטת הש"ך דהפנימי נאסר מהחיצון היכי דא"צ מליחה. וכעין זה הקשה בפליתי סימן ע"ז על בני מעיים איך צלו. והנה כל זה ל"ק אם נאמר דם שבישלו דרבנן ובפסח אוקמא דאורייתא

(ט) והנה דעת בעל העיטור הו הובא ברשב"א פ' כל הבשר דדוקא דם קדשים שבישלו מותר אבל דם חולין אסור מדאורייתא ושאג"א החדשות סימן ט"ז תמה עלי' כיון דקודם לכן הי' חולין והי' אסור דמו שבשלו וכשהוקדשה איך מותר הדם שבשלו וכי איסור שבדם ב להיכן הלך. והנה בדם האיברים י"ל כיון דבעוד שלא פירש אינו אסור משום דם על כן בעודו חולין לא חל איסור דם רק לאחר שחיטה כשפירש ואז כבר היא קדשים ומותר לאחר הבישול בקדשים ולא שייך איסור שבהם להיכן הלך אך בדם בעין הכנוס בלב שנאסר מחיים בעודו חולין ואז אסור אף שבישלו ואיך אחר שהקדיש דם שבישלו מותר ונלע"ד לפ"מ שהוכחתי בספרי בית יצחק חא"ח סימן ל' אות ד' מלשון התוס' מעילה י"ז ד"ה והא אמר ר"י שכתבו וקשה לפירושו כיון דמוקי לי' בעודו בו כלומר שהדם בבשר השרץ מאי צירוף בעי בשר השרץ קרינין בי' בכולו כיון שלא פירש מעולם והוכחתי מזה דכל זמן שהדם לא פירש אין בו איסור דם. ומזה מוכח דאפי' דם הכנוס עדיין מקרי בשר. דאל"כ מה הקשה תוס' דילמא מיירי בחצי כעדשה דם הכנוס בחצי כעדשה שרץ. וע' מה שכתבתי דמה"ט ל"א בשור הנסקל ובעל השור נקי אתיא להנאת דם דלא נאסר משום לא יאכל את בשרו. כמו שהקשיתי שם דכיון דבעת שנסקל הי' הדם בבשר ונאסר בהנאה דבכלל בשר היא פשיטא דאח"כ ג"כ אסור בהנאה דאיסור להיכן הלך עיי"ש, ולפ"ז י"ל דכל זמן שהבשר והדם מחוברים שהבהמה חי' אף הדם הכנוס לא מיקרי דם רק בשר ואימת תל איסור דם כשפירש לאחר מיתה ואז כבר קדיש הבהמה ול"ש לומר כשהוקדשה הבהמה איסור שחל קודם היכן הלך דבחיי הבהמה מיקרי בשר ולא דם. וכעת נ"ל דמה דפליגי ב"ש וב"ה בעדיות וס"ל לב"ש דם נבילות טהור וב"ה ס"ל טמא פליגי בזה דב"ש ס"ל דדם מיקרי דם אף בעת שמחובר בבשר ולא נטמא כשנתנבלה דלא הי' בכלל נבילה וב"ה ס"ל דבחי' היה בכלל בשר וכשנתנבלה נטמא וכשפירוש אינה יוצא מידי טומאה וע' תוספות מנחות כ"ד. ועיין מה שכתבתי בספרי ב"י חיו"ד ח"ר סימן ע"ג והנה הרמב"ם פוסק דדם נבילות טהור ואינו טמא רק כמשקה. כר' יהושע בעדיות נראה דס"ל דאף דם הבהמה קודם שפירש לא מקרי בשר וכן בעת שנתנבלה. והרמב"ם פוסק דם שרץ ובשרו מצטרפין בעודו מחובר דלא ס"ל כמ"ש התוספות מעילה על כן א"א לומר כבעל העיטור דדוקא בדם קדשים שבישלה מותר ולא בדם חולין דקשי' איסור להיכן אזלא ע"כ או אף דם חולין מותר או דם קדשים ג"כ אסור. וע' בכורות ו' דחלב חידוש היא דדם נעכר ונעשה חלב משמע אף קודם שפירש מיקרי דם וחל האיסור. אך מחולין ס"ט דמקשה אי ר' יהודה איסור יוצא איכא איסור תלב ודם ליכא דאינו נוהג בשליל. והו"ל איסור חלב ליכא דדם נוהג בשליל וצ"ל דמקשה די"ל כל עוד שלא פריש מהבשר ליכא איסור דם. מ"מ הדבר פשוט דאף שהוא עם הבשר חל איסור דם דלא כתוס'. ורש"י פסחים ל"ג ע"ב כתבו דכל עוד שהיא בתוכה משלים לשיעור. והארכתי מזה בספרי ב"י לא"ח סימן ל' אות ג' ובספרי ליו"ד ח"ר סימן קי"ח אות ב' ולפ"ז צ"ע למ"ל קרא דדם השרץ ובשרו מצטרף בעודו בתוכה והרי בכל איסורין משלים לשיעור ושמא לרש"י מקרא זה יליף היינו משרץ

