בית יצחק חושן משפט קפג

ב"ד להכות א"כ אין דנין בשבת וע' בהגהות מחו"ז הגאון ר"ע סימן של"ט דמייתי דברי הפמ"ג. אך בעיקר סברת מהרי"ק יש לעיין דהרי גם בהצלה ממיתה איכא עשה דהשבות כדאמרינן בסנהדרין ע"ג וכן בהצלת עבירה ושמא ס"ל למהרי"ק דבהצלת עצמו ממיתה ליכא עשה

(ד) ובספרי לא"ח סי' ל"ד הנ"ל אות ד' הבאתי דברי רש"ל בהגהות הסמ"ג דהא דמזרד זריד בארעא דחברי' הו"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' דוקא בתולש עולשין לעצמו אבל כשעושה לתועלת חבירו הו"ל ניחותא דבעלים בהנאה דידי' וחייב ולפ"ז באמר נכרי בשיל לי אמאי כ' מהרי"ק דהו"ל משאצל"ג. אך י"ל דזה מטעם שליחות ואף דאשלד"ע. ועוד דבחילול שבת ל"ש שליחות כיון שהגוף שובת כמ"ש בבית מאיר באה"ע סי' ה' מ"מ זה דוקא בגוף המעשה אבל בכונה וניחותא מהני שליחות. וכ"כ בספר מגן אבות דף ט' דהוא מענין שליחות עיי"ש. ולפ"ז בנכרי דל"ה בר שליחות ל"מ כונת הנכרי ומ"ה כ' מהרי"ק דהו"ל משאצל"ג משא"כ בהך דיבמות ו' באמר האב בשל לי כיון דניחא לאבי' הו"ל מלאכה הצל"ג. ולפ"ז בהורג להציל מעבירה דלא ניחא להנהרג הו"ל משאצל"ג כמו שכתבתי לעיל. (ודע דבמ"ש לעיל דבהצלת עבירה איכא עשה דהשבות אין להקשות למ"ל קרא דלפני עוד דאין לוקין עלי' ובלאו קרא איכא עשה דוהשבות י"ל דקרא אתיא גם לב"נ דאסור להושיט לו וב"נ ליכא השבת אבידה ודו"ק

והנה כתבתי בספרי בית יצחק לא"ח בהגהות ומפתחות לסי' ל"ד ברש"י יחזקאל כ"ג פסוק ל"ח ואת שבתותי חללו שהיו שוחטין את בניהם בשבת והלא הוה מקלקל דל"ש תיקון משום כפרה כמו בבת כהן. ותירצתי שם להרשב"א כתובות י' דיש בבשר אדם משום אמ"ה א"כ השחיטה הוי תיקון להוציא מידי אמ"ה לב"נ כדאמרינן בפסחים ע"ג, ושם כתבתי להסתפק אי מקרי זאת תיקון הואיל ואינו עומד לאכילה כעת ראיתי דמקרא מפורש הוא ביחזקאל וגם את בניהם אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא ואת שבתותי חללו שנראה מקרא כפירש"י דבזה חיללו שבת כיון ששחטו לאכילה הוי תיקון להוציא מידי אמ"ה. אמנם בגוף דברי הריטב"א כתובות כתבתי בגליון להקשות והלא אמרינן בחולין ק"ב מי שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על אברי' א"כ כיון דדם אדם מותר לא מוזהר על אבמ"ה. ומצאתי במ"ח סי' תנ"ב שהרגיש קצת ואין לומר דעל בשר מן החי מוזהר לר"י דיליף בשר מן החי מובשר בשדה טרפה לא תאכלו וזה לא איתקש לדם. דמשמע דבשר מן החי לא חמיר מאמ"ה ועוד דא"כ בדגים שאין אסור משום אמ"ה כמש"כ פר"ח סי' י"ג משום דלא מוזהר על דמו יהא מוזהר על בשר מן החי. ואין לומר דדגים לא מיקרי בשר דא"כ גם באמ"ה לא מוזהר בלא הקישא דדם והנה להפ"ת שכ' דלא ילפינן מקרא רק להחמיר דכל שאתה מוזהר על דמו וכו' אבל כל שאינו מוזהר על דמו אינו מוזהר על אברי' לא ילפינן ניחא דברי הריטב"א אך הפמ"ג סי' י"ג ס"ק א' חולק עלי'. ומצאתי במלא הרועים אות סמוכין אות ט"ז דבסמוכין אמרינן ג"כ קולא וחומרא לחומרא מקשינן וצדקו דברי פ"ת דלא כפמ"ג דכ' אין היקש למחצה לפ"ז לר"י דל"צ קרא לטמאה דחל אמ"ה דשפיר ס"ל סמוכין לקולא אין אמ"ה באדם ודוק כי קצרתי. והמובחר דהדבר תליא במחלוקת דלר"א דדריש כל שאתה מצוה על דמו יסבור דאין באדם איסור אמ"ה ורבנן דפליגי שם ואין סוברין ההיקש לדם כמ"ש הפמ"ג דלא כמ"ש הפר"ח דלא פליגי יסברו דבאדם יש בו משום אמ"ה

