בית יצחק חושן משפט קפא

שלו כמ"ש במק"ח. ומ"ש במק"ח דמ"מ אם השבית פטור ממלקות דל"ג מחמץ דידי' זה אם נימא דאתי חד עשה ועקר תרי לאוי משא"כ אם נימא דבחמץ דידי' חייב מלקות ה"ה בחמץ שקיבל עליו אחריות אף דליכא רק חד לאו כיון דליכא עשה דתשביתו כמ"ש במק"ח

אמנם העיקר י"ל כיון דבגמ' אמרינן דכ"ע אית לי' חמץ, משש שעות ולמעלה אסור היינו אפי' ר"מ. ומקשה מנ"ל היינו דקשי' לר"מ. ומשני אביי אליבא דר"מ ור"מ ס"ל כר"ש דדבר הגל"מ כממון דמי כדאמרינן בכתובות ל"ד. ומוכח מסנהדרין קי"ב דמ"ד דהגלכמ"ד אף דאיתא בעינא כמו שהוכיח קצה"ח סי' שפ"ו בשם בנו וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' ק"נ אות ו'. ולפ"ז א"צ לא ימצא דבלאו קרא עובר בב"י ובל ימצא ואיכא ב' לאוי ול"מ העשה לנתק ב' לאוי. והיא מיותר ולמד אביי מיותר הקרא דתשביתו מעיו"ט

(י) והנה הא דיליף רבא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והקשה בפ"י דילמא משום הפסח צותה תורה ומנ"ל היכא דליכא פסח דמחויב להשבית מעיו"ט. ותירץ בא"ח ובצל"ח בשם הרמ"ז דילפינן מיתור קרא דכתיב לא תשחט ולא תזבח והיינו טעמא, דאינו סופג שמונים דחד לאו איצטריך להשבתת חמץ בי"ד אף בליכא פסח. אך דקשי' הרי התוס' כתבו בדף ס"ג דהשוחט פסח על החמץ הפסח כשר אף לרבא דכמדארל"ת אעל"מ בקדשים מודה דבעי שנה עלי' לעכב והקשה מהרש"א הרי כתיב שני לאוין ושינה עלי' לעכב אך הרי רבא דריש לתשביתו מעיו"ט מקרא ואיצטרך חד קרא להכי ולא מקרי שנה עלי' לעכב. אך קשה מנ"ל דקרא להכי הוא דאתי דילמא קרא אתי' לעכב. וצ"ל דרבא סמיך ג"כ על דריש ירושלמי דכתיב זבחי אפי' לאחר ששחט על חמץ מיקרי זבחי. וליכא למימר לעכב וע"כ קרא אתא כדרבא. אך קשה דילמא קרא אתי לעבור עלי' בב' לאוין כמ"ש מהרש"א בתוס' דף ס"ג וצ"ל דהקשו המפורשים איך לוקין על לא תשחט על חמץ והלא הוי התראת ספק שמא ביטל חמצו ואין לומר בקנה חמץ לאחר שש. דהרי לרבא דכל מילתא דארל"ת אעל"מ ל"מ קניתו ועוד כתבתי בספרי ב"י לא"ח סימן ס' אות י' דאין זכי' באיסור הנאה ולרב דס"ל מכירה כבר יצאה שאין מכירה אינו דין שלא תמכר ודאי ל"מ לקנות חמץ. ועוד אולי מהני ביטול קודם שיקנה בקונה מנכרי ויפקירו קודם זכי' דיכול לסלק עצמו מדשלב"ל. ולומר שאם יקנה יהי' הפקר. (כמו שאנו נוהגין להפקיר קודם פסח כל חמץ שיבא לידו אך שזה צ"ע טובא). על כן נראה דהכלבו סבירא לי' דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וכ' בספרי הסברא דכיון דיכול לחזור תוך ג' ימים מהפקרו אמרינן הואיל ועובר מה"ט בב"י אך הואיל ל"ה