בית יצחק חושן משפט קצב

במרכבת המשנה הנדפס מחדש על המכילתא פ' בא שהקשה על הב"י וכן הפרי תואר חולק. ועכ"פ לשיטתם בכל גידין יש איסור נותר וה"ה בעצמות הרכים ואף שאסורין לאכול משום שבירת עצם מ"מ הרי גם בעצם שיש בו מוח ישרפו משום נוחר. א"כ מה מקשה מעצמות ומייתי ראי' דשימוש נותר מילתא היא דילמא מיירי בעצמות הרכים דראוי לאכילה והוי נותר ממש ולעולם שימוש נותר לאו מילתא. ואי מה קמ"ל הרי הוה בכלל נותר. י"ל דהיא גופי' קמ"ל ל"מ נותר ממש דהי' ראוי לאכילה ודאי ישרפו אלא אפילו עצמות הרכים דאסור לאכילה משום שבירת עצמות ורש"י כ' בחולין צ' כיון דל"ה בבל תותירו לא קרינן והנותר קמ"ל דטעון שריפה כמו עצמות שיש בו מוח. והנה י"ל דעצמות הרכים א"צ שריפה דלהרמב"ם דיש בהם משום שבירת עצה לא קרינן בהו לא תותירו ולא קרינן והנותר כמ"ש רש"י בחולין. ואינו דומה לעצמות שיש בהם מוח דבאמת יכול להוציא המוח ע"י גומרתא כדאמרינן בגמ' דף פ"ד ורק דאביי אמר שמא יפקע ורבא חייש משום הפסד קדשים וזה הכל מדרבנן וכיון דמדאורייתא יכול להוציא ע"י גומרתא קרינן בי' לא תותירו והנותר כמו שמנו של גיד שאסרו מדרבנן בשב ומל תעשה כמ"ש מהרש"א חולין צ' ומ"מ חייב בשריפה. משא"כ עצמות הרכים דאסור מדאוריי' באכילה משום שבירת עצם ואין תקנה א"צ שריפה. ומיושבת קו' הנ"ל אך מתוס' דף פ"ה ד"ה כשהוא אומר מבואר דלרבא דאמר משום הפסד קדשים הוא מדאורייתא וכן משמע בתוס' זבחים צ"ז ע"ב א"כ לרבא הק"ל אמאי חייב בשרפה. ואמנם י"ל כיון דבאמת המוח חזי לאכילה רק דהיא סגור בבית וא"א לשבור הוה דבר אתר גורם כדאמרינן דשא היא דאחיד והיא גופא חזי' לאכילה ומ"ה חייב בשריפה וא"כ בעצמות הרכים דהעצמות לא חזי משום שיש בהם שבירת עצם אין חייבין לשרוף ומיושב קושיתי