(ה) והנה יש לדקדק בחולין ק"ב דמקשה אהא דאבר מן החי נוהג בין בטמאה בין בטהורה דברי ר' יהודה ור"א ואמר ר' יוחנן דשניהם דרשו כל שאתה מצוה על דמו וכו' דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם לא תאכל הנפש עם הבשר. ומקשה לר"י למ"ל קרא ליתי איסור אבר ויחול על טומאה ומשני כי איצטריך קרא לר"א וקשי' דהרי לר"י איצטרך ההיקש לענין אמ"ה מאדם כמו שאינו מצוה על דם כן אינו מצוה על אמ"ה. ועוד הרי צריך ההיקש לדגים כמ"ש הפ"מ. על כן נראה דהכונה בגמ' לר"י למ"ל קרא היינו למאי מייתי ר' יוחנן ההיקש לטמאה והרי לר"י בלא"ה חייב אטמאה על כן משני דר"א איצטריך קרא לטמאה ולר"י לא איצטרך לזה אבל ר"י ג"כ ס"ל ההיקש לאדם ולדגים דאינו חייב משום אמ"ה. אמנם י"ל כמש"כ ח"ס חיו"ד סימן ע' לר"מ א"ח משום אמ"ה רק בבהמה ולא בעוף מ"מ בשר מן החי חייב בעוף ה"ה די"ל באדם. ושפיר קאמר הריטב"א דמוזהר בבשר מן החי. ועוד נראה דלב"נ ודאי מוזהר דכמו דאמרינן בחולין דב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים ה"ה דמוזהר אף על מי שדמו מותר. אמנם לפ"ז קשי' איך יליף ר"ש דמקלקל בהבערה חייב מדאסרה תורה שריפת בת כהן דהוה מקלקל. והרי בבת כהן הי' שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין נ"ב א"כ הי' תיקון להוציא מידי אמ"ה וחייב אף לר"ש כדאמרי' בפסחים ע"ג. ודא קו' רבתי להריטב"א. ואף אם נימא דהריטב"א ל"ק רק שאסור משום בשר מן החי עדיין הוי תיקון שלא יחייב ב"נ משום בשר מן החי. ולפמ"ש הפמ"ג סי' י' ס"ק ג' ביו"ד דלשיטת תוס' שבת ק"ו דלר"י מקלקל פטור אף בחובל וצריך לכלבו דל"ה תיקון גמור ולר"ש בעי תיקון קצת ומשנה דהשוחט חטאת בחוץ אתיא כר"ש דלר"י ל"מ תיקון להוציא מידי אמ"ה ורק לר"ש מהני מיושב קושיתי ואדרבה מוכח כהריטב"א ומ"ה אסרה תורה שריפת בת כהן דאיכא תיקון קצת משום אמ"ה. וע' מ"ש בספרי ב"י חיו"ד ח"ר סימן ט' אות י'. ומזה מוכח או דר"ש לא ס"ל שיש איסור אמ"ה ובשר מן החי לב"נ או דבאדם דאינו עומד לאכילה לא מיקרי זאת תיקון. ולפ"ז יצא לנו דלר"י מותר להציל בנפשו אף בשבת דהו"ל מקלקל ולר"ש אסור דס"ל מקלקל בחבורה חייב. ומ"ה מקשה בסנהדרין על משנה דאלו נערות ולא ניחא לי' לאוקמא בשבת דלא כר"י ודו"ק