בעזה"י. דרוש כח לשבת שובה תר"ס. בסוגיא דיומא דף ס"ט

(א) הנה בגמרא הקשה מדקתני באיצטלית לבן משלו ש"מ קריאה לאו עבודה וקתני אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וקשי' דילמא לעולם לא ניתנו ליהנות בהן ובמכוין להנות ודאי אסור רק דמשום הכי מותר לקרות שאינו מכוין להנאת לבישה. והר"ן כתב בפרק גיד הנשה דבהנאה אין איסור אף בפסיק רישה וראיה דמוכרי כסות מוכרין כדרכן אע"ג דמיתהני מלבישה והוה פ"ר עיי"ש. א"כ מה"ט מותר לקרות בבגדי בוץ. ונ"ל ליישב דהנה בטורי אבן ר"ה כ"ח באבני מילואים בסוף הספר תמה על הר"ן ממודר הנאה ממעיין דאסור ליטבול בימות החמה והרי אין מכוין להנאה ודבר שא"מ מותר אף בפ"ר. וכתבתי בספרי ב"י לא"ח סימן י"א אות ה' וסימן צ' אות ט' דכיון דאמרינן בפסחים ל"ג דבמעילה גלי קרא וחטאה בשגגה דאם נתכוין ליטול דבר אחר ונתחמם בגיזי צמר קדשים חייב קרבן מעילה הרי דבמעילה דבר שאינו מתכוין אסור ומה"ט במודר הנאה ממעין אסור לטבול בימות החמה. ועיי"ש שהארכתי על כן שפיר מקשה בסוגיין דליכא למימר משום דבר שאינו מתכוין דבגדי כהונה דין מעילה אית בי' ובמעילה דבר שא"מ אסור לכ"ע אף לר"ש כדכתיבנא ועיין בספרי שם שישבתי קושית תוספות בר"ה כ"ח מה שהקשו למה בשלמים אם תקע לא יצא לר"י ובשופר של ע"ז אם תקע יצא עיי"ש

(ב) והנה בעיקר דברי הר"ן שכ' בהנאה לא אסר פס"ר איני מבין דבריו וכי איסור הנאה קיל מכל איסורין שבתורה. והרי מוכח מש"ס דסוכה ל"ג ע"ב דאפילו באיסור דרבנן אסור פסיק רישא כמו שהוכיח מג"א סימן שי"ד דלא כתה"ד אך אפילו לתה"ד דוקא באיסור דרבנן אין איסור אבל לא באיסור תורה והרי יי"נ אסור מדאורייתא בהנאה. אך אפילו לתוס' שנסתפקו ביי"נ בב"ק ע"ב אי אסור מדאורייתא מ"מ מוכח מפסחים כ"ב מדמקשה ואימא כמים הנשפכים לפני ע"ז דיין נסך אסור מדאורייתא בהנאה כמו שהוכיח בנוב"י ואמאי מותר פס"ר וכן כלאים אסור ולוקין עליו ואמאי מותר בפ"ר. והנלפע"ד דהנה ביבמות ד' אמרינן דאיצטריך לא תלבש שעטנז וקרא