(ב) ובעיקר מה שנראה מהתוס' דלרבא דאמר משום הפסד קדשים הוא דאורייתא לכאורה צריך להבין מה סברת רבא וכי משום שמא ישרף משהו אסור והרי יכול לראות שלא ישרף הגומרתא המוח ומדוע אסור מדאורייתא. והשואל בתשובת שואל ומשיב מ"ק ח"ג סימן קע"ג הקשה הרי ר' יהושע מתיר בכל דאזיל לאיבוד לטמא ביד להציל החולין כש"כ דמותר לשרוף מעט להציל המוח שיוכל לאכלו. אך לפי המבואר בפסחים דף כ' דר' יהושע לא מתיר רק משום הפסד מרובה א"כ בכאן בעצמות אף שיש בהם מוח ליכא הפסד מרובה ובכ"ז צ"ל דכל שאזיל לאיבוד ליכא איסור דאורייתא דאיסור דאורייתא כמו מטמא תרומה דעובר בעשה דמשמרת תרומתי ולר' יוחנן לוקה משום לאו דבכל קודש לא תגע כדאיתא במכות י"ד עיין תוס' זבחים ל"ג ד"ה ה"נ ומ"ל פי"ב דתרומות וספרי לא"ח בש"ה סי' ח"י ד"ה ודרך אגב. לא יתכן להתיר משום הפסד מרובה איסור דאורייתא וצ"ל דכיון דבלא"ה הולך לאיבוד ויטמא מחולין טמאים ואינו יכול לשמור אינו עובר על משמרת תרומתי כמ"ש תוס' חגיגה כ"א דהיכא דנאבד ואינו יכול לשמור לא נפסל בהיסח הדעת מה"ט. אינו עושה איסור דאורייתא אך לר' יוחנן דעובר בלאו שצ"ע. ושמא דוקא בנוגע תרומה משא"כ בשאר מטמא כמ"ש בספרי שם. ועכ"פ מוכח דבהולך לאיבוד אין איסור דאורייתא לטמא וה"ה משום הפסד קדשים שלא יניח גומרתא ל"ה רק איסור דרבנן והק"ל למה לי קרא דאין עשה דוחה לל"ת דשבירת עצמות והרי מדאורייתא מותר ע"י גומרתא. על כן נ"ל דרבא גופי' יליף מהאי קרא מדאיצטרך קרא דאין עשה דוחה לל"ת ע"כ דאסור מדאורייתא להוציא ע"י גומרתא משום הפסד קדשים. אמנם נראה דלשיטת הרמב"ם דיש בעצמות הרכים משום שבירת עצם לשיטה הנ"ל קאמר דף פ"ה דקרא קמ"ל דאין עשה דוחה ל"ת קאי אעצמות הרכים דהיא בעידנא דבשעה שאוכל שובר. וכבר הרגיש בזה הגאון ר' ליבש נאטנזאהן זצ"ל. ול"ק נמי קו' התוס' דאפשר ע"י גומרתא דהרי בעצמות הרכים באכילה שובר. א"כ לפ"ז אין מוכח מקרא דגומרתא אסור מדאורייתא ושוב גם לרבא ל"ה רק מדרבנן

אמנם נ"ל דזה דוקא לר' יוחנן דס"ל הנאת גרונו בחולין ק"ג א"כ ה"ה בפסח הא דעשה דפסח דוחה שבירת עצם בעצמות הרכים דהוה בעידנא אבל לר"ל דבהנאת מעי' מקיים א"כ ל"ה בעידנא דבשעה שלועס שובר ומצוה לא מקיים עד שיבא למעי' וצ"ל דר"ל סובר ודאי כנ"י ב"מ ל"ו דהכשר מצוה חשוב כמצוה ומשעה שהתחיל דוחה לל"ת דלא כמו שכתב תוס' ב"ב י"ג ועיין בנוב"י תנינא סימן קמ"א ויבואר לפנינו אי"ה. ועיין בחולין י"א דיליף משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו ודילמא ניקב קרום של מוח אלא לאו דאזלינן בתר רובא ומקשה דילמא ע"י גומרתא. ולרבא דאמר משום הפסד קדשים ולתוס' דהוא איסור דאורייתא א"א ע"י גומרתא. אבל לפמ"ש דהיא רק מדרבנן אתי שפיר. שוב ראיתי דמה שכתבתי לעיל דבפסחים פ"ה ובזבחים צ"ז קאי אעצמות הרכים זה ליתא דשם קאי להדיא אעצמות שיש בהם מוח. ושפיר הקשה התוס' אך בעצמות הרכים י"ל דלרבי יוחנן מותר לשבור דעשה דוחה ל"ת