רק כגל"מ ודעת הצל"ח דבגל"מ אינו עובר בלא תשחט על חמץ למ"ד ג"ל לאו כמ"ד וגלי קרא בלא ימצא ובשוחט על החמץ לא גלי קרא. אמנם למ"ד ג"ל כממון דמי ודאי גם אם שחט על חמץ שקיבל אחריות עובר וה"ה דלא מהני ביטול לחמץ ידוע שלא יעבור משום לא תשחט דאמרינן הואיל הו"ל כגל"מ. ולפ"ז יצא לנו דלמ"ד ג"ל כמ"ד לוקין על שוחט הפסח דל"ה התראת ספק שמא ביטל דעדיין עובר והא דכתיב ב' לאוי דסופג שמונים. ולא מוכח מזה דאסור חמץ לשהות בע"פ היכא דליכא פסח דליכא קרא יתירה אך למ"ד ג"ל לאו כממ"ד. ומהני ביטול חמץ ידוע עכ"פ שלא יעבור בלא תשחט. נמצא דאין לוקין על לא תשחט דהוה התראת ספק וכל היכא דאין לוקין לא מוקמינן בלאו יתירה על כן אתיא קרא ללמד שמחויב להשבית בע"פ. נמצא לפ"ז דתירוץ אביי אתיא למ"ד גלכמ"ד. ולדידי' קרא דתשביתו ל"ה ניתק לעשה דאף בגל"מ איכא תרי לאוי ולא אתי חד עשה ועבר תרי לאוי ועל כן קרא מיותר אתיא דתשביתו מע"פ. אבל למ"ד לכמ"ד ל"ש תירוץ אביי כדכתיבנא ובא רבא ותירץ למ"ד לאו כממ"ד שוב מוכח מקרא דלא תשחט. ונמצא דרש"י בחומש שתמה מהרש"א שהביא דמצינו עי"ט נקרא ראשון וכתיב לא תשחט וכו' לצרף שני תירוצי הגמ' יחד והיינו דלמ"ד גלכמ"ד ילפינן מאך ביו"ט תשביתו. ואף דרש"י בגמ' לא פי' כפי' התוס' מ"מ בחומש פי' כפירוש התוס' מיתור הקרא וחי דמשמעות ביום הראשון משמע ביו"ט כ' רש"י דמצינו שנקרא ראשון ושוב כ' למ"ד לכמ"ד ואיצטרך תשביתו לנתק הלאו למ"ד זה ילפינן מלא תשחט על חמץ. והרמב"ם שפוסק ג"ל לכמ"ד פוסק דילפינן מלא תשחט. והרי"ף אולי יסבור ג"ל כמ"ד מייתי קרא דאביי

(יא) ובתוס' שם ד"ה יאמר כל מלאכה לא תעשו כתבו אף על גב דכשישרוף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמרינן בשלה על גבי גחלים מותר והא דאמרינן לא יסיק בו תנור וכיריים היינו דרבנן. אר"י דסברא היא דתשביתו בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות אעפ"י שיהא לו הנאה ממנו אח"כ חסור כמו נדרים ונדבות. הנה אתירוץ תוס' ראשון הקשו המפורשים דאם אמרינן הואיל מדאורייתא מותר אפי' א"צ לגחלתו הואיל דאי צריך מותר כמו דאמרינן הואיל אי מיקלאי לי' אורחים. ואי מוכח מר"ע דלא ס"ל הואיל אמאי אמר רבא ש"מ תלת אמאי לא אמר ש"מ ארבע דהרי מוכח מר"ע דלא ס"ל הואיל ג"כ. עוד הקשה מוח"ז הגאון רע"א דמה מקשה רבה לר"ח בדף מ"ו ע"ב מבהמה מתוכנת דישחט כדי שיכול לאכול אעפ"י שאינו אוכל בשלמא לדידי דאמרינן הואיל ניחא אלא לדידך קשי' והרי אפי' לרבה קשי' מר"ע דס"ל בדף כ"ה במסוכנת כדי שיכול לאכול חי מבית טביתתה יכול לאכול