והנה אם נאמר דלר"ש מוכח דאדם אין אסור משום אמ"ה דאס"ד דיש בו משום אמ"ה א"כ איך הוכיח דמקלקל בהבערה חייב הרי יש בו תיקון משום אמ"ה אבל לר"י דס"ל בבת כהן איכא תיקון מצוה י"ל דס"ל גם באדם יש בו משום אמ"ח או בשר מן החי. מיושב מה שהקשיתי בספרי לא ח סימן ט"ו אות ו' אמאי לא אמר דבאדם אין בו טומאה קלה כר"ש דהוי אוכל שאין רתה יכול להאכיל לאחרים דאסור משום אמ"ה בחותך מן החי. להנ"ל נכון דלר"ש ודאי אין בו משום אמ"ה כאמור. מ"מ נ"ל דבמת ודאי ל"ה תיקון משום אמ"ה דבטלה דעתי' אצל כל אדם כדאמרינן בכריתות כ"ב על כן אין ראיה משריפת בת כהן דל"ה תיקון ודו"ק

(ו) והנה לשיטת התוספות דלר"י בשבת דשא"מ אסור מדרבנן ולא מדאורייתא דבעי מלאכת מחשבת משא"כ בשאר איסורין דשא"מ דאורייתא אסור. והקשו מהא דכריתות דמכבה עליונות והובערו תחתונות דראב"ץ מחייב שתים משום דס"ל כר"י דדשא"מ אסור מוכח דאסור מדאורייתא וחייב חטאת והרי ר"י גופי' לא אסר רק מדרבנן. ותירץ בישועת יעקב ובמגן אבות ומלא הרועים לפי דאמרינן בכריתות כ' הנח למקלקל בחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב והטעם דהרי לא בעי מלאכת מחשבת. א"כ ה"ה בהבערה דל"ב מלאכת מחשבת שוב הוי כמו שאר איסורין דטעמא שלא אסור דשא"מ מדאורייתא משום דבעי מלאכת מחשבת ובהבערה ל"ב מלאכת מחשבת על כן לר"י דשא"מ אסור מדאוריי' והוא ישוב נכון לכאורה. אולם לאחר העיון יש לדחות דהנה רש"י כ' בשבת ק"ו דכל מבעיר מקלקל הוא דהוי תיקון אצל אחרים ולר"ש תיקון אבל אחרים הו"ל משאצל"ג. והנה לפ"ז אין ראיה ממבעיר מדמקלקל חייב מתעסק נמי חייב דבמבעיר תמיד מקלקל ועיקר מלאכה היא כמ"ש הרב הרז"ה לענין בורר וריב"ש הובא במג"א סי' ל"ג לענין גזוז דכל עיקר מלאכה כך הי'. משא"כ מתעסק אפשר יכוין למלאכה ול"ה מתעסק. על כן אין דנין אפשר משאי אפשר. ובגמ' דכריתות קאי בחבורה דמשכחת לה בלא מקלקל כגון בחובל וצריך לכלבו לשיטת רש"י. ומ"מ התורה חייבה במקלקל ה"ה מתעסק חייב וה"ה דשא"מ אסור מן התורה משא"כ במבעיר דתמיד מקלקל לשיטת רש"י ואהכי חייבה רחמנא לא נלמוד מיני' למתעסק ולדשא"מ דחייב ג"כ בהבערה. ולפי"ז דשא"מ ל"ה רק מדרבנן. ועדיין קשה קו' התוס'. ולפי מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' ל"ח אות ז' בישוב קו' המגן אבות על רש"י דלמ"ל ללמוד מקלקל ההבערה משריפת בת כהן ולא משריפת קדשים וכתבתי דהדבר תליא בפלוגתא דיש שבח עצים בפת והוי לי' העצים בעין דמשתבחין בהבערה ול"ה מקלקל תמיד כיון דלפעמים הוי מתקן. ולפ"ז י"ל דראב"צ יסבור ג"כ יש שבח עצים בפת ונמצא דהבערה ל"ה מקלקל ומ"מ חייב במקלקל בהבערה מש"ה נוכל ללמוד גם למתעסק וה"ה בדשא"מ. וע"כ ס"ל לראב"צ דחייב חטאת בדבר שאינו מתכוין ודו"ק

והנה נ"ל טעמא דר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאה. נהי דס"ל מדכתבה רחמנא לא תבערו ללאו בפ"ע אבל טעמא דקרא י"ל כיון דכל הבערה הוא מקלקל כמ"ש רש"י שבת ק"ו. על כן היא גרועה מכל מלאכות ואינו חייב רק בלאו. ולפ"ז יסבור ר' יוסי דמקלקל בהבערה בלאו. ובספרי לא"ח סימן י"ב אות ח' כתבתי בפירוש הגמ' יבמות ל"ג דמקשה זר ששימש בשבת אי בהקטרה הא א"ר יוסי הבערה ללאו יצאת והקשו תוס' אטו מי לא חשיב לאוי גרידא עוד קשי' מירושלמי שבת פ"ב דאמרינן כיון שרוצה בעיקולן כמבשל דמי. וכתבתי דלפמ"ש התוס' יבמות דמ"ד הבערה ללאו יצאת אין לו קרא דמקלקל חייב מבת כהן דקרא אתיא ללאו וע"כ ס"ל מקלקל פטור ומ"ה מקשה והאמר ר"י ללאו יצאת ומקלקל פטור וזר ששימש בשבת מקלקל ואין כאן אף לאו ואף אם רצה בעיכולן כמבשל מ"מ הוא מקלקל עיי"ש. ולפ"מ שכתבתי דמ"ה ס"ל בלאו הואיל והוא מקלקל הק"ל דעדיין היא בלאו. איברא דהסברא שכתבתי ניחא לר' יוחנן דמשני בשבת ל"ב דר' יוסי ס"ל משאצל"ג פטור ונמצא דהבערה הוי קלקול דתיקון אצל אחרים הוה משאצל"ג. על כן נכון הסברא דמ"ה ל"ה רק בלאו אבל למ"ד שם דר' יוסי ס"ל משאצל"ג חייב ל"ש סברתינו. והרבה יש לפלפל בזה ויבואר עוד אי"ה והנה י"ל דזה תליא אם דרשינן טעמא דקרא י"ל טעם דהבערה ללאו יצאת בשביל שהוא מקלקל ולפ"ז אף אם הוא מקלקל בשאר מלאכות חייב מלקות ופטור מחטאת משא"כ אם לא דרשינן טעמא דקרא ובמשנה דפרה פ"ג דת"ק ס"ל אין מוציאין שני פרות שלא יאמרו שתים שחטו ומפרשינן ביומא מ"ב דס"ל דרשינן טעמא דקרא הא חמור שרי ר' יוסי אומר לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אתה לבדה ואף חמור אסור דלא דריש טעמא דקרא כדמפרש ביומא מ"ב. אך לפמ"ש בספרי בית יצחק ליו"ד ח"ר ובח"ב דלחומרא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא זה היא לחומרא דמקלקל אסור מן התורה ושלא יקריב חטאת עיין בספרי ליו"ד חלק ראשון סימן ב' בשולי המכתב ומכל מקום יש לעיין בזה: