בית יצחק חושן משפט קפה

בשם קרבן אהרן דר' ישמעאל לא דרש סמוכין והוא כ' דהיכי דמוכח דריש סמוכין על כן י"ל דר' ישמעאל גופי' מסופק על כן לא אמר לא איסור ולא היתר ובעיקר דינא דפסיק רישא הנה במרכבת תמה על הרמב"ם שכ' פ"ח ה"ה דמזרר זריד לאכילה שיעורו כגרוגרת ולא הביא דזה דוקא בארעא דחברי' דבדידי' הוה ליפות הקבוע בכל שהו ואי דאינו מכוין הוה פ"ר כדאמרינן בשבת ק"ג. וגם הקשו על הרמב"ם פ"ח מסוכה שכ' או שלקטן לאכילה ומשמע דמותר ללקוט ולא מייתי דאית לי' הושענא אחריתא דוקא. גם הקשו על הרמב"ם פ"א מק"פ שסתם דבשבת מפשיטין הפסח גם למטה מהתזה והלא הוה פ"ר ולא הביא דזה דוקא בברזי כדדמרינן בשבת קי"ז. עוד הקשו ממה שפוסק פ"י מכלאים דלובש כלאים להבריח המכס לוקה והלא הוה דשא"מ כדאמרינן בב"ק קי"ג. וע"כ ל"ה פס"ר

והנה במרכבת מביא דברי רש"י זבחים צ"א ע"ב דאף מזלף בטיפין גסות דהוה ודאי מכבה כיון דאפשר בטיפין דקות ל"ה פס"ר וכיוצא בזה כ' הש"ג ס"פ האורג וז"ל ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפס"ר אז אפי' עביד אותו מעשה בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר. ולפ"ז מפרש הרמב"ם מ"ש בשבת ק"ג דמיזרד זריד בארעא דחברי' הכונה כיון דמשכחת מיזרד זריד בארעא דחברי' על כן אף בארעא דידי' ל"ה פס"ר וכן בסוכה דאית לי' הושענא אחריתא וכן בשבת קי"ז דעביד לי' בברזי. וכן החילוק בכלאים בלובש לגנוב מכס ובלובש למכור דשם במכס א"א רק בלבישה משא"כ במוכרי כסות דאפשר דעביד כצנועין

(יא) אמנם גוף הדין והסברא אינו מובן. ונ"ל עפ"י דברי רש"י בש"ס דמנחות ל"ח ע"ב ד"ה מידי צבעא גרים ובתוס' שם שפירש משום דקרא ברוב טליתות מיירי שהן לבנות ואינן צבועין תכלת וכיון דכתיב הכנף מין כנף הוה כאלו כתיב בהדי' תן שני חוטי לבן תחלה ואח"כ פתיל תכלת. הרי כיון דרוב לבן וכתיב מין כנף הוי כאלו נכתב לבן בפירוש. ולפ"ז י"ל בכל מלאכת שבת לא אסרה תורה עד שיתכוין למלאכה כגון בגירר כסא לא אסרה תורה רק לעשות חריץ וכיון שאינו מתכוין לחריץ לא אסר לגרור אבל אם אי אפשר לגרור בלי חריץ התורה אסרה הגרירה ומה בכך שאין מכוין לחריץ הרי הוא מכוין לגרירה וזה גופא אסור. והנה במזרד זרדין אלו בכל מזדר יש יפוי בקרקע אז בכלל מלאכת חורש יש תולש עולשין או מזרד זרדין וחייב משום חורש אף אם לא מכוין ליפות הקרקע אבל כיון דמשכחת מזרד זרדין בארעא דלאו דידי' דלא נהנה בהיפוי. ול"ה מזרד זרדין בכלל תורש על כן אם לא מכוין א"ח. וכן הפשטת עור הוי מלאכה דהוה תיקון לעור על כן לא נאסר רק אם מכוין בהפשטה לצורך העור אבל אם. מפשיט לסלק העור מעל הבשר ל"ה באיסור הפשטה רק אלו בכל הפשטה הוה תיקון העור אסרה התורה אף ההפשטה אמנם אם משכחת הפשטה בדחזי דל"ה תיקון העור שוב ל"ה באיסור הפשטה רק אם כיון לצורך העור. וכן במיעוט ענבים ביו"ט אלו לא משכחת מיעוט ענבים בלא תיקון הוה בכלל האיסור תיקון מנא מיעוט ענבים והרי הוא מכוין למעט ענבים אבל אם משכחת מיעוט ענבים בלא תיקון מנא ל"ה מיעוט ענבים בכלל האיסור על כן אף אם לית לי' הושענא אחריתא ל"ה בכלל האיסור ואם לא מכוין לתיקון מותר וכן בכלאים התורה אסרה הלבישה משום הנאת הלבישה ובגונב המכס א"א בלא לבישה ונאסרה הלבישה גופה משא"כ במוכרי כסות אפשר בלא לבישה ולא נאסרה המכירה רק אם מכוין להנאה. וכן במנדב שמן שזלפו ע"ג האשים אלו לא הי' אפשר בלי כיבוי הי' בכלל מלאכת כיבוי שהיא מאבות מלאכות מלאכת דיליף ע"ג אשים והוה כנכתב בפירוש לא תזלף והרי הוא מכוין לזילף אבל אם משכחת זילוף בלא כיבוי כגון בטפים דקות ל"ה זילוף בכלל ולא אסור רק משום לא תכבה וכיון שאין מכוין מותר. וכן בצירוף אלמלא לא משכחת נתינת ברזל למים רק שיה' צירוף הנתינה למים בכלל האיסור והוי כנכתב בפירוש לא תתן ברזל למים אבל אם משכחת נתינת ברזל למים בלא צירוף ל"ה הנתינה למים בכלל האיסור רק הצירוף שאסור וכיון שאין מכוין לצירוף מותר. והא דצריך הרמב"ם לומר אין שבות במקדש הוא משום כיבוי בכלי דאסור מדרבנן. ועיין מ"ש בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' ס"ג אות ו' עפ"י דברי רש"י מנחות ל"ב ע"ב הנ"ל

(יב) והנה לפי סברת רש"י מנחות כיון דרוב הוה מין כנף הוה כנכתב בפירוש לבן. י"ל דאם ברוב פעמים הוי פסיק רישא אסור בדבר שא"מ מן התורה דהוה כנכתב האיסור בפירוש. ולה משמע כן ברש"י זבחים צ"א. ועיין תוס' שבת צ"ה ד"ה דמכבד שר"א ס"ל חייב חטאת שהקשו אי ל"ה פסיק רישא שיעשה גומות אמאי ר"א ס"ל חייב חטאת והלא אף לר"י דשא"מ בשבת ל"ה רק דרבנן ואם הוי פ"ר אמאי שרי לר"ש. (ולפמ"ש לעיל דב"ש לא דרשי סמוכין ולדידהו דשא"מ דאורייתא מיושב קו' תוס' דר"א מתלמידי ב"ש כמ"ש תוספות ביצה ל"ד ומ"ה כשיטתי' ס"ל דדשא"מ חייב חטאת דלא דריש סמוכין וזה ישוב נכון). והנה התוס' תירצו דלר"א הוי פ"ר ולרבנן ל"ה פ"ר. וזה דוחק לומר דפליגי במציאות להנ"ל י"ל דרוב פעמים עושה ופליגי אי ברוב הוה פ"ר. וקצת י"ל דתליא אי חיישינן למעוטי ור"א ס"ל ביבמות ס"א ע"ב דקטנה מתיבמת ול"ח למיעוט ומ"ה ברוב הוי פ"ר ור"ש ס"ל ביבמות ס"ו ע"ב לחד תירוץ דחייש למיעוט ולכן ל"ה פסיק רישא אך זה דוחק לומר דלקולא חייש למיעוט ומכל מקום יש לומר דסבירא לי' דפסיק רישא ל"ה רק אם הוא ודאי ולא ברוב דרוב ל"ה ודאי ואקצר בזה

ובשאג"א אב"א סימן ל"ד נסתפק במצות כתיבת ס"ת שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות כתיבת ס"ת דמצוה לכתוב ס"ת שיש בה שירה לפי שאין כותבין התורה פרשיות אם עיקר קפידא לכתוב השירה ונ"מ אם כתב כל התורה ובלה ונקרע ונשתייר השירה יצא או כיון שאין כותבין פרשיות קיפדה התורה על כל התורה שיכתוב עיי"ש. (ולפמ"ש רש"י מנחות ל"ח ע"ב דכיון דרוב טליתם לבן הוי כאלו כתבה התורה בפירוש לבן ה"ה כיון שאין כותבין פרשיות הוי כאלו כתבה התורה בפירוש כל התורה. ובאמת גם השאג"א מסיק כן מסברא דנפשי'

(יג) והנה דברי הרא"ש פ' ח' שרצים תמוהים דמייתי ראי' דבשאר איסורין פסיק רישא דלא ניחא לי' אסור מדפריך בזבחים צ"א אהא דאמר שמואל במנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים והא קמכבה. והרי הו"ל פס"ר דלא ניחא ליה ודבריו תמוהין דהרי באמת בגמ' משני דלר"ש מותר ומוכח להיפך וכבר תמה בזה מהר"ל מפראג וברכת הזבח ועיין מג"א סי' ש"ך. ונ"ל ליישב הנה בזבחים משני בתחילה כיבוי במקצת לאו שמי' כיבוי. ומקשה בגמ' והא אר"נ המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב ומשני דליכא אלא האי איבעית אימא כיבוי דמצוה שאני. ובתירוץ זה צ"ע דאין לומר דעשה דוחה לל"ת דאין עשה דוחה ל"ת במקדש על כן צ"ל דבתירוץ זה קאי נמי תירוץ הראשון דר"נ מיירי דליכא אלא האי רק דמוסיף דגם כיבוי במקצת אסור כדין חצי שיעור רק כיבוי דמצוה שוב עשה דוחה לאיסור זה כמ"ש בשושנת העמקים הובא בספרי ליו"ד ח"ר סי' קמ"ג בש"ה. והנה בדין ח"ש כתבתי בספרי לא"ח סי' ל' אות ז' דר"י ס"ל מנחות נ"ד בכזית שצמק וחזר ותפח חייב כשיטתי' דס"ל ח"ש אסור מן התורה ולא הי' היתר ומ"ה בחזר ותפח חייב דאין דיחוי באיסורין ור"ל דס"ל פטור כשיטתי' דח"ש מותר מן התורה על כן נדחה מהאיסור ומ"ה חזר ותפח פטור, ושם אמרינן רב ור"י אמרי כמות שהן שמואל ור"ש בר רבי ור"ל ס"ל לכמות שהן ופליגי בצמק וחזר ותפח א"כ ע"כ שמואל ס"ל ח"ש מותר מן התורה. וכן כתבתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ט אות ז'. והנה בגמרא מייתי על שמואל ת"ש יין כדברי ר"ע לספלים וגירסת תוס' מנחות צ"א כדברי ר"ע לאישים ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש. והכונה דבאמת כיבוי במקצת לאו שמה כיבוי ור"ק דמ"מ אסור מדין ח"ש. ושמואל כשיטתי' דח"ש מותר מן התורה ופס"ר באיסור דרבנן מותר כשיטת תה"ד ור"ע ס"ל דשא"מ אסור אף באיסור דרבנן והרא"ש מייתי ראי' ממקשן דס"ד כיבוי במקצת שמי' כיבוי ומקשה והא קמכבה והלא הוי פ"ר דלא ניחא לי' וע"כ בשאר איסורין פ"ר דלא ניחא לי' אסור באיסור תורה. וניחא בזה דברי הרמב"ם דלא פסיק כשמואל במנדב יין לספלים דכיון דפוסק ח"ש אסור מן התורה פ"ר אסור ואסור לזלף משום מכבה

בעזה"י דרוש כה לשבת שלפני שבת הגדול שחל בשבת שנת תרנ"ט. בסוגיא דפסחים נ"ט

א) הנה במשנה אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרבי' והקטר חלבי'. ובגמרא דף ס"ח ע"ב תניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתא שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשירים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך. והכוונה מדדוחה שבת והרי אפשר להמתין עד הלילה ולא לידחי שבת כדאמרינן במנחות דף ע"ב וקשה דילמא מהאי טעמא דחי שבת שהרי אמרינן בפסחים נ"ט ע"ב ר"כ רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עלי' עלי' השלם ופירש"י דמשמע שלא יתעכב דבר אחר תמיד של בין הערבים ומשני בשניתותרו ופירש"י בקרבנות שנזרק דמם קודם התמיד ולא הספיקו להקריב דכיון דנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם. וא"כ אס"ד דהקטרת חלבי' אינו דוחה שבת א"כ לא נראה להקרבה ואסור להקריב בלילה ומ"ה דוחה שבת דאס"ד דאינו דוחה שבת א"א להקריב בלילה דכתיב עליה השלם. אמנם לק"מ דפסח קרב אחר התמיד ול"ש עלי' השלם בפסח על כן מותר להקטיר האימורין בלילה אף אם לא חזי להקריב ביום ושפיר הוכיח ר"ש דחביבה מצוה בשעתה. ומה שהקשה ר"כ בפסחים ולא ילין חלב חגי עד בקר משום דס"ל לרב כהנא דלא ילין חלב חגי קאי אחגיגת י"ד הבאה עם הפסח כמו קרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב דדרשינן בפסחים ע"א דקאי על בשר חגיגת י"ד. ורב כהנא גופי' מוקי קרא דלא ילין לאמורי חגיגת חמשה עשר בדף ע"א. על כן שפיר מקשה. והנה בירושלמי פ' אלו דברים מוקי לה לקרא דלא ילין חלב חגי בחגיגת י"ד ומקשה הא כל הלילה ילין והלא קרבן חול אינו קרב בשבת והובא בתוס' בסוגין והא דלא הקשה מעלי' השלם ולישני כשניתותרו כמו שהקשה בש"ס. נראה דחגיגת י"ד נשחט ג"כ אחר התמיד ונזרק לאחר התמיד כמו פסח כמ"ש תוס' רי"ד פסחים. ולא נאמר בה עליה השלם. ואף דנראה דהתוס' רי"ד קאי לבן תימא נראה דגם ירושלמי דס"ל לא ילין חלב חגי קאי בחגיגת י"ד קאי לבן תימא דמאן