(ג) והנה בזבחים מקשה אכל אשר יגע בבשרה יקדש וניתי עשה ונדחה לל"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומוכח לה מהא דאין עשה דוחה ל"ת דשבירת עצם. והנה משם אין להוכיח די"ל דאין עשה דוחה ל"ת רק בדבר אחד כגון בכלאים בציצית אבל שמקייה עשה בפסח ויעבור בל"ת בשבירת עצם בשני גופים אין ש עשה דוחה ל"ת ובאמת כבר פלפל בזה בטורי אבן חגיגה דף ב'. והנה הוא מייתי ראיה מהך דזבחים דס"ד דעשה דאכילת קדשים כשרים דוחה ל"ת דקדשים פסולים אף דל"ה דבר אחד אמנם אין משם ראיה כיון דקדשים פסולים נבלעו בקדשים כשרים הו"ל כגוף אחד אמנם בש"ע הו"ל ב' גופים ומשם יש ראיה, אך אם אמרינן במקדש דהיתר מצטרף לאיסור והיינו שכל שהו נבלע בחתיכה ומצטרף להיתר וע"ז אמרינן עשה דהיתר דוחה ל"ת דאיסור הוה ב' גופים

(ד) והנה כ' בצל"ח ברכות ט' דראב"ע דס"ל עד חצות אתה אוכל עת צאתך אתה שורף ולמאי נ"מ והרי אין שורפין קדשים ביו"ט. ע"כ דסבירא לי' כחזקיהו זבחים נ"ו ע"ב דמחשב לאור שלישי ל"ה פיגול ואינו חייב כרת משום נותר באכילה דלא אינתק לשריפה ומ"ה נ"מ דבבקר אתה שורף דאז חייב במחשב. משא"כ לר' יוחנן חייב כרת באוכל נותר אחר חצות וכן במחשב עיי"ש באריכות. ובאו"ז ה' פסחים סימן רל"ב הקשה אהא דאמרינן סוף פסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא דמחצות הו"ל נותר ובתוספתא דפסחים פ' ר"א תניא הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואיני נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עלי' משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה ע"ה. אלמא הא בהא לא תליא. ולא קשה דבש"ס דידן קאי לר' יוחנן דס"ל בליל שלישי חייב כרת ומהני מחשכה וה"ה פסח אחר חצות מטמא ידים כדין נותר ותוספתא קאי כחזקיה דליל שלישי לא מהני מחשבה כיון דלא אינתק לשריפה וה"ה דא"ח משום פיגול זה נכון. ובזבחים שם אמרינן תניא כוותי' דר' יוחנן ובאמת מתוספתא זו משמע כחזקי' אך לר' יוחנן תפורש התוספתא דאתי' כר"ע ומודה ר"ש דמדרבנן אסור לאחר חצות ומ"מ לא נעשה נותר. ואף דקתני בתוספתא אינו נאכל אלא עד חצות ובזבחים נ"ז דייק רבא מלשון זה דאתיא כראב"ע בתוספתא לא דייקינן הכי ומהתוספתא מוכח דר"ע מודה דמדרבנן אסור דלא כשטת הרשב"א בחידושי' ריש ברכות דר"ע מתיר אף מדרבנן וכ"כ בתשובה סימן תמ"ה. וזה טעם הרמב"ם דפוסק כר"ע דמצה מותר לאחר חצות דבפסח מדרבנן אסור דלשטסי' אזיל דפוסק כר' יוחנן פ"ח מפסהמ"ק ה"י וע"כ התוספתא קאי כר"ע

והנה חזקי' אמר בשבת כ"ד דילפינן מנא תותירו ממנו עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו דאין שורפין קדשים ביו"ט. נ"ל דאזיל לשיטתי'. דהנה בברכות ט' אהא דאמרינן בגמרא דלראב"ע במועד צאתך אתה שורף הקשה רש"י והלא אין שורפין קדשים ביו"ט. ותירצתי בדרוש דסבירא לי' לראב"ע הבערה ללאו יצאת ואין איסור הבערה ביו"ט כמו שכתב תוספות פסחים ה'. ואמנה בצל"ח תירץ דס"ל כחזקי' וכתבה תורה לזמן שריפה דאז חייב כרת. ולפ"ז לעולם ס"ל הבערה אסור ביו"ט ומ"ה חזקי' לשיטתי' יליף מלא תותירו דאין שורפין קדשים דלדידי' י"ל הבערה אסור ביו"ט

(ה) והנה בתוספתא פ"ו דפסחים איתא השורף את העצמות המחתך בגידים ובקרנים וטלפים אינו עובר בל"ת העצמות והגידים הרכים הרי הן כבשר לכ"ד. וקשי' מזה על הרמב"ם שכ' שאם אוכל עצם רך לוקה. וכ' במרכבת פ"י מק"פ פ"ח דתוספתא מיירי בעצמות שאין סופן להקשות. ואמנם קצת יש מקום לומר דהנה בגמרא אמרינן אין עשה דוחה ל"ת במקדש הן במקדש והן בשבירת עצמות וי"ל דזה דוקא בשני גופים כמ"ש הטורי אבן בחגיגה ב' ובר"ה כ"ח דזה הוה ב' גופים אבל בגוף אחד י"ל עשה דוחה ל"ת. ותסבור התוספתא כסברא זו ומה"ט אין בעצמות הרכים משום שבירת עצם דעשה דוחה לל"ת ודוקא בעצם שיש בו מות אין עשה דוחה לל"ת כנ"ל. ואמנם בגוף הסברא דבשני גופים אין עשה דוחה לל"ת נלמוד מכלאים בציצית לפמ"ש בספרי ב"י לא"ח סי' ד' אות א' דמגוף הציצית אין לו הנאה רק מהבגד יש לו הנאה וכשהבגד של פשתן והציצית של צמר עושה מצוה בהציצית והאיסור עושה בהבגד דנהנה מכלאים. ומשם מוכח דעשה דוחה ל"ת אף שאינן בגוף אחד. אמנם מאן דיליף מראשו דעשה דוחה ל"ת וקרא דציצית אתיא לכדרבא. כדאיתא בנזיר נ"ח ועיין בספרי ביי לאו"ח סי' אב"ד. לדידיה דוקא בגוף אחד עשה דוחה ול"ת. לפ"ז י"ל דתוספתא ס"ל דיליף מראשו ויש חילוק בין גוף אחד לב' ומ"ה ס"ל דוקא עצם שיש בו מוח יש בו משום שבירת עצמות משא"כ עצמות הרכים עשה דוחה לל"ת והרמב"ם פוסק דיליף מגדילים ואין חילוק ע"כ אף בעצמות הרכים יש בו משום שבירת עצם. וכ"ז דרך פלפול אבל האמת דלהרמב"ם המשנה מיירי לענין שבירת עצמות ועשה דאכילת פסח ליש בעצמות הרכים

(ו) ובישוע"י סימן תרע"ז הקשה אסוגיא דפסחים פ"ט דמתנה במותר הפסח והרי לראב"ע דפסח נאכל עד חצות ומותר הפסח עד עלות השחר ומביא קדשים לידי פסול דממעט באכילתן עוד הקשה דשם אמרינן בתנאי דשלמים דממעט באכילתן וכ' תוספות דשמא יבוא לידי נותר. והרי ממעט באכילתן דעצמות שיש בהם מוח אסור לשבור משא"כ במותר הפסח מותר לשבור ואוכל המוח ונמצא דממעט באכילתן. והנה בקושיא האחרונה י"ל לפמ"ש הכסף משנה פ"ו דפהמ"ק הלכה י"א דבמקצת קרבן לא איכפת לן בממעט באכילתן כל שכן בהמות לא איכפת לן. לא קשה קושיתו. אך יש לחלק דתודה שנתערב באיל נזיר הזרוע נאכל לכהנים על כל פנים ולא ממעט באכילתו רק לישראל משא"כ במוח דשום אדם לא יאכל. ובלא"ה דברי