בית יצחק חושן משפט קפד

(ז) והנה בספר מעשה רוקח לזקיני הגאון מ' אלעזר רוקח על ש התורה פ' ויקהל כ' בטעם ר' יהודה דס"ל משאצל"ג חייב משום דכשיטתי' ס"ל דלא דריש סמוכין רק במשנה תורה כמבואר ביבמות ד' ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיב רק מדאסמיך שבת למלאכת המשכן ובמשכן כתיב מלאכת מחשבת ור' יהודה לא דריש סמוכין. ועי' בשואל ומשיב מ"ק ח"ב סי' ס"א מה שכ' על דברי. ובאמת דברי' תמוהין דהרי בחגיגה י' אמרינן דאפי' לר"י חופר גומא בבית פטור משום מקלקל וע"ז קאי ג"כ כהררין התלוין בשערה משום דמלאכת בשבת לא כתיב רק דילפינן מסמוכים הרי דר"י יליף מסמוכים למלאכת מחשבת ולמקלקל דפטור. וכן מוכח מכריתות דטעמא דמקלקל משום דל"ה מלאכת מחשבת. וכן דעת תוס' דר"י בשבת לא אסר דשא"מ רק מדרבנן דל"ה מלאכת מחשבת. איברא קשה דהרי ר"י לא דריש סמוכים רק במשנה תורה וצ"ל למאי דמסיק ביבמות דבמשנה תורה דריש ר"י משום דמוכח או דמופנה ה"ה היכי דמופנה דריש בכל התורה וכאן מלאכת מחשבת במשכן מופנה לגמרי ועל כן דריש ר"י ג"כ סמוכים וכ"כ תוס' יבמות ד' ד"ה וכי מפני דדרשינן בספרי יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים ת"ל איש כאחיו וסמך לי' אם על תודה. והובא בש"ס דקדושין נ"ג ואמרינן שם סתם כדברי ר"י וטעמא דדריש שם סמוכים אפילו לא במשנה תורה משום דמוכח או דמופנה עיי"ש. ולפ"ז י"ל דוקא ר"י ס"ל בשבת דשא"מ רק מדרבנן דהרי הוא דריש סמוכים כדמוכח מקדושין נ"ג מספרי' הנ"ל אבל ראב"צ י"ל דלא דריש סמוכים כלל ומ"ה ס"ל בחותך גחלים להתחמם והובערו מאליהם חייב שתים ואמרינן בכריתות שם דס"ל דשא"מ חייב וס"ל משאצל"ג חייב ומקלקל חייב דל"ב מלאכת מחשבת ומיושבת קו' תוספות. וכן מיושב מה שהקשה בישוע"י סי' ש"ך לרש"י דס"ל בשבת ק"ו דר"י דס"ל מקלקל פטור משום דס"ל משאצל"ג חייב ותיקון מצוה חשיב תיקון ול"ה מקלקל במילה והבערת בת כהן איכא תיקון אצל אחרים. ור"ש ס"ל תיקון אצל אחרים הו"ל משאצל"ג מ"ה ס"ל מקלקל חייב. אמאי ס"ל לראב"צ בכריתות מקלקל חייב וגם משאצל"ג חייב ע"ש. להנ"ל י"ל דדוקא לר"י דדריש סמוכים דס"ל דאין מחלקים גם קדשים קלים. ע"כ ס"ל מקלקל בחבורה פטור דל"ה מלאכת מחשבת אבל ראב"צ לא דריש סמוכים כלל ומ"ה ס"ל משאצל"ג ומקלקל בהבערה חייב ודוק. אך קצת דוחק דלפ"ז יסבור דבכל מלאכות מקלקל חייב ולא אשכחן מי דס"ל כן על כן רחוק לומר כן

(ח) והנה רש"י גורס אבל הכא צירוף דרבנן הוא ומבואר דס"ל לרש"י דלר"י דשא"מ אסור מן התורה אף בשבת. והקשו על רש"י דהרי רש"י גופי' כ' בשבת קכ"א דלר"י דשא"מ רק מדרבנן עיי"ש ד"ה לפי תומו. ונראה דדוקא שם דהוה דשא"מ וגם משאצל"ג ס"ל לרש"י דלר"י הוא מדרבנן אבל דשא"מ לבד כגון בצירוף ס"ל לר"י דאסור מדאורייתא ומ"ה צ"ל דצירוף דרבנן ורש"י לא גרס דאין שבות במקדש דס"ל דשא"מ מדאורייתא לר"י וזה דוחק. אמנם יותר נראה דרש"י ג"כ ס"ל דשא"מ דרבנן והא דלא גרס דאין שבות במקדש י"ל הנה בש"ס דידן מקשה והא מצרף ובירושלמי יומא מקשה והא מכבה. והא דלא מקשה בש"ס דידן והא קמכבה משום דבגחלת של מתכת ל"ה כיבוי רק מדרבנן כדאמרינן בשבת מ"ב. והוה ס"ד לומר אין שבות במקדש רק דהברטנורא כ' בפ"ג דעירובין דהא דלא גזרו על שבות בין השמשות דוקא בחד שבות אבל בב' שבותין גזרו אף בבה"ש וע' תשו' שערי אפרים דזה דוקא בבאין כאחד וע' מ"ל פ"ד ממלוה דשני איסורי דרבנן כדברי תורה הם וע' מ"ש בספרי בית יצחק. ולפ"ז י"ל דה"ה במקדש ב' שבותים גזרו במקדש ומ"ה לא הקשה בגמ' משום מכבה די"ל אין שבות במקדש אולם הקשה והלא מצרף דהוה דאורייתא ול"מ לשנויי דצירוף דרבנן ואין שבות במקדש דב' שבותים גזרו במקדש והוצרך לשנוי דצירוף דרבנן ודשא"מ מותר בדרבנן. והגם שיש לומר דבשני איסורים דרבנן אסור מכל מקום יש לומר בזה שוב אין שבות במקדש וזאת הערה נכונה. ולא תקשי ממ"ש המרדכי בפרק ב' דשבועות ומובא במחבר סוף מקואות דאסור לטבול בחמין. ומבואר בספרי ליו"ד ח"ב סי' ל"ה דיש איסור לטבול כל גופו בשבת בחמין כמבואר ברדב"ז ח"ד סי' צ"ח ונמצאו דשני שבותים יש איסור דטבילה בחמין ואיסור דרחיצה ביו"כ בחמין. דיש לומר דהחמין שהי' שופכין לתוכן לא הי' חמין כל כך ואקצר

והנה התוס' הקשו על הא דמצרף דדשא"מ בשבת דרבנן ואין שבות במקדש והלא הוה פסיק רישא וזה ודאי דאורייתא אמנם לשיטת רש"י דצירוף דרבנן הוא ל"ק לפמ"ש בתה"ד הובא במג"א סימן שי"ד דבאיסור דרבנן מותר בפסיק רישאי. אך המג"א הקשה עלי' מסוכה ל"ג ועיין בספרי לאו"ח בישוב דבריו. והנה בתוס' שבת מ"א ע"ב סד"ה מיחם כתבו בההיא דהתולש עולשין בארעא דידיה חייב חטאת אע"ג דאין מתכוין ליפות את הקרקע לא דמי לכל משאצל"ג כגון חותה להתחמם דהתם אע"פ שאין מתכוין ליפות אנן סהדי דניחא ליה אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו דבלא הבערה זו יתחמם וכיון שאינו נהנה בבירור לא נתכוין להבעיר והוה משאצל"ג אולם בתוס' יומא כתבו בזה"ל אבל בההיא דהבונה כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין ליפות. ולשון זה צ"ע דמה מועיל מה שאנן סהדי דהוא מתכוין והרי הוא אומר שלא התכוין ליפות ואדם נאמן על עצמו אף נגד ב' עדים כדאיתא בכריתות י"ג ואפי' לר"מ דס"ל עדים נאמנין לחייבו מ"מ לא יתכן דע"י אנן סהדי לא יהי' נאמן. על כן דברי תוס' צע"ק

(ט) והנה בתה"ד כ' דחופר גומא וא"צ לעפרה חייב ומג"א סי' שי"ד ס"ק ה' חולק וכתב דז"א אלא בצריך לגומא אבל בשאינו צריך לא לגומא ולא לעפר פשיטא דפטור דהוה מלאכה שאצל"ג ונ"ל דהתה"ד ס"ל כרברת המ"כ המבואר בכסף משנה פ"א דשבת ובמג"א סי' רע"ח דפסיק רישא שאינו מכוין כלל גרע ממלאכה שאצל"ג דשם הוא מכוין ואינו מכוין לתכליתו ומ"ה ס"ל בחופר גומא וא"צ לא לעפרה ולא לגומא חייב. ומג"א ס"ל כתוס' דהחילוק הוא דבפסיק רישא דנהנה אנן סהדי דניחא ליה מגוף המלאכה. הו"ל כמתכוין ומ"ה היכא שא"צ למלאכה כלל הוי ג"כ משאצל"ג היכא דלא נהנה כלל. והא דכ' מהרי"ק הובא לעיל דכאמר לו נכרי קטול אספסתא או בשול לי ואם לא יהרגנו הוא משאצל"ג הוא לכ"ע משאצל"ג. וסברת הכ"מ יש לה מקום לפמ"ש תוס' מגילה ט' ד"ה בשלמא דכשכתב בלשון תרגום גרע מלא נכתב כלל. ובנדה כ"ג ע"ב ד"ה שר"מ אומר דס"ל לר"מ אם אינו דומה כלל לאדם טמאה לידה ואם דומה במקצת ולא חצי צורה גרע טפי. ובתוס' סוטה ל"ג ד"ה ור' יהודא כתבו דתימא לומר לר"י שאם קרא בשאר לשון גרע מלא קרא כלל. ולפמ"ש בשם תוס' מגילה אין זה תימא ועל כרחך ס"ל לר' יהודה כן דלא יחלוק אכולא תנאי דקריאה לא מעכבה. ועיין בספרי חיו"ד ח"א סי' י' אות ד' ועיי"ש שכתבתי דזה היא האיבעי' חולין ל' שהה במיעוט סמנים ופירש"י במיעוט בתרא וכ' זקיני ח"ש דלצד האיבעי' פסול מדאורייתא דאף דאם לא שחט כלל כשר אם שחט בפסול גרע טפי. עיי"ש שהארכתי וה"ה לענין משאצל"ג י"ל אף אם לא כיון כלל חייב אם כיון לתכלית אחר פטור. ובספרי חא"ח סימן מ"ד אות ח' כתבתי ליישב קו' תוס' שבת קכ"א דאמרינן בקטן שבא לכבות ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו והרי כיבוי הוה דרבנן ולכ"ע אין מצוין להפרישו וכתבתי דקטן שאין לו כונה גרע כמ"ש הכסף משנה דטעמא דכיבוי משום מצאל"ג וכאן גרע טפי ומ"מ בזה יש לעיין. והנה קשה לפ"ז בהא דאמרינן שבת קכ"א נחש דורסו לפי תומו וכ' רש"י דאף לר"י דשא"מ דרבנן ומשום צערא ל"ג וכתבתי לעיל כונתו כיון שאינו מתכוין ומשאצל"ג ס"ל לר"י דהיא דרבנן. ולפמ"ש דס"ל לר"י בסוטה ל"ג דקריאה לא מעכבה ואם קרא בלשון אחר מעכבה ה"ה דס"ל ככסף משנה ודשא"מ ל"ה משאצל"ג כיון שאין מתכוין כלל ודו"ק איברא דע"כ צ"ל ברש"י שם דל"ה פס"ר ויש לעיין. ועיין תוס' כתובות ה' דדשא"מ ומשאצל"ג מותר אף בפסיק רישא וזה ג"כ קשי' להכסף משנה. על כן נראה דכונת הכסף משנה דוקא אם היה מכוין היה חייב כגון בתולש עולשין בארעא דידי' ה"ה בפס"ר חייב משא"כ בהך דבעילה בשבת דא"צ לפתח וכן בכיבוי דהוי משאצל"ג וכן בהריגת נחש אף באינו מתכוין ל"ג ממתכוין. ולפ"ז בכיבוי ע"י קטן ודאי הוה דרבנן אף דאין לו כונה כלל וז"ב. ובחופר גומא דבכונה לגומא חייב וא"צ כלל שפיר כתבנו דתליא בפלוגתא שבין הכסף משנה בשם מ"כ ותוס' כנ"ל. וראיתי במרכבת ח"ר פ"א משבת דף י"ב ע"א שמפלפל בדין אם אינו צריך למלאכה כלל. ולפענ"ד תליא במחלוקת שבין הת"ה למג"א שהבאתי לעיל

(י') והנה בנדה ובכתובות ו' מבואר דמניקת שלא הגיע זמנה ונשאת ב"ש נותנין לה ד' לילות וב"ה אומרים עד שתחי' המכה ובהגיע זמנה לראות ב"ה אומרים נותנים לה ד' לילות עד מוצאי שבת וקמ"ל מותר לבעול בשבת והקשה בהפלאה אמאי לא תני ברישא לב"ש עד מוצאי שבת. ונ"ל הנה טעם דמותר לבעול בשבת או משום דמקלקל הוא אצל הפתח או משום דהוי משאצל"ג ומותר משום מצוה וכתבתי לעיל דמלאכת מחשבת כתיב במשכן. דרשינן סמוכים אף לר"י משום דמוכח או דמופנה ומה"ט ס"ל לר"י מקלקל בחבורה פטור ודשא"מ בשבת רק דרבנן. אמנם בשבת כ"ה מבואר דסדין בציצית ב"ש פוטרין וכ' רש"י דב"ש לא דרשו סמוכין וע"כ צ"ל אף במשנה תורה לא דרשי ולשיטתם מקלקל חייב על כן לדידהו אסור לבעול בשבת ולכן לא תני עד מוצאי שבת. איברא דלדעת תוס' מנחות ד"ה סדין. ב"ש ס"ל כר' יהודה דלא דריש סמוכים רק במופנה והם דרשו סמוכים לכדרבא ועשה דוחה ל"ת ילפי מראשו ולא ילפינן כלאים בציצית דאפשר במינו וס"ל שני דברים לא ילפינן מסמוכים. ועיין מלא הרועים אות סמוכים אות י'. ובספרי לא"ח סוף סי' א' הקשיתי לשיטת מהר"מ ראטענבערג דצמר ופשתים פוטרין שלא במינם דוקא צמר ופשתים ביחד אמאי אמרינן בנזיר נ"ח מאן דנפקא לי' מראשו דעשה דוחה ל"ת אמאי לא נפיק מגדילים ומשני דגדילים אתיא לכדרבא ועדיין שמענו דעשה דוחה ל"ת ועיי"ש סי' א' וסוף סי' ב'. וקושיא זו קשה ג"כ לב"ש לתירוץ התוס' הנ"ל אמנם בסוף סי' ב' הבאתי דברי התוס' וגרסת א"נ לא אשמעינן קשר והכונה דל"ל קשר עליון דאורייתא רק מדרבנן צריך קשר ולא מוכח מקרא דעשה דוחה ל"ת ומדרבנן צריך קשר ומ"ה סדין בציצית ב"ש פוטרין דא"א לעשות כלאים ומ"מ יש לעיין בדבר

והנה במשנה דעדיות פ"ב מ"ה מבואר דשלשה דברים אמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר ופירשן ר' יהושע בן מתיא המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור ועל הצד נחש אי מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. על לפסין אירונית וכו' ולא נודע אמאי לא אמר ר' ישמעאל לא איסור ולא היתר. ונראה דבשבת ק"מ אמרינן טעמא דמפיס מורסא וצד נחש משום דהוי משאצל"ג ובחגיגה י' מבואר דטעמא דמשאצל"ג משום דל"ה מלאכת מחשבת דילפינן ממשכן. ובמלא הרועים אות סמוכין מייתי