בית יצחק חושן משפט קפח

עשה דהשלמה. ולכאורה י"ל דבעיקר קו' התוס' בזבחים י"ל דבחל פסח שני בשבת לא מיקרי יש לו תשלומין הואיל ויצטרך לדחות שבת. ולפ"ז אף במת מצוה לא יטמא בע"פ דלא מקרי יש לו תשלומין אך זה תליא אי שבת בפסח שני הותרה או דחוי'. אך לפ"מ שכתבתי בספרי חא"ח סי' נ"ה אות ג' דר"ע דיליף מולאחותו דעושה פסח מטמא למ"מ ע"כ ס"ל טומאת קרובים הותרה דאל"כ קשה קו' ט"א ריש מגילה דילמא חד מנייהו לגופו דכ"ג אינו מטמא לקרובים וחד מנייהו אתי דכהן ונזיר אינו מטמא לקרובים כמו נזיר גרידא דס"ד אמינא הואיל והותרו לו טומאת כהנים הותרה לו טומאת נזיר וחד מנייהו לכהן ונזיר שיטמא למת למצוה וחד מנייהו לכ"ג ונזיר שאין מטמא לקרובים ומנ"ל עושה פסח. וע"כ טומאת קרובים הותרה ול"א הואיל רק בדחוי' כדאיתא בזבחים ל"ב. ולר"ע ה"ה דשבת הותרה ומ"ה עושה פסח מטמא אף בחל שני בשבת דמיקרי יש לו תשלומין הואיל ושבת סותרה

(י) ובהכי יש ליישב דברי הרמב"ם בסוף ה' כלאים שכ' בזה"ל הרואה כלאים שאין כבוד הבריות וכו' ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהיא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מצוה הואיל ופרט הכתוב ולאחותו. ולמה לא כתב ולמה פרט הכתוב עושה פסח הואיל דשב ואל תעשה כדאמרינן בברכות כ' ועיין בתומים סי' כ"ח ועוד קשי' איך כ' הרמב"ם הואיל ופרט הכתוב ולאחותו והרי מולאחותו ילפינן בש"ס לעושי פסח. להנ"ל ניחא דלכאורה קשי' קו' הט"א דנימא דולאחותו איצטרך לקרובים משום דה"א הואיל ואישתרי כנ"ל. אכן י"ל כיון דהש"ס דברכות קאי לרב דהוא ס"ל המוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק משום אין חכמה ואין עצה וכו' וע"ז מקשה הש"ס מעושה פסח ושם מקשה שפיר כיון דרב ס"ל טומאה הותרה בציבור כמ"ש הכסף משנה בית הבחירה פר"ה ה"ג וע"כ יסבור טומאת קרובים הותרה ואיתר קרא דולאחותו דל"ש לומר כקו' ט"א הנ"ל כיון דס"ל הותרה. ושפיר מקשה עלי' ומשני שב ואל תעשה אבל הרמב"ם דפוסק טומאה דחוי' ופסק טומאת קרובים דחויה. ולא איתר לשיטתו קרא דולאחותו ואין לו קרא על עושה פסח. ולכן יליף מולאחותו ולא מייתר הך דשב ואל תעשה וזה פלפול נחמד

והנה בדברי רש"י שכ' זב או מצורע ולא נקט יולדת נלע"ד די"ל דלר' חנניא בן עקביא דס"ל בדף צ"ג שני תקנתא דראשון ודריש וחדל לעשות הפסח ונכרתה אי קרבן ד' לא הקריב במועדו בשני. והזיד בראשון ושגג בשני פטור מכרת א"כ נראה דנשים פטורים מכרת אף בראשון דכיון דהתורה פטרה מהתיקון ואמרה נשים בשני רשות לא חייבה כרת דל"ל דבנשים חייבה כרת בראשון דלא יתכן דנשים חמורי מאנשים דהרי הוקשו לאיש כמ"ש בברוך טעם דין עשה דוחה ל"ת פ"ג (אך אולי בכרת ל"ש סברא זאת) דהרי באנשים הזיד בראשון ושגג בשני פטורין ונשים חייבות על הראשון דבשני רשות ועל כרחך נשים פטורי מכרת וא"א דקרבן נשים יקריבו הכהנים דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה ובנשים ליכא כרת. על כן לא פירש ביולדת והא דכ' רש"י בדף ס"ג ע"ב במחוסרי כפורים ביולדת שם ע"כ קאי לרבי דס"ל דף צ"ג דעיקר כרת חייב אראשון והזיד בראשון ושגג בשני ולרש"י שם אף אם עשה השני חייב כרת אראשון ובודאי גם נשים חייבות כרת ומ"ה אף יולדת דוחה עשה דהשלמה משא"כ לר"ח בן עקביא. והרבה יש לעיין בפרט זה

(יא) והנה התוס' ד"ה תתי עשה דפסח הקשו הא ל"ה בעידנא ותי' דמיירי שישחטו הפסח עלי' וכשמביא כפרתו ויהי' ראוי לאכול מקיים למפרע מצות שחיטת הפסח והוה בעידנא. והנה נראה מדבריהם דעיקר הא דבעידן בעידנא היינו שלא יעבור על הל"ת קודם שיקיים העשה אבל אם יקיים העשה קודם שיעבור על הלאו שפיר דוחה כגון בנ"ד שישחטו ויזרקו עלי' ויקיים מצות פסח ואח"כ יקריבו הכפרה כיון דאז תגלי מלתא למפרע דמעיקרא קיים המצוה שפיר דחי אף דל"ה בעידנא ממש. וכ"כ במנ"ח מ"ץ דאם מעיקרא אוכל הבשר ואח"כ עובר בלא ילין שפיר עשה דוחה לל"ת. אך י"ל כיון שלא קיים המצוה עד שיביא הכפרה מיקרי זה בעידנא אבל אם קיים העשה בתחלה שוב לא דחי ללאו. והנה הגאון מ' ליבש נאטנזאהן ז"ל הוסיף הטעם דבעינן בעידנא הוא שאם יעבור על ל"ת קודם שמא ימות ולא יקיים העשה וכ' בטעם שכתב המג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה ל"ת וא"צ בעידנא דגמירא דציבור לא מייתי כדאמרינן בתמורה ט"ו שאין הציבור מתים הובא קצת בשואל ומשיב מ"ג ח"ב יו"ד. דלטעם זה היכא דמעיקרא מקיים העשה שפיר דחי ודברי התוס' כפשטן. אמנם י"ל בטעם הדבר דבעינן בעידנא דמצות אין לך אלא מקומן ושעתן על כן בעינן בעידנא ממש ואף היכא דמעיקרא מקיים העשה לא דחי' הלאו. ובתוס' יבמות צ' כתבו דמ"ע דציצית הוא לאחר שנתעטף והקשה שאג"א איך דחי עשה דציצית ל"ת דכלאים הא ל"ה בעידנא דלאו דכלאים עובר בשעה שנתעטף ועשה דציצית אינו מקיים רק לאחר שנתעטף. ועיין מ"ש בספרי ב"י חא"ח סי' ה' אות ו' ובספרי ליו"ד ח"ר סימן קנ"ט אות י"א. אמנם אם נאמר טעם דבעינן בעידנא שמא לא יקיים העשה ל"ק קו' שאג"א דבשעת העיטוף הוה ודאי שיהי' תיכף מעוטף ויקיים העשה אך י"ל שהיא ספק שמא לא יגמור העיטוף. והנה לדעתי הדבר תליא במחלוקת דלרבא דס"ל גיטין כ"ח שמא ימות חיישינן י"ל טעם בעידנא שמא ימות אבל אביי דלא ס"ל שמא ימות טעם דבעינן בעידנא דמצות אין לך אלא מקומן ושעתן ול"מ מה שמקיים העשה מקודם. ולפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמב"ם פ"ו מק"פ ה"ב שפוסק דעל טבול יום שוחטין וזורקין ועל טמא מת שחל ז' בע"פ אין שוחטין וזורקין אף שהוא טבל יום ויליף לה מדכתיב טמאים לנפש אדם. ואמנם הר"א מזרחי פ' בהעלותך יליף מדכתיב טמא לנפש טמא מת דוקא נדחה ולא שאר טמאים. והקשה בשעה"מ פ"ו מק"פ דהרי אביי מסיק בדף ס"ז דמקרא דטמא לנפש ילפינן דציבור עבדי בטומאה דוקא בטמא מת אבל בזב ושאר טמאים ציבור נדחין ואיך יליף מלנפש דטמא מת בז' אין שוחטין וזורקין עלי'. ועי' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ב סימן מ"ג אות ו' דבר יקר אך שם נדפס בטעות על הרמב"ם וצ"ל על הרא"ה. וכעת נ"ל בדרך זה דהנה בפסחים יליף ר"ל מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' יאמר טמאי מתים וכו' אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין. והקשה אביי אי הכי לימא יאמר זב ואנא יאמר מצורע. ואנא אמינא אם זב משתלח מצורע לא כש"כ. והקשיתי בספרי דהרי אף מצורע מוסגר טעון שלוח כדאמרינן במגילה ח' ואם לא נכתב מצורע הוי אמינא דמצורע יקוץ בהרת ויעשה פסח ומצורע מוסגר אין טעון ספירה ואי דל"ה בעידנא ואף עשה שיש בו כרת אינו דוחה ללו"ע שלא בעידנא כדעת תוס' חולין ע"ח ד"ה מנין. דלא כתוס' זבחים נ"ג ד"ה לענין מ"מ הוה אמינא שישחטו ויזרקו עלי' ואח"כ יקיץ דזה מקרי בעידנא כמ"ש תוס' פסחים נ"ט. אך אביי כשיטתי' דל"ח לשמא ימות וטעמא דבעידנא משום דאין למצות אלא מקומן ושעתן ואף אם ישחטו ויזרקו עלי' אם אח"כ יקוץ בהרת הוה שלא בעידנא ע"כ שפיר מקשה. והוצרך לומר לעולם מקרא קמא ויליף מטמא לנפש אבל הרמב"ם והרא"מ פסקו כרבא דחייש לשמא ימות וזה טעם דבעי בעידנא אבל אם מעיקרא קיים העשה ל"ב בעידנא ול"ק קו' אביי ויליף מקרא דוישלחו דטמאים עבדו בטומאה ומקרא דלנפש דטמא מת בזמן שלו נדחה. וע' מ"ש בספרי לאו"ח סי' י"א אות ג' ובספרי ליו"ד ח"ר סימן נ"ד אות ג"ד דברים יקרים בענין זה

(יב) והנה לפרש דברי הגמ' ע"ב שהקשה ר"ס לרבא ושני לי' א"ל משום דחלבי שבת נעשין ביו"ט אנן ניקום ונימא דהאי קרא בי"ד שחל להיות בשבת ומשני שבקי' לקרא דהוא דחוק ומוקי אנפשי' מה קשיא ליה ומה משני ליה וכבר תמהו בזה כל המפורשים נ"ל הנה במה שהקשה וכי מאחר דחלבי שבת נעשין ביו"ט דהו"ל להקשות וכי מאחר דחלבי חול אין קריבין ביו"ט אנן ניקום ונוקי דזה עיקר הטעם. ונ"ל דלכאורה אין כאן קושיא די"ל לא ילין לבקר זבח חג הפסח היינו דבבקר נפסל בלינה ובכל הלילה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ולא יקטיר בלילה וכבר הקשו כן המפורשים אמנם מוכח דלינה מועלת בראשו של מזבח. מדהתירה התורה לחלבי שבת שקריבין ביו"ט אף דהוי מלאכה שהרי חלבי חול אין קריבין א"כ בחלבי שבת נמי נעלה ע"ג מזבח ולמוצאי יו"ט יקטירן וע"כ לינה מועלת א"כ ע"כ הפירוש הא כל הלילה ילין להקטירן ע"כ מוכרח לאוקמי בי"ד שחל בשבת. ומה דלא ניחא ליה לאוקמי בשבת דהרי זה לר"ע מוקמינן דס"ל ולא עולת חול ביו"ט דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט כדאיתא בתוס' ובשבת קי"ד. והתוס' דף ס"ט ד"ה שוחטין הקשו למ"ד שוחטין למ"ל קרא דטמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו. ומה שתירצו דקמ"ל דעושה בשני אף דהוה תיקון דראשון עדיין קשי' לר"ע דס"ל מגדף היינו מברך את השם ולדידי' ע"כ ס"ל כרבי דל"ה תשלומין דראשון (כדאמרינן בדף צ"ג ומה שתירצו דקי"ל דציבור עבדי בטומאה הקשה בשעה"מ דהרי זה נלמוד מבמועדו. ואין לומר דבמועדו קאי אשבת דז"א דהרי שבת נלמד מקרא דלא ילין דע"כ קאי אשבת לר"ע וא"כ ע"כ במועדו קאי אטומאה. וע"כ צ"ל דר"ע ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ לזה קמ"ל בקרא דטמא אינו עושה פסח. ובזה מיושב קו' תוספות דף צ"ג דאמרינן שם דר"ע ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ שהקשו דהרי מ"ד אין שוחטין וזורקין יליף לה מדר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה שחל ז' שלהן בע"פ ור' עקיבא ל"ל דרבי יצחק בסוכה כ"ב להנ"ל ניחא דר"ע יליף מקרא גופי' דקמ"ל דטמא אינו עושה פסח דאל"כ למ"ל קרא כקושית התוס' ומצאתי בשעה"מ שכ' קצח כעין זה. אמנם מה שנראה דוחק לר"ס הוא קו' גדולה לפמ"ש בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' י"ד אות י' וסימן נ"ב אות א' דבמדבר דהי' בשר נחירה מותר מ"מ זר הי' כשר בשחיטה דמקבלה ואילך מצות כהונה וטמא פסול דשחיטה הי' עבודה ושליחא דידן וכל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד שליחא הק"ל למה כתב רחמנא דטמא אינו עושה פסח דכתיב לכם או לדורותיכם ולפי' שפי' בקרא דקמ"ל דאין טמא עושה פסח אף בטמא שרץ או טמא מת ב"ז אין שוחטין וזורקין במדבר. ולמ"ל קרא בשלמא אי לא ילין לא מיירי בשבת איצטרך במועדו על שבת דאיש כי יהיה טמא אציבור כתי' התוספות. אבל אי מיירי קרא דלא ילין בשבת הדבר קשה כנ"ל וע"ז השיב רבא שבקי לקרא דהוא דחוק. וכונתו דאף אם לא מוקי לקרא דלא ילין בשבת עדיין קשה. דהנה כתבתי בספרי ח"ר סימן נ"ב אות ה' דקרא איצטריך לטמא שאינו אוכל ומה ששאלו למה נגרע י"ל דס"ד דעשה דוחה לל"ת ואי דאכילה בטומאה הוי כרת ולא ידעו עוד דפסח בכרת י"ל דמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח דליכא כרת כדמוכח מרמב"ם פי"ט מפסהמ"ק ה' י"ג. אמנם בספרי ליו"ד ח"ב סימן ל' אות כ' הוכחתי מיבמות ל"ג דאף בטומאה שאין הנזיר מגלח. ולראב"ד אין