אעפ"י שלא אכל והרי ר"ע לא ס"ל הואיל כדמוכח משמעתין. ואתירוץ השני שכתבו כיון שאינו יכול להנות בתחלת הביטול הקשה חתני הרב ז"ל בספרי בית יצחק ליו"ד ח"ב סימן קס"ט לפמ"ש הפנ"י דהסקה בחמץ מיקרי שלא כדרך הנאתו א"כ יכול להנות מדאורייתא אף בתחילת הסקה והדרא קו' תוס' לדוכתא ומצאתי בקהלת יעקב אות א' סי' ל"ט שהקשה כן עוד קשי' נהי שאסור מדאורייתא ליהנות אבל כשיבשל עם עוד עצים יהי' זוז"ג ומותר מדאורייתא ליהנות בכה"ג. וכבר הרגיש בזה ביד אפרים ר"ס תמ"ב ומ"ש ביד אפרים ליישב דחמץ הוי דשיל"מ ול"מ זוז"ג. דבריו תמוהין דזה רק מדרבנן ואנן אדאורייתא קיימין. וע' מ"ש בספרי ב"י סימן קס"ט מתוס' שבת כ"ה שם כתבתי פירוש נכון כדברי התוס' ושם קצרתי ואבאר בכאן יותר

(יב) הנה שם כתבתי די"ל אף אם אמרינן הואיל זה דוקא אם המלאכה הוא באוכל נפש דאז המלאכה הותרה ואמרינן הואיל אבל כשהמלאכה הוא במכשירי אוכל נפש דל"ה רק דחוי' כדמוכח מדברי הרב המגיד פ"א מיו"ט דמה"ט הי' לנו לומר דל"א מתוך בהבערה כיון שאין המלאכה באוכל נפש ממש והסברא כדכתיבנא לולא הקרא דלא תבערו דכתיב ביום השבת וגלי קרא דביו"ט אמרינן מתוך בהבערה, וכ"כ המפורשים ליישב קו' תוס' פסחים מ"ו שהקשו אם אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דחולה שיש בו סכנה דחוי' ולא אמרינן הואיל רק בהותרה ועיין מ"ש בספרי בית יצחק לא"ח סי' פ"ב אות ו'. והנה אם נימא יש שבח עצים בפת מלאכת ההבערה היא באוכל נפש גופי' דהרי שבח עצים מיקרי בעין והיא נהנה משבח עצים שנעשה מלאכה אמנם אם אין שבח עצים בפת לא נהנה ואכל דבר הנעשה בו מלאכה. עוד יש חילוק דאם אין שבח עצים בפת מותר להסיק מדאורייתא בעצים דאיסורא ועצים דהיתרא דהו"ל זוז"ג אבל אם יש שבח עציה בפת הוה כממש ואסור מדאורייתא אף בעצים דהיתרא. גם אם יש שבח עצים בפת לא מיקרי הסקה שלא כדרך הנאתו שהרי נהנה מהעצים גופי'. על כן שני תירוצי התוס' אחד המה. דבתירוץ הא תירצו דמיירי שא"צ לגחלתו ולא תיקשי דנימא הואיל דבתירוץ זה קאי תוס' למ"ד אין שבח עצים בפת וה"ה בבישול והוי המלאכה במכשירין דהוא דחויה ול"א הואיל. ולמה דס"ל לתוס' בתירוץ זה דאין שבח עצים בפת א"א לתרוצי כתי' השני כיון שאינו יכול להנות בתחילת הביעור שהרי יכול להיות ע"י זוז"ג דהיינו עצים דהיתרא ג"כ. עוד כתבו התוס' אי נמי אפילו נימא יש שבח עצים בפת (וה"ה בבישול לדעת תוס' פסחים פ"ו ע"ב ד"ה חדש דלא כר"ן ע"ז) ולפ"ז הוי המלאכה באוכל נפש ממש והותרה ושוב אמרינן הואיל וליכא לתרץ כנ"ל ע"ז תירצו דכיון דאינו יכול להנות בתחילת ההבערה דאם יש שבח עצים שוב ל"ה זוז"ג ואסור מדאורייתא בתחילת הבערה נמצא שני תירוצי התוס' אחד הם ולפי תי' השני והראשון ס"ל לר"ע הואיל רק בהבערה לא יסבור הואיל מטעם דל"ה רק דחוי' אמנם קשי' על זה מהא דמקשה אביי לרבה דף מ"ז ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב הואיל דחזי לצרכו ומה קו' דילמא גם רבה לא ס"ל מתוך בהבערה כנ"ל אך י"ל דשפיר מקשה דהרי האופה מיו"ט לחול עבר ג"כ אהבערה שהוסק התנור ואס"ד דבהבערה ל"א הואיל ליחייב עכ"פ אהבערה וע"כ ס"ל לרבה יש שבח עצים בפת ומ"ה אמר בהבערה הואיל על כן שפיר מקשה אבל ר"ע י"ל דהבערה לא ס"ל הואיל כדכתיבנא. והרבה יש לפלפל בזה

(יג) והנה קשי' בגמ' דאמר רבא ש"מ מדר"ע דס"ל הבערה לחלק יצאת ונהי דמוכח מדר"ע דלא ס"ל ללאו יצאה מדאוסר ביו"ט כמ"ש תוס' מ"מ איך מוכח דס"ל הבערה לחלק יצאה דילמא קרא דלא תבערו אתא לאשמעינן דאין הבערת בת כהן דוחה שבת אף דהוא מקלקל דמקלקל בהבערה חייב כדס"ל לר"ש ועיין תוס' יבמות ו' ע"ב ד"ה טעמא שכתבו מהאי טעמא דר"ש נפקי' לי' לחלק מהיכא דנפקי לר' נתן עיי"ש. ונ"ל לתרץ דקשי' בגמ' למה לי קרא דלא תבערו ללמדך דשריפת בת כהן אינו דוחה שבת דמקלקל בהבערה חייב. והלא רש"י שבת ק"ו כ' דכל הבערה הו"ל מקלקל דלמ"ד מקלקל בהבערה חייב ע"כ ס"ל דתיקון אצל אחרים ל"ה תיקון דהרי גם במילה הו"ל תיקון אצל התינוק וכן בבת כהן הו"ל תיקון משום כפרה כמ"ש תוס' סנהדרין ל"ה ד"ה אין רציחה רק דל"ח תיקון רק במתקן באותו דבר שעושה המלאכה כמ"ש רש"י ולפ"ז כיון דבלאו קרא הבערה מאבות מלאכות וכמ"ש בגמ' דשבת דף ע' הבערה בכלל היתה ונילף מהבערה דמקלקל חייב במשכן כיון דכל הבערה הוא מקלקל. וכבר הקשה כעין זה הגאון מהר"מ בנעט והובא בספרי לא"ח סי' ל"ח אות ז' ושם תירצתי דאם יש שבח עצים בפת ל"ה הבערה מקלקל דהעצים גופן נשבחו. וס"ל למ"ד מקלקל חייב ויליף מהבערת בת כהן כמ"ד יש שבח עצים בפת. ומ"ה ליכא למילף מהבערה גופי'. ועיין בספרי הנ"ל סי' י' אות ז' שהארכתי בפרט זה. והנה כתבתי לעיל דלתירוץ התוספות דקרא מיירי דא"צ לגחלתו דקשי' שיהי' מותר מטעם הואיל וע"כ צ"ל דס"ל לר"ע אין שבח עצים בפת ול"ה מלאכת הבערה רק במכשירי אוכל נפש ול"ה רק דחוי ומ"ה ל"א הואיל וכיון דס"ל לר"ע אין שבח עצים בפת על כרחך לא איצטרך קרא לשריפת בת כהן דקמ"ל דמקלקל בהבערה חייב דהרי זה מוכח מהבערה גופי' דהבערה בכלל הי' ואמאי חייב אהבערה על כרחך ס"ל לר"ע הבערה לחלק יצאה דע"כ לא ס"ל הבערה ללאו יצאת ולא ס"ל קרא לשריפת בת כהן כדכתיבנא וזה דבר חריף. עד כאן הדרוש: